12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: המסע היקר שלא היה
מאת: אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון) [email protected]   שמור מאמר למועדפים

אלי דורון, עורך דין - ירון טיקוצקי, עורך דין (רואה חשבון) [email protected]


התובע, חשב שהוא ניצב על גג העולם: רכישה כדאית של שמן דקלים לטיגון (PALM OIL) מאינדונזיה וממלזיה, קונה טורקי שירכוש את השמן במחיר גבוה וכלי שייט שיוביל את המטען ליעדו. אולם כאשר האנייה המיועדת לא התייצבה לטעינה, העיסקה המוצלחת הפכה לחור שחור השואב מן התובע תשלומי נזקים ופיצויים.

התובע, PACIFIC INTR LINK התקשר במספר הסכמים לרכישת שמן דקלים מידי ספקים מאינדונזיה ומלזיה ולמכירתם ואספקתם ללקוח טורקי העוסק במסחר בשמנים. היקף העיסקה עמד על כ – 21,500 טון; 15,000טון נרכשו מידי הספק האינדונזי (Indomas) והיתרה נרכשה משני ספקים מלזים (Pamin ו - Pacoil). הסכמי מכר אלה נחתמו במהלך אוקטובר – נובמבר – דצמבר 2003. לצורך ההובלה מאינדונזיה וממלזיה לטורקיה, התקשר התובע בהסכם חכירת מסע עם בעלי האונייה "ASIA STAR". ההסכם נחתם במהלך חודש נובמבר 2003. על פי חוזה החכירה התחייבו הבעלים להעמיד את האונייה לטעינה באינדונזיה במהלך השבוע שבין 27.12.03 – 4.1.04. בתחילת חודש דצמבר 2003 הנחה התובע את הספקים להיערך בהתאם ולהכין את המטענים לטעינה בשבוע המיועד, אולם השבוע חלף והאונייה לא התייצבה כפי שסוכם. החל ב–5.1.04 נפתחה מסכת דחיות ובקשות לדחייה, והתובע נאלץ לתמרן בין מועדים שונים שהציב לו הבעלים ובין נכונותם של הספקים והרוכש הטורקי להאריך ולדחות את מועד הטעינה והמסירה של המטען. הארכה האחרונה מטעם הספקים ניתנה עד ליום 21.1.04.

יומיים לפני תום מועד הארכה התייצבה לבסוף האונייה בנמל האינדונזי, אולם אז התברר כי מחסניה מזוהמים ואינם ערוכים לקליטת שמן המאכל. לאחר חילופי תכתובות הודיע התובע לבעלי האונייה על הפרת חוזה החכירה, ולמחרת היום הפליגה ה אונייה מבלי שמטען הועמס עליה. במקביל ניסה התובע לאתר אונייה חלופית וב – 19.1.04 החל במו"מ עם בעליה של האונייה "PUMA", אולם מאמציו עלו בתוהו. התובע נותר בין הפטיש לסדן, כי בתום הודיע לו הספק האינדונזי על ביטול חוזה המכירה בגין כישלונו של התובע להתייצב להעמסת המטען במועד המוסכם, ומנגד הודיע לו הלקוח הטורקי על ביטול חוזה הרכישה והבהיר כי בעקבות התחייבויות שלו לרוכשים נוספים הוא נאלץ לרכוש מטען חלופי במחיר גבוה יותר, ולכן נגרם לו נזק על-סך 823,800דולר. את הסכום הזה הוא דרש מהתובע.

הספקים המלזים היו היחידת שהפגינו סבלנות. הם הסכימו למסור את המטען באונייה אחרת שהתובע חכר בסופו של דבר, ה-"CHEMBULK BARCELUNA", אשר הייתה מיועדת להתייצב אצלם בחודש פברואר – באיחור של כחודש ימים. תמורת סבלנות זו חייבו המלזים את התובע בדמי איחור מוסכמים, ריביות ובדמי אחסנה.

פרטי התביעה:

התובע טען כי כל אותם הפסדים ותשלומים בהם היה מחויב כלפי הלקוח הטורקי והספקים הנם נזקים הנובעים מהפרת החוזה לחכירת ה – "ASIA STAR", ולכן תבע את בעליי האונייה בסכומים הבאים:
1. 698,000$ - הפסד שנבע מאובדן חוזה המכירה מהספק האינדונזי והרווח שיכול להפיק ממנו.
2. 823,800$ - הפיצוי שנאלץ לשלם לרוכש הטורקי.
3. 209,00 דולר לספק Pamin ו – 558,000 רינגיט (המטבע המלזי) לספק Pacoil - - דמי איחור, ריביות, אחסנה ונזקי אחסנה למטען, אשר שולמו לספקים המלזים.

לא הייתה מחלוקת של ממש על עצם הפרת חוזה החכירה אלא על השאלות הבאות: האם התובע מילא אחר חובתו להקטין את נזקיו? האם כל אותם נזקים אכן נבעו מהפרת חוזה החכירה? האם הם הנזקים הם בני פיצוי.

הערכאה הדיונית קבעה כי למעשה התובע לא עמד בחובה להקטין את נזקיו שכן היה עליו לחכור את האונייה חלופית, ה– PUMA, ולכן שללה ממנו את כל רכיבי תביעתו. כול שנפסק לטובתו הוא פיצוי בגין ההפרש שבין עלות חכירת האונייה PUMA לבין דמי החכירה על פי חוזה החכירה שהופר - סך של כ – 300,000$.

התובע הגיש ערעור וערעורו התקבל בבית המשפט הגבוה בלונדון שסיפק ניתוח מסחרי ומשפטי של המצוי והנכון בסיטואציות כגון אלה.

החובה להקטין את הנזק

הלכה ידועה היא שצד הנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, אינו רשאי לשבת בחיבוק ידיים ועליו לפעול על מנת להקטין את נזקיו ("חובת הקטנת הנזק"). בית המשפט הגבוה ציין את הכלל הבסיסי ולפיו הנפגע מההפרה נדרש אך לנהוג באופן סביר ואינו מחויב לפעול אלא על-פי מהלך העסקים הרגיל. הנפגע אינו מחויב ליטול על עצמו סיכון כספי מעבר לסביר ולא ניתן לחייב אותו להוציא או לבזבז כספים לצורך הקטנת הנזק. במקרה זה, נקבע כי חוזה החכירה הופר ב -19.1.04 (לאחר ארכות חוזרות ונשנות להתייצבות האונייה ולאחר בדיקת מחסניה המזוהמים כשהתייצבה לבסוף) כך שחובת הקטנת הנזק מוטלת הייתה על התובע רק מיום המחרת למועד זה ולא לפני כן.

בפועל, כבר לאחר בדיקת המחסנים החל התובע לנסות ולאתר אונייה חלופית, והרלוונטית מבין שתי אפשרויות הייתה כאמור האונייה "PUMA". הנתבע טען, כי בסופו של דבר, במסגרת המו"מ בין התובע לבין בעלי ה- PUMA"", הפער בין הצדדים עמד על תעריף של 2$ לטון מטען ו – 2,000$ ליום חכירה. במצב שכזה, טען הנתבע כי אי חכירת ה– PUMA וההתעקשות התובע על התעריפים אותם היה מוכן לשלם הנם מעשים בלתי סבירים. בית המשפט הגבוה הסביר כי הצגת הדברים בדרך זו אינה מדויקת: ה-PUMA הייתה כמעט וכפולה בגודלה מה – "ASIA STAR", ולכן, על פי תנאי החכירה, היה על התובע להוסיף ולהעמיס בנוסף למטען המיועד (21,500 טון) עוד כ – 14,500 טון ולחילופין לשלם ל – PUMA דמי חכירה והובלה בגינם.

משמעות הדבר הייתה לרכוש שמן באופן מיידי, בתעריף גבוה, תוך תשלום פרמיה בגין אספקה מיידית ולאתר רוכש או להיוותר בחוסר וודאות לגבי האפשרות למכור את המטען. כל זאת כאשר המדובר בסחר בשמנים אשר על פי עדויות מומחים כלל אינו רווחי בפעולות רכישה ומכירה מהירות, והוא מבוסס על "תפיסת עמדה" (כמוכר או כקונה) לטווח ארוך, כלומר על עסקאות המבוצעות שבועות וחודשים מראש. רכישה שכזו מחייבת גם עלויות של אחסנת המטען הבלתי מתוכנן ואף פקידת נמלים נוספים על אלה המתוכננים במסע, בגין הצורך לרכוש ולמכור את המטען. בנסיבות אלה, מוכן היה התובע לחכור את ה – "PUMA" בתנאים ותעריפים מסוימים, אותם הציג לבעלים – אולם לא זכה לקבל מהם כל תשובה להצעתו.

התובע לא יכול היה לצפות את הנזקים

עוד קיבל בית המשפט עדות מומחה ולפיה עיסקאות לחכירת אוניות מבוצעות במקרים רבים באופן מיידי, כך שבהחלט ייתכן כי בעלי ה – PUMA ניהל אותה עת מו"מ מקביל עם חוכרים פוטנציאלים נוספים מלבד התובע, ואף הגיע עמם לסיכום, וייתכן כי מסיבה זו הבעלים כלל לא טרח להשיב להצעה הנגדית שהתובע העביר אליו. עוד נקבע בהקשר זה כי קשה להטיל על התובע חובה משפטית לצפות את כל אותם ביטולי חוזה והנזקים שנגרמו בעקבותיהם אשר התרחשו לאחר 21.1.04. אולם גם אם כביכול הייתה מוטלת על התובע חובה שכזו, הרי שחכירת ה- "PUMA" הייתה מאפשרת רק את צמצום הנזק שכתוצאה מאובדן חוזה הרכישה אל מול הספק האינדונזי, היינו צמצום נזק של כ – 698,000$. לצורך כך היה על התובע להוציא מכיסו 400,000$, ואין זה סביר לדרוש ממנו לעשות כן.

בית המשפט הוסיף והרחיב וקבע כי כל נושא חכירת ה –PUMA הנו למעשה ספקולציה, שכן ספק אם הספקים והרוכש הטורקי אכן היו נותנים לתובע ארכה נוספת לקיום התחייבויותיו באמצעות ה– PUMA. הסוחר הטורקי, למשל, אמור היה לקבל לידיו את המטען באמצע פברואר והתחייב כלפי רוכשים נוספים במועד זה, כך שהגעה מאוחרת של המטען לא הייתה רלוונטית מבחינתו – ולראיה, הוא לא הסכים לקבל את המטען במועד מאוחר באמצעות האונייה CHEMBULK BARCELONA. לכן, בנקודה זו, הוכרע כי התובע פעל באופן סביר ועמד בחובת הקטנת הנזק.

כעת פנה בית המשפט לבחון האם הנזקים להם טען התובע, הנם ברי פיצוי.

היקף אחריות הבעלים:

בית המשפט ציין כי בדרך כלל, כאשר הבעלים מפר את חוזה החכירה ואינו מעמיד לרשות החוכר את האונייה המיועדת, עומדות לפני החוכר שתי אפשרויות: האחת היא לחכור אנייה חלופית, והשנייה היא לרכוש המטען בנמל היעד ובכך לספק אותו לקונה מטעמו. לפיכך, הכלל הוא שהפיצוי בו מחויב הבעלים בגין הפרת חוזה חכירה יעמוד על ההפרש בין דמי החכירה המקוריים לחלופיים, או על ההפרש בין עלות המטען ברכישתו בנמל היעד כאמור לבין עלות רכישתו בנמל המוצא המיועד על פי חוזה החכירה.

הבעלים עשוי לקחת בחשבון, כאפשרות סבירה, כי הנשגר יבצע עיסקאות נוספות במטען, אולם בכך לא די על מנת לחייב את הבעלים בנזקים עקיפים נוספים. הבעלים נחשב כמי שצופה בגין אי מסירה נזק בדמות ההפרש בשווי המטען בלבד, ועל מנת לחייב אותו מעבר לכך יש צורך להצביע,למשל, על ידיעה ממשית אותה ניתן לייחס לו ולפיה ומכוחה הכלל הרגיל יהא בלתי הוגן ולא מקובל.

בהקשר זה טען התובע, כי מאחר והיה ידוע לכל כי אינדונזיה ומלזיה הן היצרניות הגדולות של שמן דקלים, נשוא ההובלה, שהוא מוצר סחיר (קומודיטי), ומאחר והמסע האמור בחוזה החכירה הנו מאינדונזיה למלזיה ולטורקיה, הרי שבכך קמה לבעלים הידיעה אודות חשיפת התובע לעיסקאות הרכישה והמכר, ולכן הוא אחראי לנזקים שכתוצאה מביטולן. בית המשפט דחה את הטענה ונקבע כי לא די בידיעה כללית שכזו. לבעלים לא הייתה כל ידיעה מיוחדת על המהלכים המסחריים של התובע שהיו עסקאות מתואמות ושעסקו במסחר בעל אופי ספקולטיבי. עסקאות אלה נערכו ברובן לאחר שנחתם חוזה החכירה, כך שהתובע עצמו לא ידע עליהן, וודאי שהמוביל הימי לא היה מודע לקיומן. לפיכך נקבע כי התובע אינו זכאי לשני הסעיפים הראשונים לתביעתו (אשר עסקו באובדן רווחים ובפיצוי אותו נאלץ לשלם לסוחר הטורקי).

במקום זאת נקבע, כי התובע זכאי לפיצוי לפי ההפרש בין שווי המטען בטורקיה במועד המיועד למסירתו שם (אמצע חודש פברואר 2004) לבין המחיר בו היה התובע אמור לרכוש את המטען מידי הספק האינדונזי.

העלויות שתבעו הספקים המלזים

הספק PAMIN, חייב את התובע ב"דמי איחור" שנקבע מראש בחוזה, בשיעור של 1.5% בגין כל שבוע איחור (החל מתחילת ינואר 2004 ואילך) ובסך הכל 6% (ששווים המצטבר הוא כ- 160,000$). בית המשפט קבע כי מכיוון שהתובע הסכים להאריך את תקופת ההתייצבות עד ל-19.1.04 הרי שהבעלים אחראי לדמי איחור רק ממועד זה ואילך. כמו כן, בחן בית המשפט את החוזה אל מול הספק וקבע כי זה האחרון זכאי היה רק לשני דמי איחור בלבד (3%), בעוד שהוא הציג לתובע חיוב כפול, מבלי שזה מחה. נקבע כי אם התובע שילם חיוב מופרז שכזה, אין לו להלין אלא על עצמו והוא לא יהיה זכאי לפיצוי מהבעלים אלא אך בגין אותם 3%. עוד נקבע כי חיובי הריבית שספק זה חייב בהם את התובע שגויים ולא היה כל מקום לשלם אותם, כך שגם בגין אלה נשלל מהתובע הפיצוי. בית המשפט זיכה את התובע בגין דמי אחסנה ששילם לספק זה. דברים דומים נקבעו לגבי הספק המלזי הנוסף PACOIL, אלא שבעניינו של זה, כתוצאה מהאחסון הממושך, המטען איבד מאיכותו על-פי הסטנדרטים המחייבים והיה צורך להזרים אותו בחזרה למחסני הספק ו"לתקן" אותו באמצעות חימום ותהליכים שונים, ונקבע כי נזק זה אף הוא בר פיצוי מהבעלים.

בית המשפט הגבוה הפנה את הצדדים לבצע את התחשיב המדויק של סכום הפיצויים להם זכאי התובע על פי העקרונות שהתווה בפסק הדין.


נקודות למחשבה:

מקרה זה ושב ממחיש את העיקרון ולפיו חבות הבעלים/ המוביל הימי בגין הפרת חוזה לחכירת מסע היא מוגבלת: היא אינה חלה על כל נזק אפשרי כתוצאה מאי ביצוע ההובלה אלא אך לנזק שנחשב על פי דין כנזק אותו צופה הבעלים ושהוא לכשעצמו מוגבל. אם כי הנפגע מהפרת חוזה חכירה אינו מחויב להוסיף וליטול סיכונים ולאבד כספים על מנת להקטין את נזקי ההפרה, אין פירוש הדבר כי עומד לרשותו "כרטיס פתוח" לשלם תשלומים לצדדים שלישיים, מבלי להרהר או לערער אחריהם, רק מתוך הנחה מוטעית כי ניתן יהא לגלגל אותם על הבעלים המפר. את כל אלה יש לקחת בחשבון בעת ביצוע סחר בינלאומי התלוי בהובלה ימית, ובמיוחד כאשר שרשרת ההובלה "נתקעת" ואינה מתקדמת כמצופה. היערכות שכזו צריכה לכלול לוח זמנים סביר לקיום העסקה בכללותה וקיומן של ההוראות המתאימות בחוזי הרכישה, המכר, האספקה וההובלה.


The "Asia Star" [2009] SGHC 91

פורסם ב"מטען", גליון 92, יוני 2009



רמת גן: רח´ החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל´: 03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל´: 04-8526693 פקס: 04-8555976
רומניה: רח´ סטפאן פרוטופופסקו 6 בוקרסט
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל:
www.taxlawyers.co.il
[email protected]