12391 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: די לאלימות ! כיצד ניתן לשלוט ברגש האלימות
מאת: דר` יגאל גליקסמן   שמור מאמר למועדפים

מה מרגש יותר, השוקולד או הבוס?

לכל מלה יש לנו תגובה אחרת. יש כאלה שיעוררו בנו סערת רגשות. אחרות לא ישנו לנו דבר. נסתכל רגע ברשימה הבאה, ונחשוב מה מעורר אותנו (יש לעשות הפסקה קצרה בין מלה למלה, לתת למערכת להגיב):
¨ שוקולד
¨ חופש
¨ ילדים
¨ משפחה
¨ בוס
¨ רעיה (או בעל)
¨ מחלה
¨ מוות
לא המלה עצמה חשובה, אלא התרגום שאנו נותנים לה במוחנו.
מלה כמו "אשתך" או "הבוס שלך" יכולה לעורר רגשות שליליים מאוד.
האם המלה "שוקולד" שלילית בעינינו?
ואם כן, למה?

כפי שצוין גם בפרק "איזה לחץ", כולנו נתונים בלחץ לא מבוטל.
לא מעטים מאתנו חשים בעקבותיו אי שקט ועצבנות.
סף התגובה של האדם המודרני נמוך, ורבים מדי נגררים מהר מדי לאלימות - מילולית ושאינה מילולית.
די אם ניקח את העיתון של היום: בעל רוצח את אשתו במהלומות פטיש, ומשנשאל מדוע עשה זאת, השיב שאין הוא יודע, בן רוצח את אביו באמצעות רובה צבאי משום שנמאס לו, נהגים מאבדים את השליטה על עצמם באמצע הכביש ונכנסים בנהג שמעצבן אותם. את האלימות אנחנו פוגשים בצומת, בעיתונים, בתור לקופת חולים ובביתנו. היא מתרחשת יום יום, רגע רגע, שנייה שנייה.

יצר האלימות הוא יצר מאוד ראשוני. למעשה, הוא קיים אצל כל יצור חי ומהווה תנאי להישרדות. נזכור את תגובת "התקף וברח" הקיימת אצל היצור החי ברגע שהוא נחשף לגירוי בלתי צפוי. מטבע הדברים, גם בכל יצור אנושי טמונה אלימות. הקשר המיני הוא מעין אלימות בחלק האינטימי ביותר שלנו. אם נעקוב אחרי שפתיו של אדם האוכל כשהוא רעב, נראה שהוא למעשה טורף, וכמוהו אדם צמא שהגיע סוף סוף למקור מים.

על כל אחד מאתנו להבין שהאלימות קיימת בו, ולא להיבהל ממנה אלא לקבל אותה כמו כל יצר אחר שלנו. הקורא עשוי ללכת ברחוב, לפגוש בחורה חטובה והיצר עושה את שלו, וכך קורה גם לבחורה הרואה גבר נאה. ממש כך האלימות היא יצר הקיים אצלנו. יש אלימות לפני הרוגע: האלימות היא מעין תנאי לקראת אורגזמה רגשית כזאת או אחרת.

אם האלימות חיונית לנו, מתי סובלים ממנה? כשאין לנו שליטה עליה, והיא באה בצורה בלתי מבוקרת. אם אין מתעלים אותה, היא הופכת להר געש המתפרץ בצורה שקשה לשלוט בה; וכאשר כך קורה, הרי שהלבה שלו, הסלעים העפים למרחוק ותימרות העשן גורמים נזקים רבים. הדבר קורה בעיקר כשאנו נמצאים במצב של מועקה מצטברת, של תסכול הולך וגובר. ואז, ממש כפי שקורה כאשר מעבירים נוזל בלחץ בצינור דק, והצינור מתפוצץ - אנו מתפוצצים.

לכן, כשמדובר באלימות הנושא אינו רלוונטי רק לגבי בעלים העשויים לרצוח את נשותיהם או לגבי גברים בכלל. הוא נוגע לכולנו. אם נתבונן בשפת הגוף של האנשים סביבנו, נמצא מעטים המשדרים נינוחות, הרפיה ושקט נפשי. פניהם של אלה שמולנו ייראו נוקשות ולא רכות. האלימות הייתה תמיד ותהיה תמיד. כיון שכך, על מערכות הבריאות והחינוך השונות לתת לנו כלים שיאפשרו לנו לעדן אותה - או, בשפה המקצועית, לעשות לה סובלימציה. כיום, במדינה שלנו, אין סובלימציה כזאת. להפך: יש לגיטימציה לאלימות.

כאשר ישנם כאלה המחליטים לפנות לעזרה כדי להפחית את האלימות שבהם, דרך הטיפול המקובלת היא פיטום שלהם בתרופות. הטיפול התרופתי אינו משנה את ההתנהגות עצמה לאורך זמן, כי אין בו תהליך למידה. לדעתי, הנושא אינו זוכה כלל להתייחסות מתאימה במערכות בריאות. אין לטפל באלימות על-ידי תרופות, אלא על-ידי קורסים, תוכניות טלוויזיה ושיטות דומות. חשוב לעזור לכל אותם אנשים שכל כך סובלים מאלימות לווסת אותה, כדי שהמערכות לא יקרסו.

לא מזמן נכנסה לאופנה המדיטציה. שיטה זו דרשה מכל אדם להיות פעמיים ביום במשך עשרים דקות לבדו עם עצמו ולחשוב על המנטרה שלו. השאלה אם המנטרה התאימה לו או לא, אינה רלוונטית: די בעצם העובדה שאדם מפסיק פעילות פעמיים ביום ונכנס לחדר שיש לו בו פרטיות - כדי להשקיט את הסערות בלבו. איש אינו מפריע לו. הילדים יודעים מראש שאסור להטריד את אמא או את אבא. הוא אינו צריך להסתגר בשירותים כדי להיות לבדו, שכן יש לו "אישור" להיות בגפו בחדר שלו עשרים דקות - ושם הוא נח. עצם העובדה הזאת מקלה עליו, אם כי פירוש הדבר אינו בהכרח שמדדים אובייקטיביים היו מצביעים על כך שהוא נרגע.

שני הרי געש
כמות האלימות משתנה בהתאם למטען שהאדם נושא עמו. קיימות משפחות שבהן האלימות היא האווירה השולטת בבית. ילד הגדל תחת אלימות, יגדל להיות אדם אלים יותר מחברו שהוריו כמעט לא דיברו ביניהם. ואולם, גם שתיקה רועמת היא סוג של אלימות שאי אפשר להתעלם ממנו. בשתי המשפחות האלה מצוי הר געש: האחד פעיל, והשני רדום - אבל מאיים. השקט של ההר הרדום הוא שקט לפני סערה, וילד שנמצא במצב כזה אולי אלים פחות, אבל חרד מאוד. הוא קולט את הרעש של הר הגעש ואינו יודע מתי יפרוץ וכיצד יעשה זאת. במידה מסוימת, יש בכך יותר נזק מאשר בהתמודדות עם מכה או עם קללה.

האלימות היא בדרך כלל תגובה להתנהגות מסוימת, ולא לאדם זה או אחר. אנחנו מגיבים על גירויים מסוימים באלימות לא מפני שאדם זה או אחר חולל אותם, אלא מפני שהגירוי עצמו מעורר אותנו. לנו יש "חשבונות לא גמורים" עם התנהגויות כלשהן. דוגמה לכך היא צירוף המלים, "אתה חמור". האם הוא מרגיז אותנו? אחדים יתעצבנו מאוד לשמע הקללה הזו; אחרים יגיבו עליה במשיכת כתף מבטלת. אחר מגיב אם הוא נחשף למלה "לא". ברגע ששוללים ממנו דבר-מה - הוא משתולל.

ואולם, אם האדם שמגיב באופן המעורר את כעסנו הוא איש שאנחנו מכירים: הרעיה או הבעל, הילד, ואפילו הורים (גם הורים מוצאים עצמם מוכים) - עלול אותו גרגר קטן להפוך לגוש ענקי, כאילו הילד או הרעיה נמצאים תחת זכוכית מגדלת: איך הבן/ האישה/ הבעל - יכולים להגיד לי לא/ לקלל אותי? (מחק את המיותר).
חשובה מאוד השאלה האם האדם מצא עצמו כשהתעורר עם אישה (או לבעל) ששוחחה עמו אתמול, או עם בת זוג שבמשך חודש שלם הוא לא החליף עמה מלה. ישנה גם שאלה של כדאיות: אנחנו פועלים בדרך כלל כדי להרוויח דבר-מה, ולכן עושים או לא עושים מעשה. מה הרווח שאנחנו מקיימים להפיק בעזרת האלימות?

האלימות היא שינוי מאוד משמעותי במבנה הפיזיולוגי שלנו. האדם האלים מגיב כאילו נחשף לגירוי בלתי צפוי, ותגובתו דומה לזו של האדם האלרגי לדבר-מה המקבל התקף קצרת כאשר האלרגנים נמצאים בסביבתו. כאשר אנחנו אלרגיים, ביכולתנו לקבל זריקות חיסון. פה אנחנו יכולים לתת לעצמנו זריקות חיסון שכליות. זריקת חיסון טובה לעונה מסוימת, ואינה נשארת לנצח.

אי-השקט שלפני הסערה
ישנה שורה של סימנים שמהם נוכל ללמוד שאנחנו שרויים באי-שקט (העלול להביא לאלימות). למשל, כאשר אנחנו -
¨ עונים בטלפון בתקיפות
¨ נוהגים מהר יותר ובלוויית עצירות פתע
¨ לוקחים סיכונים מיותרים (ולא רק בכביש)
¨ מפילים חפצים מהידיים
¨ עושים שגיאות כתיב לא צפויות או לוחצים על האותיות הלא-נכונות במחשב
¨ נתקלים בבעיות זיכרון

האלימות, אם כך, היא יצר כלשהו שקיים אצל כל אחד מאתנו באופן מולד, בכמויות שונות. כדי שתתפרץ, יש צורך בתנאים ש"מטפחים" אותה. אצל ילדים האלימות מתבטאת במגוון של צורות, בעיקר בגלל קושי בדחיית סיפוקים מיידיים. אצל מתבגרים יש גוון שונה של אלימות, עם נטייה לאלימות המופנית כלפי האדם עצמו, ולפעמים הרס עצמי (התאבדות). אצל מבוגרים נראה את האלימות יותר בצורה פטליסטית: אני לא יודע למה זה קורה לי. כאן גם נמצא את עיקר הטרגדיות. סיר הלחץ של הבוגרים עמד על האש הרבה זמן, וכשהוא מתפוצץ, לא הייתי רוצה להיות בסביבה.

תקשורת לא-עוינת
השפות המערביות נוטות לאלימות. בעברית, באנגלית ובצרפתית אנו מתקשרים עם הזולת דרך ביקורת, שיפוט, השוואה והכללות. "אתה אף פעם לא מסדר את החדר!" אומרת אמא לילד, ובהכללה שבצמד המלים "אף פעם" גלומה אלימות, משום שזו האשמה גורפת.

הילד שכך נאמר לו עשוי להרגיש מותקף ולהגיב בהתפרצות זעם, וכך נוצרת תקשורת לא טובה בין האם לבין בנה. ככלל, אחרי שדיברנו, הקליע כבר יצא מהקנה. לכן חשוב שנחשוב היטב לפני שנוציא דבר-ביקורת מפינו.
במקום זאת, מוטב שננקוט תקשורת אמפטית, ולא ניתן ציונים להתנהגותו של הזולת. למשל: "כשאני רואה אותך קורא, זה גורם לי להרגשה טובה, ואין לי דבר יותר חשוב מאשר להרגיש טוב אתך. אני אשמח אם תפתיע אותי ותשים את הספרים בחזרה על המדפים. מה דעתך?"

כאן אפשר לראות את ההבדל המשמעותי בין התקשורת האמפטית לתקשורת השגורה על פינו. התקשורת האמפטית כוללת ארבעה היבטים:
¨ תצפית - להתייחס אל ההתנהגות ללא מתן פירוש.
¨ רגשות - לציין מה הדובר מרגיש כלפי ההתנהגות.
¨ צרכים - להדגיש את חשיבותה של ההרגשה הטובה במחיצתו של האדם השני.
¨ חוזה - מה דעתך? להעביר את האחריות לתשובה אל הזולת.

בתוך הספר: "ביופידבק הכוח בידך"