12384 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: ראובן וימר: משלי לדינו, אלי גיא: מתוך המבוא: לדינו - לשון ומסורת
מאת: אלי גיא   שמור מאמר למועדפים

את התפתחותן של לשונות, של תרבויות ושל מסורות ניתן להמשיל לאבולוציה של זנים של בעלי חיים. שפה ותרבות מתפתחות מתוך הקהילה (שבט, עם, כת), מוכלאות עם שפות ועם תרבויות אחרות שאיתן הן באות במגע, ובתוך כך גם ממשיכות לשמור על חלק ממאפייניהן, ובייחוד נכון הדבר לקהילות בדלניות ומגובשות דוגמת הקהילות היהודים. אם קורה שקהילה גדולה מהגרת לארץ אחרת ואפילו ליבשת אחרת (בין מרצון ובין בכפייה), נוצר זן ייחודי שמצד אחד שומר על תכונות השפה והתרבות המקוריות, ובמקביל ממשיך להתפתח לכיוונים אחרים על ידי הטמעת יסודות מהשפה ומהתרבות של הארץ החדשה.
כך מוצאים בקהילות כאלה שרידים ארכאיים של תרבויות המקור, ולפעמים ? הרבה יותר משרידים, כי לפעמים הן משמרות לאורך זמן איכויות גבוהות המתפוגגות אט-אט בארצות המקור. קהילות כאלה הן כעין ארכיון חי ללשון ולתרבות שהביאו איתן, וכאמור, מעין זן נדיר שהתפתח והשתנה או נכחד בארץ מוצאו, אך הוא ממשיך להתקיים במחוזות החדשים והרחוקים.

שפה כזאת היא הלדינו, שמיסודה הייתה ענף של הלשון הספרדית, ועד היום אף על פי שדוברי הלדינו רואים בלשונם שפה ייחודית, ובעניינים רבים היא אכן שונה מהספרדית, הם מסתדרים היטב בשיחה עם דוברי ספרדית מודרנית. הספרדית, שפת האם של הלדינו, נוצרה מהכלאה של הלטינית, שהגיעה לחצי האי האיברי בכנפיה של האימפריה הרומית, ומלבדה מעורבות בה גם מסורות לשוניות מקומיות קדומות. גם שנות שלטונם הממושך של המוסלמים בספרד הטביעו את חותמן בספרדית. בלדינו, שפתה של הקהילה היהודית, נמזגו גם השפעות מהעברית והארמית, מורשת היהדות. את הלשון הזאת הביאו איתם מגורשי ספרד לארצות מפלטם אחרי הגירוש, ובמאות שנות חייהם בארצות הפזורה החדשה הזאת נוצקו ללשון הלדינו השפעות לשוניות ותרבותיות חדשות: טורקית, יוונית, איטלקית וצרפתית, הכול לפי הנסיבות.

הכתב של המשתמשים בלדינו היה עברי, והיא נכתבה באותיות "כתב ירושלמי". זהו הכתב ששימש לאחד הדפוסים הקלסיים במסורת עמנו, פירוש רש"י לתנ"ך, שראה אור בהוצאת "שונצינו" בפארמה שבאיטליה קצת פחות מעשרים שנה לפני הגירוש והודפס בגופן הזה. כך הוענק לכתב הזה שמו המקובל "כתב רש"י".
במאה העשרים החל תהליך הדרגתי של דחיקת הלדינו לשוליים. קהילות ספרד התנסו בטלטלות חדשות בלחץ התפוררותה האימפריה העות'מנית ששיאה היה במהפכה של אתא טורק בשנות העשרים בטורקיה. התהליך הואץ אחרי חורבן קהילות הבלקנים באמצע המאה העשרים על ידי הנאצים.

אחרי התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל ותחת לחץ האידאלים של "כור ההיתוך" ו"הקץ לגלותיות", שאפיינו את התרבות הישראלית בעשורים הראשונים שאחרי הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, הפכה הלדינו לשפה שמצד אחד היא פנימית לקהילת דורות הבנים והנכדים של דוברי הלדינו האחרונים, אך במקביל היא מועברת לאגף השימור ההיסטורי האקדמי של ההיסטוריה של התרבות והחלה לשמש אובייקט לתהליך הולך ומתעצם של ליקוט, הקלטה, רישום ותיעוד היסטוריים "שפה הולכת ונעלמת". מה תורם לשימורן של שפה, של לשון ושל תרבות, ומה מאיים עליהן? את מאפייני המפה הזאת ניתן לסמן בקווים כלליים.
אם השפה והתרבות מתועדים בטקסטים כתובים, הרי הם נשארים כלשונם, אבל אז הם נתונים בסכנת הכחדה פיזית, שכן ספר הוא אובייקט פגיע, וכשהוא נשמד - נעלם אתו גם מה שטמון בשורותיו. באחרונה סופר בעיתונות על אבדנם לתמיד של כתבים נדירים מאין כמוהם של ספרות לדינו שנשמרו בקנאות גדולה עד כדי כך שהגישה אליהם נמנעה לגמרי, ואפילו מעיניהם של חוקרי ספרות ותרבות. בעשורים האחרונים אבדו האוצרות הללו, ועמם ירד לטמיון אוצר תיעודי של חלקים חשובים ממסורת הלדינו.

טקסטים שאינם כתובים: אם הם מושרים, הם מועברים מדור לדור ונשמרים כלשונם היטב יחסית, שכן השירה כרוכה במשקל ו/או במוזיקה, ולכן היא פחות גמישה וגם קלה יותר להיקלט ולהישמר בזיכרון. (על זיכרון המוזיקה והמקצב אחראים אגפי מוח אחרים מאלו שמופקדים על הלשון המדוברת או הכתובה, ולכן בשביל לזכור טקסטים כאלה מתגייס לשירות הזיכרון חלק גדול יותר של המוח.)

נתיב אחר הוא נתיב התפתחותם של טקסטים המסופרים בעל-פה מדור לדור בצורת סיפורי מעשיות. העברה כזאת יכולה להיעשות בשתי דרכים עיקריות: אם יש בקהילה מסורת של מספרי סיפורים, ההטבעה בתודעת הקהילה של הנוסח כפי שהוא מסופר מפי מספר מיומן תהיה ציבורית יותר. לעומת זאת, אם אין בקהילה מסורת כזאת של מספרי סיפורים, אזי המעשיות הללו מתגלגלות בתוך המשפחות, והנוסחים פרטיים הרבה יותר ושונים זה מזה, סיפורי סבתא במלוא המובן הטוב של המושג.

בעבר הרחוק משמעותה של מסורת כתובה הייתה תיעודה בכתבי יד ובדפוס, אך כיום אנו מוקפים בשלל טכנולוגיות לשימור ולתיעוד שהתפתחו במאה השנים האחרונות, החל בהקלטה ובקולנוע לפני כמאה שנים וכלה בקלות ההולכת וגוברת של השימוש באמצעי הקלטה, צילום, הקלדה והדפסות ביתיות, המשך ברדיו, בטלוויזיה ובקולנוע, וכלה בקפיצת המדרגה העצומה שחלה עם התפתחות הטכנולוגיות הדיגיטליות, וכמובן, בפרייה האפקטיבי ביותר עד היום בתחומים אלו: רשת האינטרנט, על מגוון כלי התיעוד, הגישה למידע והתקשורת שהיא מעמידה לרשות משתמשיה.

אבל אם אנו מעוניינים בשפה לא רק כפריט היסטורי (ויהא מרתק ככל שיהיה) אלא כשפה חיה ומתפתחת, אין די בתיעוד ובשימור. מעיין החיים היחיד של שפה מתפתחת הוא השימוש שנעשה בה כאן ועכשיו. שימוש כזה הוא המביא את מסורת הלשון של העבר לנגיעה בחיי היום-יום, והוא המשמר את כל מה ששימושי בשפה ומחדש או קולט ממקורות זרים את כל מה שחסר בה. לא לחינם מתקנאים האירים בישראלים על הצלחתם להפריח את הלשון העברית העתיקה, בעוד הם באירלנד, כחלק ממאבקם לבידול ולזהות אתנית, עמלים בניסיון לחדש את הלשון האירית, אך מכיוון שהיא לא משמשת אותם בחיי היום-יום, הניסיון אינו צולח יפה כמו שהוא צלח בעברית.

ללדינו נתוני פתיחה מצוינים לפריחה מחודשת, שכן כאמור, ביסודה היא ענף של הספרדית, וכיום הספרדית היא השפה השלישית בעולם מבחינת תפוצתה, ומניין הדוברים בה נאמד בכמעט חצי מיליארד בני אדם. בקרב הדור הצעיר בארץ הספרדית פופולרית מאוד הודות להתחבבותן של הטלנובלות על בני הנוער. דומה שאך כפסע מפריד בין האפשרות שהלדינו תתעורר לחיים חדשים ובין גזירת גורלה להתייבש בעולם המחקר האקדמי של השפות שהיו ואינן עוד בשימוש.

כיום נעשה מאמץ איתנים לשימור הלדינו, אבל יש סכנה שהיא לא תתקיים כשפה מדוברת במשך יותר מעוד דור או שניים של האחרונים שספגו אותה בילדותם. מתוך כך ניתן להבין את קריאתו התרבותית של ראובן וימר, ששמע בילדותו את הלדינו מחבריו הילדים בבית היתומים, בני קהילת סלוניקי, שמשפחותיהם הובאו לחיפה על ידי אבא חושי כדי שהגברים יעבדו כסוורים בנמל המוקם במפרץ העיר. (קהילת סלוניקי עצמה נחרבה כמעט כולה עם השמדתה בידי הנאצים במלחמת העולם השנייה).


ראובן וימר מספר שהוא כמעט שכח את החוויה עד שהזיכרון הזה חזר והתעורר בו דרך אקראי, כשנתקל במקרה בחנות ספרים באחד מספרי הליקוטים של סיפורים ומעשיות בלדינו פרי עמלה של מתילדה כהן-סראנו. כיום הוא מציע להחזיר את הלדינו לחיים של ממש, ואת זאת, לתפיסתו, אפשר לעשות רק אם יתחילו לא רק לתעד ולשמר את השפה, אלא גם ליצור בה ולחדש אותה. הספר שלפנינו הוא בחזקת נאה דורש ונאה מקיים. הוא מביא עיבוד פיוטי במשקל ובחריזה למעשיות ולסיפורים שחלקם לקוחים ממסורת הלדינו וחלקם מקוריים, שנכתבו באותה רוח.

כמו בשלושת הספרים האחרים שבסדרה הנוכחית, ראובן וימר בעיבודיו למשלים מבקש להשאיר בסיפורים את ניחוח הסיפור העממי ובד בבד להוסיף נופך, בין היתר באמצעות הרחבה פיוטית ושימוש במשקל ובחריזה רכים - שהם האמצעים הרטוריים המסורתיים המשובבים את הנפש והמסייעים לשמירה בזיכרון.

על קצה המזלג ניתן לטעום מטעם התהליך בדוגמה לעיבודו את שני המשפטים הראשונים בסיפור המופיע בלקט של מתילדה כהן-סראנו "זיקנתך כבחרותך". בסיפור ?מי חסר?? מסופר על טיול ברחבי הארץ של מועדון זקנים, ואלה השורות הפותחות בטקסט המקורי:

במועדון זקנים יצאו לטיול. כל פעם שעלו וירדו מהאוטובוס להתבונן בנוף, ספרה אותם המדריכה, כדי לראות אם לא חסר מישהו. (וכן הלאה, סיפרה כוכבה פיביס, ב-2006)

הנה השורות הללו כפי שהן מנוסחות בשני הבתים הראשונים בגרסתו של ראובן וימר:

מועדון זקנים אחד יצא באוטובוס לטיול.
טיילו בנופי הארץ, ממש כמו בחו"ל...
מדי פעם בפעם האוטובוס עצר והנוסעים ירדו לראות את הנוף,
והמדריכה ספרה אותם מהתחלה עד הסוף

לראות שאף אחד לא חסר ולא נשכח מאחור,
ממלאת את הצו החשוב: "שמור וזכור".
באחת הפעמים היא עלתה לאוטובוס ושאלה:
מישהו חסר כאן? הרימו אצבע למעלה!

ראובן וימר מקווה שעתה יחזור הסיפור בנוסחו החדש לקהילת דוברי הלדינו ויתורגם בחזרה לשפת האם שלו, והפעם בנוסח החדש - הממושקל, המחורז והפיוטי.