12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: עדיף להגיש תביעה מלהוציא צו מניעה על פרסום
מאת: אברג'ל נסים - טוען רבני ומגשר   שמור מאמר למועדפים

לא קל להוציא צו מניעה (עדיף להגיש תביעה)

לא פעם מגיעים למשרדנו לקוחות נסערים ובפיהם בקשה דחופה "לעצור את השידור" או "למנוע את הפרסום". ברצונם לבקש כי ננסח להם מכתב התראה בהול, ובמידת הצורך – נריץ בקשה דחופה לבית המשפט, וזאת כדי לעצור את מכבש הדפוס ולגרום לידיעה עיתונאית "להיעלם" או לכל הפחות "להתעכב". עד בירור מקיף, נניח, או עד שניתן יהיה להתארגן על תגובה הולמת.

לא פעם אומר לי לקוח כי יש לעצור את הפרסום בשידור הטלוויזיה או את הכתבה המתעתדת להופיע בעיתון, מהטעם שאינה נכונה ושהיא עלולה לגרום לו נזק "בלתי הפיך" כדבריו, ולאחר הפרסום – גם אם ייתבע המפרסם בדרישת פיצויים, יתקשה לפצות את הנפגע בגין הנזק שנגרם זה מכבר.

זו יכולה להיות ידיעת רכילות מרושעת המיועדת לגיליון סוף השבוע או כתבת תחקיר מאוד לא נוחה, שבה כל מיני "עובדים בעילום שם" פותחים את פיהם כנגד מעסיקם. לפני זמן לא רב הגיעה בחורה חרדית, חברת כת ירושלמית, וביקשה למנוע שידור של האזנת סתר בו צולמה לתוכנית תחקירים בערוץ 10.

הבעיה מתעוררת בעיקר עם תוכניות טלוויזיה דוגמת "כלבוטק" של רפי גינת, "עובדה" של אילנה דיין" או "שומר מסך" עם אמנון לוי. סוג זה של תוכניות מעסיק תחקירנים אשר עוקבים זמן רב אחרי מושא כתבתם והדבר מתגלה לו רק סמוך מאוד לשידור התוכנית, כאשר המימצאים כבר ערוכים לשידור, וכל שנדרש היא תגובתו לדברים. במעמד זה, של בקשת התגובה כמה שעות לפני העלייה לשידור, מבין לפתע המרואיין-בכוח כי הוא מהווה הנושא המרכזי של התוכנית הבאה.

"חייבים להוציא להם צו מניעה", הוא אומר לי אז. "אסור לאפשר להם לשדר את התוכנית כי היא תפגע בי ובעסק". גם זה שעומד לככב במדור הרכילות של יום שישי מקבל את זכות התגובה כמה שעות לפני שהעיתון יורד לדפוס, ומרוב בהלה, לא נותר לו זמן רב לפעול, ואחרי שכל תחנוניו אצל העורך כושלים, הוא נושא עיניו אל בית המשפט, אל אותו שופט תורן היושב בביתו בשעת ערב, בתקווה שהוא זה שיוציא לו צו מניעה שיעצור את הפרסום עד קיום דיון.

אלא שבתי המשפט אינם ששים לתת צווי מניעה בתחום איסור לשון הרע. בדימיונו של כל שופט מככבת "אלת הצדק" המחזיקה בידה מאזניים עדינים, בהם היא מודדת זה מול זה את "חופש הביטוי" של העיתונאי מול "הזכות לשם טוב" של הנפגע (המכונסת אצלנו גם בחוק יסוד:כבוד האדם). וכששני אלה נמדדים על המאזניים העדינים, בדרך כלל חופש הביטוי מנצח.

אחת הפעמים המפורסמות שבהם ביקש מישהו צו מניעה – ולא קיבל אותו, דווקא לא הייתה קשורה לשידור טלוויזיה וגם לא לידיעה בעיתון. מדובר היה, רחמנא ליצלן, בספר.

הסופר הוא העיתונאי אריה אבנרי, אז כתב "ידיעות אחרונות", שהירבה לכתוב ספרי ביוגרפיה על פוליטיקאים ישראלים. הייתה לו סדרת ספרים שהוציא, אשר בכל פעם התמקדה בפוליטיקאי אחר, וכשהגיע תורו של יו"ר ועדת הכספים, איש העסקים וחבר הכנסת מטעם אגודת ישראל, ח"כ אברהם שפירא ז"ל, התברר לכוכב הספר כי יותר מידי מחמאות הוא לא ימצא שם על עצמו.

לספר קראו "הגביר", והוא עסק באי סדרים ובכך שיו"ר ועדת הכספים היה בעל מפעל גדול נושא חובות וצרות כספיות, המשתמש בכוחו הפוליטי בכנסת כדי לקבל הקלות בהתנהלות העסק המפסיד, נושא עיניו אל הבנקים ואל החייבים והנושים ומגלגל את כולם על האצבע הקטנה או בכיס העמוק שלו.

ואבנרי, כדרכו, לא עשה לשפירא הנחות ורמז על קשרים שונים שהפעיל שפירא. כבר מקריאת פרק ראשון שהתפרסם בעיתון כ"מתאבן", יכול היה שפירא להבין כי הספר יציג אותו באור שלילי מאוד, כאדם מושחת, וכל זאת כשהוצאת הספר סמוכה עד מאוד למערכת הבחירות לכנסת, בהן הוא התמודד.

שפירא רץ לבית המשפט וביקש להוציא צו מניעה שימנע את פרסום הספר.

בשלב זה הייתה לשפירא אותה בעיה שיש לכל אחד שמבקש צו מניעה מסוג זה: הוא לא ידע להגיד לבית המשפט מה יש בספר, כלומר – מה הוא מבקש למנוע (מהסיבה הפשוטה שהספר טרם יצא) ועל כן ביקש גם שבית המשפט יורה לאבנרי למסור לו עותק לפני הפרסום, אבנרי סירב והעניין המשפטי התגלגל בערכאות משפטיות. בסיבוב הראשון הורו לאבנרי למסור לשפירא את החומר ובערעור התהפכו הדברים.

בסופו של דבר, ואחרי הרבה מאוד טקסט משפטי שהודפס לקראת פסק הדין, המקרה הפך לתקדים מחייב עד עצם היום הזה, ולמרות שחלפו 20 ומשהו שנה, פסק הדין של אבנרי ושפירא ממשיך לככב בכל בקשה לצו מניעה, ולבטח בתגובה של הצד השני המסרב לכך שבית המשפט ייתן צו כזה.

השורה התחתונה היא זו: בית המשפט העליון קבע כי נדירים המקרים, אם בכלל, בהם יוצא צו מניעה נגד פרסום לשון הרע, בטרם נקבעו מסמרות ונתקיימו הליכי ראיות והוכחות. לדבריו, הדבר מהווה פגיעה חמורה בחופש הביטוי שכן בשלב ראשוני זה, עוד לא ידוע אם נוכח בית המשפט כי בלשון הרע עסקינן וטרם בדק את ההגנות המסורות למפרסם.

"הלכת אבנרי", כפי שהיא נקראת, מסומנת ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח' פ"ד מג(3) 840,851. אפשר לקרוא שם את כבוד השופט אהרון ברק (עוד בטרם היה לנשיא בית המשפט העליון) קובע כי הוצאת צו מניעה בשלב מוקדם זה היא "זכות יחסית" ומסויגת ולא מוחלטת. ובעברית: כל עוד לא נקבעה האחריות המשפטית של המפרסם, משקלו של חופש הביטוי עולה על משקלו של הכבוד וכל עוד הפרסום אינו אסור, מחייב חופש הביטוי את אי-מניעת הפרסום.

וכך הוא כתב: "פרמטר... אשר בו חייב בית המשפט להתחשב הוא השלב בהליך המשפטי שבו מתעוררת השאלה. בעניין זה יש להבחין בין השלב שבו האחריות של הנתבע טרם נקבעה ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לעניין מתן ציווי לשעה, לבין השלב שבו האחריות של הנתבע נקבעה, ובית המשפט צריך לעשות שימוש בשיקול דעתו לעניין הציווי לתמיד. כאשר אחריותו של המערער ללשון הרע טרם הוכרעה, השאלה, הניצבת בפני בית המשפט במצב דברים זה הנה, מה הוא האיזון הראוי בין ערכים מתנגשים...

באספקלריה של משקל מועדף לערך בדבר חופש הביטוי, ההתייחסות למתן צו מניעה גם היא זהירה ומדודה. הזכות לחופש ביטוי היא זכות יסוד בשיטתנו, משקלה ניכר. כל עוד לא הוכרעה שאלת האחריות בגין לשון הרע, ידה על העליונה כנגד הזכות לשם טוב. כל עוד הפרסום אינו אסור, יש ליתן לו את מלוא החופש, מכאן שאין להגביל את חופש הביטוי בדרך של ציווי לשעה, ובלבד שהנתבע מעלה טענה, שאינה טענת סרק כי בידו להגן על הפרסום...

מתן ציווי לשעה בשלב זה יהווה מניעה מוקדמת (prior restraint) של חופש הביטוי, ומכך יש להימנע ככל האפשר... זהו הביטוי המוחשי לחשיבותו של הערך בדבר חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית".

השופט ברק חזר על אמירות אלה גם בת"א (י-ם) 654/85, אוליר נ' ידיעות אחרונות, שם קבע כי "אין לקיים חופש ביטוי, ואין אפשרות להעניק לחופש הביטוי את מקומו המרכזי בשיטתנו, אם ניתן יהיה, בדרך של ציווי, למנוע פרסום, וזאת בטרם הכרעה בדבר האחריות של המפרסם".

בע"א 3418/91 העולם הזה בע"מ נ' סני שירותי אחזקה וניקיון פ"ד מה (4) 285, שם ניסו למנוע מעיתון "העולם הזה" לפרסם חלק שני של תחקיר עיתונאי בהתבסס על החלק הראשון של הכתבה שכבר פורסם, נקבע כי הנטל להראות שהגנת המפרסם היא הגנת סרק, מוטל על המבקש לאסור את הפרסום. כלומר – זה שמבקש את הצו הוא זה שצריך להוכיח שלנתבע (כלומר – למפרסם) אין כל הגנה שהיא בחוק (כלומר – הדברים אינם אמת או שהם לא עניין הציבור או שהיה מותר לפרסם אותם וכו').

שוב ושוב נקבע בפסיקה כי חוק לשון הרע נותן בידי הנפגע תרופה של פיצויים (כמו בכל תביעת נזיקין) אם הוא אכן מוצא שמדובר בלשון הרע. ובעברית פשוטה: בית המשפט מאמין שעדיף לאפשר את הפרסום, גם אם הוא מזיק (כי בשלב ראשון אי אפשר לדעת את זה בוודאות), ולדרוש פיצוי לאחר מכן. עדיף להיפגע בשידור ואחר כך – הנתבע יפצה כספית ויתנצל.

במקרה של שפירא, לבית המשפט היה טיעון נוסף, שגם הוא כבר הפך לתקדים: הטענה היא שאיש ציבור, כלומר – פוליטיקאי, בחר במידה רבה להתפרסם. הוא צריך היה לדעת שלזאת עשוי להתלוות גם פרסום משמיץ. בית המשפט מגן פחות על אנשי ציבור. וחוץ מזה, איש ציבור יכול להתראיין בעיתון ולהכחיש את הדברים ויש לו כלים שאין לאדם רגיל שמושמץ. לא בטוח שהעמדה הזאת נכונה במאה אחוז, אבל זו העמדה השלטת בבתי המשפט. דמו של איש ציבור מותר, פחות או יותר. זאת לעומת האיש הפרטי, הלא מפורסם, שאין לו חברים בתקשורת ולכן הוא לא יכול לקבל דקות שידור כדי "להכחיש" (כמו שקיבל בזמנו הנשיא לשעבר, משה קצב).

הרבה מאוד אנשים שהופיעו ב"כולבוטק" או אצל אילנה דיין, ניסו למנוע את השידור, לאיים על צוות ההפקה וחלקם הגדול גם הגיע לבית המשפט עם בקשה לצו מניעה. כמעט בכל המקרים – נדחתה הבקשה. באופן חריג, פעם אחת קבע בית המשפט שתחקיר בתוכנית ישודר אך יידחה בשבוע ימים. בשאר הפעמים, נעתר לבקשת הנפגעים לאלץ את מפיקי התוכנית לאפשר להם להעביר תגובה שתיקרא בסוף הידיעה אודותם. זאת ותו לא. אך התחקיר – שודר.

הסברתי את כל זה לאותה לקוחה חרדית, חברת הכת (שטענה בתוקף כי לא מדובר בכת וכי העובדה שהיא ונשים נוספות חיות יחד עם גבר אחד זו בחירה טבעית), והמלצתי לה להקליט את השידור בווידאו ולבוא למחרת כדי להכין תביעה, אם אכן תמצא כי הדברים שאמרה סולפו או שהיא וחברי הכת הוצגו באור שלילי ומבזה. היא, מצידה, לא הבינה למה אי אפשר פשוט למנוע את השידור ועזבה את המשרד. בהמשך היום קראתי באתרי החדשות באינטרנט כי היא הגישה בקשה לצו מניעה ובית המשפט דחה את בקשתה. התחקיר שודר, אך לא למחרת, גם לא בימים הרבים שחלפו מאז, לא הוגשה תביעה.

אולי בית המשפט צדק. אם לא הוגשה תביעה לאחר השידור בגין "נזק" שקרה בשל התוכנית, ודאי שלא היה צריך למנוע את השידור קודם לכן, ולפגוע בחופש הביטוי של העיתונאי ובזכות הציבור לדעת. יכול להיות שלא הוגשה תביעה משום שמנהיג הכת לא הירשה.

המאמר לקוח מתוך ספר העומד לצאת, "ארץ דיבת חלב ודבש", העומד לצאת בקרוב והמסקר את הפסיקות המעניינות שנקבעו בתחום לשון הרע בישראל.

הכותב הוא עורך דין המתמחה בתחום לשון הרע והמעמד האישי.
ראה באתר www.ron-law.co.il/

לקביעת פגישת ייעוץ צלצלו: 050-8322672