12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: פלמנקו
מאת: סימה יהודה - מורה , כוריאוגרפית ורקדנית פלמנקו   שמור מאמר למועדפים

פלמנקו שהוא סגנון שירה וריקוד אשר הושפע באופן משמעותי על ידי הח'יטנוס הוא גם בעל קשרים עמוקים ביותר לתרבות המורית ולמסורת היהודית

תרבות הפלמנקו הינה במקור מאיזור "אנדלוסיה" בספרד הכולל בין השאר את גרנדה, סיביליה ומלגה. אולם היא הפכה לסמל המיצג של תרבות ספרד בכלל
פלמנקו הוא סגנון מוזיקה צועני שהתפתח באנדלוסיה בדרום ספרד בתקופות שלפני הרקונקיסטה ולאחריה, וספג השפעות תרבותיות של העמים השונים שחיו אז באזור: ספרדים, צוענים, מוסלמים ואף יהודים.

הפלמנקו נודע בהיותו סגנון מוזיקלי מורכב, אשר מבוסס על כ-60 סוגי מקצבים, שחלקם מורכבים ביותר - 12 פעימות בעיקר, ובנוסף 5,6,4,2.

מקורו של הפלמנקו בשירת הרועים בהרים. בהמשך התפתחותו צורפה הגיטרה, כיוון שהייתה כלי ליווי פופולרי בספרד דאז, יחד עם מחיאות הכפיים (פאלמאס) ורקיעות קצביות. מאוחר יותר התפתח הריקוד. כך נוצר השילוש המפורסם - שירה, גיטרה וריקוד (Cante, Guitarra y Baile). לבסוף, בשנות השבעים של המאה ה-20, הצטרף הקחון - תוף הפלמנקו.

לפלמנקו המודרני - בהשפעתו של פאקו דה לוסיה - נוספו כלים מודרניים כגיטרה חשמלית, באס, חליל צד, סקסופון ועוד. שילובים אלה ואחרים גוררים בימינו מצב בו הפלמנקו "מתובל" באלמנטים של ג'אז וקיים דיון אסתטי-תרבותי על מהות הפלמנקו.

הפלמנקו נחלק לסגנונות שונים, שלכל אחד מהם קצב (קומפאס) משלו והרמוניות מסוימות (בעיקר נעשה שימוש בסולמות מז'ורי ומינורי ובמודוס הפריגי). במקרים רבים סגנון מסוים מקושר לאזור מסוים באנדלוסיה, למשל ה"בולריאס" לאזור חרס-דה-לה-פרונטרה או ה"אלגרייס" לאזור קדיס.

לפלמנקו בגדים ואביזרים מיוחדים, כמו: נעלי עקב, חצאית/שמלה שופעת בד, מניפה, קסטנייטות, מנטון (צעיף) ועוד
תור הזהב של הפלמנקו
תור הזהב של הפלמנקו (Edad del Oro) החל, בסוף המאה ה-18. בתקופה זו, נוצרו שלושה סוגי שירה של הפלמנקו:

הזמר העמוק (Cante Jondos) – שירה כבדה ורצינית המספרת בדרך כלל על הסבל של העם הצועני.
הזמר הקליל (Cante Chicos) – שירה המבטאת קלילות ושמחה.
הזמר הבינוני (Intermadio) – שירה בין שמחה לעצב.
עדויות לשלושה סגנונות אלה נותרו עד ימינו.

בתקופת תור הזהב היו זמרים שליוו את הרקדנים. הם התאימו את שירתם לסגנונות, למשקלים ולמקצבים ששולבו בכוריאוגרפיה של הריקוד.

[עריכה] הפלמנקו הממוסחר
לאחר תור הזהב של הפלמנקו ה"טהור"(Flamenco Pouro) , כאשר האמנות ייצגה את החברה ושיקפה את תרבותה, הגיעה תקופה של הופעות פלמנקו ממוסחרות שהתקיימו: בבארים, באולמות מוזיקה ובבתי קפה קאנטנטס.

"קפה קאנטנטה" שכונה "הקפה ללא שם", היה הראשון שבו נערכו הופעות כאלה.

בסוף המאה ה-19 התפתחו עשרות בתי קפה מסוג זה ברחבי ספרד (במדריד, ברצלונה, סביליה ובערים נוספות), והם השפיעו בצורה מכרעת על התפתחות הפלמנקו. הקפה קאנטנטה איפשר גם לרקדנים וגם לזמרים ומוזיקאים להתפרנס. והחלו הופעות על במות תיאטרון ואף יצאו למופעים מחוץ לגבולות ספרד.

בתקופה זו נוצר הדימוי החושני והמפתה שאנו רואים בריקוד הפלמנקו כיום. הדגש בריקוד היה על יופי הגוף הנשי. הרקדניות אשר רקדו בקדמת הבמה נדרשו להיות יפות ובעלות לבוש מיוחד ומפואר: שמלות מיוחדות, עגילים גדולים וקישוטי שיער. בגלל חוסר מקום, נאלצו הרקדניות לרקוד סביב עצמן תוך שימוש בקסטנייטות ובתנועות ידיים מורכבות ומסובכות.

תור הזהב של הפלמנקו
תור הזהב של הפלמנקו (Edad del Oro) החל, בסוף המאה ה-18. בתקופה זו, נוצרו שלושה סוגי שירה של הפלמנקו:

הזמר העמוק (Cante Jondos) – שירה כבדה ורצינית המספרת בדרך כלל על הסבל של העם הצועני.
הזמר הקליל (Cante Chicos) – שירה המבטאת קלילות ושמחה.
הזמר הבינוני (Intermadio) – שירה בין שמחה לעצב.
עדויות לשלושה סגנונות אלה נותרו עד ימינו.

בתקופת תור הזהב היו זמרים שליוו את הרקדנים. הם התאימו את שירתם לסגנונות, למשקלים ולמקצבים ששולבו בכוריאוגרפיה של הריקוד.

[ הפלמנקו הממוסחר
לאחר תור הזהב של הפלמנקו ה"טהור"(Flamenco Pouro) , כאשר האמנות ייצגה את החברה ושיקפה את תרבותה, הגיעה תקופה של הופעות פלמנקו ממוסחרות שהתקיימו: בבארים, באולמות מוזיקה ובבתי קפה קאנטנטס.

"קפה קאנטנטה" שכונה "הקפה ללא שם", היה הראשון שבו נערכו הופעות כאלה.

בסוף המאה ה-19 התפתחו עשרות בתי קפה מסוג זה ברחבי ספרד (במדריד, ברצלונה, סביליה ובערים נוספות), והם השפיעו בצורה מכרעת על התפתחות הפלמנקו. הקפה קאנטנטה איפשר גם לרקדנים וגם לזמרים ומוזיקאים להתפרנס. והחלו הופעות על במות תיאטרון ואף יצאו למופעים מחוץ לגבולות ספרד.

בתקופה זו נוצר הדימוי החושני והמפתה שאנו רואים בריקוד הפלמנקו כיום. הדגש בריקוד היה על יופי הגוף הנשי. הרקדניות אשר רקדו בקדמת הבמה נדרשו להיות יפות ובעלות לבוש מיוחד ומפואר: שמלות מיוחדות, עגילים גדולים וקישוטי שיער. בגלל חוסר מקום, נאלצו הרקדניות לרקוד סביב עצמן תוך שימוש בקסטנייטות ובתנועות ידיים מורכבות ומסובכות.
הקשר בין השירה לריקוד
הזמר (Cantador) והגיטריסט של הפלמנקו נותנים השראה לרקדן, תוך שהם מוכרחים להתאים את עצמם אליו. ריקוד הפלמנקו, מתאפיין בחופש הצורני שלו, בביצוע הספונטאני ובהיבט האלתורי והווירטואוזי שלו. כל רקדן מפתח את הסגנון האישי שלו המבוסס על הטכניקה הבסיסית.

עבודת כפות הרגליים היא המאפיין הבולט ביותר שלו. עם ההקשה באצבעות, בעקב ובכף הרגל מלאה. כך רקדן הפלמנקו יוצר, מגוון אינסופי של טונים ושל שילובים קצביים. לכך מצטרפים הנשיאה המיוחדת של הראש ושל פלג גופו העליות של הרקדן, ותנועות הזרועות האצבעות שהן בסיסיות להבעה.


רקדניות מסביליה
הרקדן, הגבר, בריקודו, משתמש ברגליו כדי ליצור רקיעות הנקראות Zapateado. בתוך הריקוד נשמעות סינקופות היוצאות מתוך עקביו, כך שלעתים לא היה צורך במוזיקה נוספת. ההרמוניה המלאה בין חלקו העליון של הגוף, וחלקו התחתון של הגוף עם המיקום והפעולה של כפות הרגליים והרגליים, היא המפתח לניואנסים הדקים של מוזיקה וריקוד פלמנקו. צורות קצביות שונות של ריקודי הפלמנקו הן: Tango, Farruca, Bulerias, Alegrias ו-Zapateado.



[