12384 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: העדפת צמחי מרפא מקומיים וחיים - צמחי מרפא ארץ ישראל - רפואת צמחים
מאת: איתי רפאל אורון   שמור מאמר למועדפים

מקורות הידע ברפואת צמחים - שילוב של מסורת ומדע, רוח וחומר רוב מקצועות הרפואה האלטרנטיבית/משלימה עושים שימוש בגישות ויטאליסטיות (המכירות בקיומו של כוח החיות – vital force) ובכלים אנרגטיים, על מנת לעודד תהליכי ריפוי, תוך התייחסות לקשר ההדוק בין הגוף והנפש. בשנים האחרונות גם הרפואה הקונבנציונלית נוטה לאמץ את ההבנה של קשר זה. אולם עדיין קיימים הבדלים משמעותיים בין תפיסת הבריאות והחולִי שעליה מתבססות הגישות הוויטאליסטיות-אנרגטיות, לבין התפיסה שבבסיס הרפואה הקונבנציונלית. אחד היתרונות הגדולים ברפואת הצמחים הוא, שתפיסת הבריאות והחולִי, כמו גם הכלים הטיפוליים בהם היא עושה שימוש, משלבים גישה ויטאליסטית, אנרגטית ומדעית גם יחד. המטֶריה מדיקה מורכבת מההיבטים המסורתיים ומהבנת הכימיה של רכיבי הצמח והשפעתם הפרמקולוגית על הפיזיולוגיה של הגוף החי. ברוב הרפואות המסורתיות קיימת הבנה כי מטבע קיומם, צמחים הם בעלי תכונות אנרגטיות שונות ומגוונות, והן האחראיות ליכולות הריפוי המיוחסות לצמחים. השימוש המסורתי מתייחס אל הצמחים מהיבטים של תכונות אנרגטיות (כגון השפעה מחממת, מקררת, מייבשת או מלחלחת) וטעמים ספציפיים (כגון טעם מתקתק, חמוץ, חריף/צורב, מר או מלוח). צמחים מוערכים גם על פי היבטים תפקודיים שלהם ויכולתם לחזק את התפקוד התקין של האורגניזם או לתמוך בו. דוגמאות לכך יכולות להיות: * השפעה ממריצה או מאזנת על מערכת החיסון * פעילות נוגדת זיהום ישירה * השפעה מרגיעה בהפרעות המלוות במתח, בעצבנות או בחרדה * הסדרת מצבים של חוסר-איזון במערכת העיכול, במערכת הנשימה או במערכת השתן * פעילות נוגדת דלקת וכאב במצבים המלוּוים בכאבים ראומטיים ועוד. הגישה המסורתית-ויטאליסטית מייחסת לצמח אישיות בעלת כוח חיים, בדומה לבעלי החיים ולאורגניזם האנושי, המוּנעים על ידי כוח חיים דומה או מקביל. הצמח יכול להתאים לטיפול במצבים של חוסר איזון או של חוסר הרמוניה באורגניזם, המתבטאים באוסף של סימנים שונים, אשר יחדיו ניתן להגדירם כמחלה. במונחים ויטאליסטיים, מחלה היא צורת התבטאות לא תקינה של כוח החיים באורגניזם, אשר יצא מאיזון. ניתן להשתמש בכוח החיים הקיים בצמח כלשהו על מנת להשיב את האיזון באורגניזם, ובכך לרפא את המחלה. זאת, כל עוד ניתן למצוא הקבלה בין צורת ההתבטאות של כוח החיים בצמח לבין זו שבאורגניזם ו/או במחלה. המדע המודרני מנסה להסביר את ההשפעות הרפואיות של צמחים באמצעות כימיה, על ידי פירוק לגורמים של מרכיבי הצמח ובחינת השפעתם הפרמקולוגית על מנגנונים ביוכימיים בגופם של בני אדם ובעלי חיים. גישות מדעיות משתמשות בהבנת ההשפעות הרפואיות של הצמחים לפיתוח תכשירים חדשים ומתקדמים. השילוב של גישות מדעיות אלה עם הגישות המסורתיות הוביל להתפתחויות נוספות ברפואת הצמחים ולפיתוחן של התרופות הפרמצבטיות הראשונות, אשר התבססו על מרכיבים שבודדו מצמחים. גם בימים אלו, ההערכה היא כי 25%-20 מכל התרופות מבוססים על מקורות טבעיים ובעיקר על צמחים ( Heinrich et al, 2004). בנקודה זו חשוב להדגיש, כי למרות ההתפתחות המדעית הכבירה בעידן הנוכחי ולמרות השינויים שחלו בעקבות זאת בתפיסת העולם המערבית, רוב המידע הקיים לגבי פעילותם הרפואית של צמחים מבוסס על שימושים שעשו בני האדם בצמחים בתקופות שקדמו להתפתחות המדע המודרני. ברוב המקרים, המדע המודרני נותן תוקף לשימושים הרפואיים המסורתיים. לדוגמה, כאשר תעשיית התרופות הפרמצבטיות מעוניינת לפתח תרופות לסוגים מסוימים של סרטן, ברוב המקרים היא מסתמכת על מידע שמקורו בשימושים הרפואיים שעשו הילידים בצמחים מקומיים באזורים שונים ברחבי העולם. לראיה, כמעט 60% מן התרופות נוגדות הגידולים / נוגדות הזיהומים הנמצאות בשוק או בשלבי מחקר קליני, מבוססות על מקורות טבעיים, ובעיקר על צמחים (Yaniv & Bachrach, 2005). במקרים רבים המדע המודרני נותן תוקף לשימושים הרפואיים המסורתיים בצמחים ואף נשען עליהם בפיתוח מוצרים רפואיים ותרופות. עובדה זו מעידה, שיש מקום להעריך את האופן בו התקבל ונצבר המידע הרפואי לגבי צמחים במהלך ההיסטוריה, בתרבויות המסורתיות השונות. במהלך המאה הקודמת התקיימו ברחבי העולם מחקרים אתנו-בוטניים ואתנו-פרמקולוגיים רבים. מניתוח המידע שהצטבר בעקבות מחקרים אלו, אנו למדים, כי במקרים רבים נמצא שצמח מסוים משמש להתוויות רפואיות זהות בתרבויות מרוחקות זו מזו במקום או בזמן, באופן שלא יכלה להתקיים ביניהן שום תקשורת כזו או אחרת (Griggs, 1997). כמו כן, במקרים רבים קיים דמיון רב בין התרבויות השונות גם בכל הנוגע למידע הרוחני שהתקבל ונצבר בהקשר לצמחים. לדוגמה, בכל התרבויות בהן ידוע עץ הארז, מייחסים לו יכולת לנגוד כוחות שליליים (Buhner, 2006). במחקרים שנערכו ביבשת אמריקה, נשאלו ילידים על האופן בו התקבל ונצבר המידע הרפואי על צמחים. במקרים רבים התשובה הייתה: דרך התבוננות עמוקה ויצירת קשר בין האדם לצומח באמצעים רוחניים שונים, כגון חזיונות, חלומות ואפילו תקשורת מילולית ומוזיקלית. ממצאים אלו הטרידו את החוקרים, כיוון שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה הרציונלית של האדם המערבי ושל המדע המודרני (Buhner, 2006). קל יחסית להבין ולהסביר באופן רציונלי, כיצד למדו בני האדם להשתמש בצמחים לטיפול בבעיות שונות, באמצעות קשר סיבה-תוצאה פשוט: השימוש בצמח הביא לריפוי או להקלה בבעיה הרפואית. אולם קשה יותר להסביר, כיצד בתרבויות רבות שלא היה ביניהן קשר, התקבל והצטבר מידע רוחני דומה בהקשר לצמחים מסוימים. בין אם ניתן להסביר באופן רציונלי כיצד התקבל ונצבר המידע לגבי סגולותיהם ותכונותיהם הרפואיות של צמחים בתרבויות המסורתיות השונות ובין אם לאו, בבואנו לעשות שימוש בצמחי מרפא מהיבטים מחקריים או קליניים, קיים בסיס הגיוני להסתמך בראש ובראשונה על המידע המסורתי. על איזה מידע אחר ניתן יהיה לבסס מחקר מדעי בצמחים לצרכים רפואיים, או שימוש קליני בצמח, כדי לטפל בבעיה רפואית כלשהי, אם לא על מידע שכבר קיים ונצבר במשך מאות ואף אלפי שנים, ואשר ברובו נתמך ומקבל תוקף על ידי המדע המודרני על כליו המתקדמים? גם אם הכלים המדעיים מאפשרים לנו ללמוד ולהבין באופן רציונלי את תכונות המרפא של הצמחים, תהיה זו טעות להתעלם מהמידע המסורתי. תהיה זו גם טעות להתייחס בביטול לאופן בו המידע התקבל ונצבר, על אף שבמקרים רבים לא ניתן להסבירו ולהבין אותו באופן רציונלי. לפיכך, יש מקום שמטפלים ורופאים המשתמשים בצמחים לצרכים רפואיים יעשו זאת מתוך הבנה עמוקה, המאפשרת שילוב של גישות מסורתיות עם מידע מדעי מודרני ועדכני. הנטייה המערבית-מודרנית לבסס את הקשר בין האדם לצמחים בעיקר על סמך היבטים פיזיים וגישה רדוקציוניסטית, ולהתעלם מהקשר הרוחני העמוק הקיים זה אלפי שנים בין האדם לצמחים בתרבויות המסורתיות, פוגעת במידה רבה ביכולות של אנשי הרפואה להביא לביטוי מקסימלי את הפוטנציאל הגלום בשימוש בצמחים לצורכי מרפא. הגישה המסורתית - רפואת הצמחים הקלאסית (classical herbalism) רפואת הצמחים הקלאסית, זו אשר מקורותיה ברפואות המסורתיות השונות, הינה ביסודה עממית ואמפירית. כרפואה עממית היא מבוססת על צמחייה מקומית שהיא זמינה, זולה וטרייה, כמו גם על אופני הכנה פשוטים אך יעילים. כרפואה אמפירית היא מבוססת בעיקר על ניסיונם של המטפלים, ולא על גישות תיאורטיות הבנויות ממערכות חוקים רציונליים. גישות רציונליות התפתחו כבר ביוון העתיקה, והן שנתנו את הטון ברפואת הצמחים המקצועית שהתפתחה באותה התקופה. רעיונותיו של גאלן (Galen), רופא רומאי שחי בין השנים 200-129 לספירה, אשר היו מבוססים על גישה רציונלית, שלטו בעולם הרפואה בכלל, וברפואת הצמחים המקצועית בפרט, עד המאה ה-16. פאראצלסוס (Paracelsus), שחי בין השנים 1541-1493, היה איש מקצוע הרפואה הידוע הראשון שהפנה עורף לרפואה הרציונלית ואימץ את הרפואה האמפירית. פאראצלסוס האמין כי הטבע הוא ישות חיה ואינטליגנטית, וזה היה הבסיס לאמפיריציזם שלו. ככל הנראה, פאראצלסוס לא היה היחיד שהאמין כי הטבע הוא ישות חיה ובעלת אינטליגנציה, הוא רק ייצג שורה ארוכה של אנשים חושבים והוגי דעות, אשר העריכו את הטבע הפנימי שקיים בכל חומר. כפי שכבר הוזכר קודם, ברוב המסורות, הצמח - בדומה לטבע - נתפס גם הוא כיישות שלמה וייחודית. לכל צמח מיוחס סוג של מסתורין או 'סוד', סגולות, כוחות או אנרגיות ריפוי. בני האדם ובעלי החיים יכולים לזהות את הסוד הפנימי הקיים בצמח באמצעות החושים. הסוד הפנימי משתקף כלפי חוץ באמצעות 'חתימות' אשר הוטבעו בצמח ובאות לידי ביטוי בסימנים פיזיים, אולם הוא ניתן לחישה גם באמצעות החוש השישי, האינטואיציה או אינסטינקט פנימי מולד. רעיונות אלו, אשר השתקפו גם בתפיסת העולם של פאראצלסוס, הובילו להתפתחות טכניקת עבודה מעשית, של בחירה בצמח לצרכים רפואיים תוך ניסיון להתאים את ההוויה והאנרגיה הייחודיים שלו להוויה ולאנרגיה הייחודיים של המחלה, ובמקביל גם להוויה ולאנרגיה הייחודים של המטופל. טכניקה זו עומדת בבסיסן של גישות רפואיות שהתפתחו בעת האחרונה ועושות שימוש בצמחים, כגון ההומיאופתיה של סמואל האנמן (Samuel Hahnemann) וממשיכי דרכו, תמציות הפרחים של אדוארד באך (Edward Bach) וממשיכי דרכו, הרפואה הספציפית של ג'ון מילטון סקודר (John Milton Scudder) והרופאים האקלקטיים שפעלו בצפון אמריקה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, וכן גישתם של הרבליסטים מודרניים רבים, דוגמת מת'יו ווד (Mathew Wood), המאמצים גישות אלו ומנסים לשלבן יחדיו. בהסתמך על תפיסת העולם על פיה הצמח הוא ישות חיה בעלת סגולות מרפא, הרי שהשימוש האופטימלי הוא בצמח טרי ובאופן שפוגע כמה שפחות באנרגיית החיים שלו. כל עיבוד מיותר של צמח טרי, פוגע באופן זה או אחר באנרגיית החיים המרפאת שלו. זו הסיבה, שבכל הגישות הרפואיות שהזכרנו, הייתה העדפה לשימוש בצמחים טריים. במרבית המקרים, יישום רעיון זה אינו מתיר הרבה ברירות, אלא להתבסס על צמחייה מקומית. עם זאת, זו לא הסיבה היחידה להעדפת צמחייה מקומית. ההנחה הרווחת לעתים בימינו ובמחוזותינו, כאילו לא ניתן למצוא את צמח המרפא המתאים בסביבת המחיה הקרובה של החולה, נובעת ככל הנראה מאובדן אותו קשר עמוק שבין האדם לטבע, לצומח ולסביבה באופן כללי, כפי שהיא מתבטאת באורח החיים המערבי והמודרני. הגישה המדעית-מודרנית: פיטותרפיה (phytotherapy) למרבה האירוניה, עם התפתחות מדע הכימיה, רעיונותיו של פאראצלסוס הובילו בסופו של דבר להבנה, שאם טמון 'סוד' כלשהו בצמחים, ניתן להסבירו באמצעות המרכיבים הכימיים של הצמח, ושהם, ולא שום כוח אחר, האחראיים הבלעדיים לפעילותו הרפואית. עם זאת, ניתן להסביר את 'הסוד' הטמון בצמחים באופן הוליסטי גם באמצעות שפה וכלים מדעיים מודרניים. מעצם קיומו, כל צמח הוא בעל יכולת להתמודד עם איומים ולחצים שונים בעולם הטבע, כגון רוח, מים ולחות, תקופות בצורת ויובש, אור השמש, חום וקור ברמות שונות, עודף או מחסור בחמצן ובמלחים שונים בקרקע, מזיקים ועוד. במרבית המקרים יש שילוב של כמה גורמים מסוג זה, יחדיו או אחד אחרי השני, בדפוסים מורכבים שונים. אוסף המרכיבים הכימיים בצמח והיחסים ביניהם מייצג את היקף התגובה המשולבת של הצמח ללחצים הסביבתיים. מרכיבים כימיים אלו מותאמים לטיפול בתהליך של מחלה המפגינה את עצמה באדם או בחי, ואשר במרבית המקרים הינה תוצאה של לחצים סביבתיים דומים או מקבילים. דוגמאות לכך יש רבות, ונתאר כאן רק שתיים: הצמח גדילן מצוי (Silybum marianum), הגדל בארץ, למד לשרוד בתנאי סביבה רווּיית רעלים. ניתן למצוא אותו גדל בשולי כבישים סואנים, לעתים כמעט לבדו לאורך קילומטרים רבים, בעוד צמחים אחרים 'בוחרים' לגדול הרחק מהכביש. מבחינה רפואית הוא מסוגל לטפל בבעיות באורגניזם שהן תוצאה של הצטברות רעילוּת באופן כללי, וספציפית באיבר הכבד, באנשים ובבעלי חיים אשר חיים בסביבה רווּיית רעלים. נמצא תרכובת של חומרים כימיים המצויה בצמח ונקראת סילימרין (Silymarin), נמצאה כבעלת יכולת לנטרל השפעות שליליות של רעלנים ומחמצנים שונים, ומסבירה כיצד הצמח מסייע בתפקוד הכבד בהתמודדות עם מצבי רעילות. מעניין יהיה לבדוק אם תרכובת זו תורמת גם ליכולת העמידות של הצמח בסביבה רווּיית רעלים. דוגמה ממחוזות אחרים הינה הצמח מאקה (Lepidium meyenii), אשר מותאם לחיות/לשרוד בסביבת גידול קשה, בתנאים של מחסור בחמצן, בהרי האנדים הגבוהים של פרו ובוליביה (4500 מטר מעל פני הים). במסורת בני האינקה משמש הצמח למאכל ולמרפא. תכולת המינרלים הגבוהה שלו, וביניהם ברזל, מסבירה כיצד הוא תורם לבניית דם ולשיפור הובלת החמצן בגוף, וככל הנראה גם ליכולת הקיום בתנאי סביבה דלים בחמצן. מכאן, שגם על פי הגישה המדעית-מודרנית, צריכה להיות העדפה לצמחייה מקומית, ובייחוד לזו שבסביבתו הקרובה של החולה. הצמח הרי נחשף לאותם תנאים ולחצים סביבתיים שאליהם נחשף החולה, ובתהליך האבולוציה שלו הוא למד להסתגל אליהם, לשרוד ולהתקיים בהתאם. יש לסייג את הדברים ולומר, כי רובנו חיים היום בסביבות מלאכותיות מעשה ידי אדם, וניזונים מאוויר וממים מזוהמים וממזון מתועש אשר רחוק מבחינה אנרגטית וכימית ממזון טבעי. עם זאת, השפעתו של האדם על הטבע ניכרת ברחבי העולם כולו ודורשת מן הצומח להתאים את עצמו, לשרוד ולהתקיים גם בתנאים אלו. מובן שאין מניעה מלהשתמש גם בצמח הגדל במחוזות מרוחקים כאשר תכונותיו מתאימות, אולם במידת האפשר יש להעדיף צמח מקומי בעל תכונות דומות. בכל הנוגע לאופני העיבוד והמיצוי של צמחים, הגישה המדעית-מודרנית דוגלת בהעדפת מיצויים מרוכזים ככל הניתן, במטרה להשיג יכולות ריפוי גבוהות יותר של המוצר הסופי המיועד לשימוש. זאת, על פי התפיסה אשר נהוגה גם ברפואה הקונבנציונלית: מרוכז יותר = חזק יותר, חזק יותר = יעיל יותר. כאן המקום להרחיב מעט את הדיון על אופני העיבוד של צמחים ועל ההתפתחות הטכנולוגית אשר הובילה לייצור של סוגי מיצויים שונים. כמו כן נדון בסיבות לעיבוד צמחים ולהעדפה של סוגי תמציות שונות מהיבטים שונים. לצורך כך נעזרתי בספרו של פרנסיס ברינקר (Brinker, 2004), אשר עוסק בהרחבה בסוגיה מעניינת זו. שיטות לעיבוד ומיצוי של צמחים וסיבות להעדפתן הסיבות לעיבוד של צמחי מרפא בימינו הינן ברובן מסחריות או נובעות מטעמי נוחות, ובעצם לא עולות בקנה אחד עם תפיסת העולם הרווחת במרבית המסורות הרפואיות, ואשר שימשה כבסיס להתפתחותן של גישות רפואיות מודרניות יותר, כמו זו של פאראצלסוס, האנמן, באך, סקודר, ווד ואחרים. יש הטוענים כי קיים הכרח לייבש צמחים עונתיים כדי לאפשר שימוש בהם גם בתקופות אחרות במהלך השנה. בעבר, ייבוש צמחים איפשר אמנם לשאת אותם למסעות ארוכים ולהשתמש בהם בעת הצורך, אך בעיקר כיוון שהיה זה האמצעי הטכנולוגי היחיד לשימור צמחים לאורך זמן. זו גם הסיבה שהמדיום העיקרי למיצוי צמחים היה מימי. מים משמשים לא רק כחומר ממס אלא גם כבסיס לכל צורות החיים על פני כדור הארץ. מרבית התרכובות המצויות בצמחים והמסיסות בעיקר במים הן בעלות חשיבות גבוהה ביותר לתרומה הכוללת של צמחים לבריאות האדם והחי. יתרה מכך, הסרת המים מהצמחים על ידי ייבושם באוויר או בחום, גורמת לשינויים כימיים, אשר אינם מתרחשים בתא החי בסביבתו המימית. המים לא רק חיוניים כמדיום להעברת רכיבים פעילים ביולוגית, אלא גם משמשים כמדיום להמרתם ולהפרדתם, כפי שקורה בתהליכים של ייבוש וכן של מיצוי במים. זו בפני עצמה סיבה להעדפת השימוש בצמח טרי ולא מעובד. אך למרות זאת, בכל התרבויות, מיצוי במים היה אופן השימוש האופטימלי בצמחים אשר לא היו זמינים טריים, או כאשר טעמי נוחות הכתיבו את הימצאותם בפורמט יבש. בתקופות מאוחרות יותר, בתרבויות שונות כבר למדו להשתמש בחומרים ממסים אחרים פרט למים, ובעיקר באלכוהול, כדי למצות ולשמר צמחים באופן יעיל יותר. אם בוחנים זאת מהיבטים של שימור בלבד, אזי הבחירה במיצוי באלכוהול עדיפה על פני ייבוש הצמח, כיוון שהצמח משתמר טוב יותר ולאורך זמן רב יותר בתמציות מעין אלו. מה גם שפורמט זה מאפשר שימוש בצמח טרי מייד לאחר שנקטף. מהיבטים של יעילות, נמצא כי מיצוי באלכוהול מעצים את תכונותיהם הרפואיות של הצמחים. ההסבר המדעי לכך הוא, שאלכוהול ממיס מרכיבים צמחיים שונים אשר אינם מסיסים במים. כיום ייבוש צמחים נעשה בעיקר לצרכים מסחריים. העיבוד המינימלי מאפשר לשמר את הצמחים לפרקי זמן ארוכים יחסית, והמשקל המופחת של צמחים יבשים הוא בעל משמעות פיננסית ויתרון מסחרי. בתחילת המאה ה-19 פותחה שיטה להשגת מיצוי נוזלי בריכוז של 1:1 באמצעות פרקולציה ואידוי. שיטה זו שימשה בעיקר את הרופאים האקלקטים בצפון אמריקה, אשר ניסו לשמר את מורכבותם של הצמחים בד בבד עם העצמת תכונותיהם, ולאפשר שימוש במינונים נמוכים יותר מטעמי נוחות. באותה תקופה הגישה ההומיאופטית אימצה כאמור את השימוש בצמח טרי כבסיס להכנה של תמציות אם, מהן הפיקו אחר כך תרופות הומיאופתיות באמצעות דילול. הרופא האקלקטי ג'ון מילטון סקודר אימץ גם הוא את הגישה על פיה מיצוי של צמחים טריים מייצר תמציות יעילות יותר, ונהג להשתמש בהן במינונים נמוכים אך חומריים. לצורך כך הוא נעזר בשירותיו של ג'ון יורי לויד (John Uri Lloyd), אשר התמחה בפיתוח ובייצור תמציות צמחים על פי הנחיותיו של סקודר (Scudder JM, 1898). הכנות אלו זכו ברפואה האקלקטית לכינוי 'תרופות ספציפיות' או 'טינקטורות ספציפיות', והן נתפסו כבעלות עוצמה מיוחדת, וכן כטהורות ונקיות יותר מטינקטורות שהוכנו מצמחים יבשים (Petersen, 1905). לאחר מותו של לויד, בסוף שנות ה-30, החל עידן השימוש בצמחים בעיקר לצורך בידוד של מרכיבים כימיים עבור תעשיית התרופות. לאחר שנלמדו ההשפעות של התמציות הופקו מהן מקטעים שונים, ובשלב הבא בודדו המרכיבים שנמצאו כפעילים ביותר מבחינה ביוכימית כלשהי. רוב התרופות התבססו על מולקולות שבודדו מצמחים ועברו מניפולציות שונות, ע"מ להפיק מולקולות חצי-סינתטיות, אשר ניתן להגן עליהם בפטנט ובכך להחזיר את ההשקעה הכספית הגדולה הכרוכה במחקר ופיתוח של התרופה. המחקר בכל הנוגע למרכיבים שבודדו מצמחים הוביל לתקינה (סטנדרטיזציה) של תמציות צמחים בהתאם למרכיבים הפעילים שבודדו מהם, ואשר נמצאו יעילים במחקרים פרמקולוגיים. בגרמניה, השימוש בתמציות צמחים נשאר כחלק משמעותי מהרפואה הקונבנציונלית, יותר מאשר באמריקה ובמדינות מערביות אחרות, והרגולציה הגרמנית מתייחסת למוצרים צמחיים כמו לתרופות קונבנציונליות. ההתקדמות הטכנולוגית בתעשיית התרופות הובילה לכך, שהדרישות והסטנדרטים לייצור תמציות צמחים הוחמרו בהתאם. כך קרה שתמציות הצמחים הפכו מרוכזות יותר, ומתוך כוונה שיהיו יעילות יותר, ריכוז המרכיב הפעיל בתמצית גדל בהתאם לשינויים בתקן. כמו כן נעשה שימוש בממסים אנ-אורגניים, חלקם רעילים, המאפשר למצות קשת רחבה יותר של מרכיבים צמחיים. השימוש בחומרי תמס רעילים מחייב אידוי מוחלט שלהם לאחר התהליך, וכן שימוש בתוספים שונים, כדי להיפטר מהרעילות של הממסים וכדי להפיק את המוצר הסופי בפורמט יבש או כטבליות. כאן אולי המקום לציין כי במקרים רבים, תמציות של צמח אשר הוסר מהן 'המרכיב הפעיל', עדיין מראות פעילות רפואית משמעותית. מכאן ש'המרכיב הפעיל' איננו בהכרח המרכיב הפעיל היחיד או העיקרי של הצמח. למורכבות של הצמח השלם יש מספר יתרונות ובמקרים רבים מתקיימת סינרגיה חיובית בין מרכיבי הצמח השונים. במקרים רבים, מרכיבים שהם לכאורה 'לא פעילים', עשויים למלא תפקיד פעיל בשיפור היציבות, המסיסות והזמינות הביולוגית של המרכיבים 'הפעילים' בצמח. נוכחותם של מרכיבים רבים בצמח עשויה למתן ואף למנוע תופעות לוואי, שלעתים נגרמות מפעילות מרכיב פעיל בודד של צמח או של תמצית תקנית, בה מצוי מרכיב זה בריכוז גבוה. דילמה של הרבליסט: ייצור תעשייתי מול ייצור עצמי בעידן המודרני, רוב המטפלים אינם עוסקים באופן עצמאי ברקיחה ובמתן של תרופות צמחיות, והם מעדיפים להפנות את מטופליהם לרכוש מוצרים של חברות ומפעלים שונים הפעילים בענף. הביקוש ההולך וגדל לתרופות צמחיות בעולם המערבי הביא לגידול בנתח השוק של התעשייה. בשנת 2005 הוערך שוק צמחי המרפא בארה"ב בכ-4.4 מיליארד דולר בשנה (Blumenthal et al, 2006). כיוון שכך, השוק מוצף בתוספי תזונה שונים אשר מכילים את הצמחים המבוקשים ביותר על פי צו האופנה האחרון. צמחים כגון מיני קיפודנית (Echinacea sp.), ג'ינקו דו-אונתי (Ginko biloba) ופרע מחורר (Hypericum perforatum), הפכו למבוקשים ביותר בארה"ב במהלך שנות ה-90'. עם זאת, בשל היעדר פיקוח, השוק הוצף בסחורה מאיכות נמוכה. הצרכנים התאכזבו מהתוצאות שהפיקו רוב המוצרים ובמהרה התהפכה המגמה, ובמהלך השנים 2003-1998 חלה ירידה של כ-27.5%, 71% ו-85.6% בהתאמה במכירות מוצרים שהכילו את הצמחים הללו (Gee, 2006). סיבות וגורמים רבים יכולים לפגוע באיכות הסחורה: טעות בזיהוי הצמח במהלך הקטיף, קטיף של צמח שלא בעונה המתאימה או בעודו צעיר מדי, הליך ייבוש תוך חשיפה לשמש או לחום גבוה מדי, תנאי אחסון לא נאותים, משך אחסון ארוך מדי, מעבר של הסחורה בין ידיים רבות עד הגעתה ליצרן, בעיות היגיינה לאורך כל התהליך ועוד. גם אם אנו מניחים כי כוונות היצרן טהורות, אנו צריכים לסמוך על כך שהוא יודע לרכוש חומר גלם שאינו ישן מדי, לבצע זיהוי מדויק של הצמחים, להשתמש בחלקי הצמח המתאימים ועוד. כמו כן אין לנו שום שליטה על האופן בו מתבצע הליך המיצוי: האם הוא מערב חום גבוה או תנאי לחץ, האם נעשה שימוש בממסים לא אורגניים, מה השיקולים בקביעת היחס בין חומר הגלם הצמחי לממסים, מה ריכוז האתנול/מים במידה שהם משמשים כממסים, מה משך המיצוי ועוד. בנוסף לכל אלה, קיים חשש כי מוצרים אשר מתיימרים להכיל צמחים מבוקשים שמחירם בשוק הסחורות גבוה, מכילים תחליפים זולים של הצמח המבוקש, כמו למשל במקרה של חותם הזהב (Hydrastis canadensis) ומיני קיפודנית (Echinacea sp.). בתרבות המערבית-מודרנית העכשווית, רוב השימוש בצמחים לצרכים רפואיים הינו בעיקר בעל אופי חומרי ומושפע בקלות רבה ממניעים אופנתיים, מסחריים ושיווקיים. ביטויים אופייניים לכך הם, למשל: * העדפת צמחים מיובאים ואקזוטיים על פני צמחייה מקומית. * העדפת רקיחות תעשייתיות, נטולות אנרגיית חיים, על פני הכנות מסורתיות. * העדפת צמחים מיובשים כחומר גלם על פני צמחים טריים. * שימת דגש על אלמנטים כימיים ולא על אלמנטים אורגנולפטיים, כלומר קביעת תקן איכות של צמח על פי מרכיביו הפעילים במקום על פי החושים: מראה, צבע, מרקם, ריח, טעם, ואפילו צליל, האופייניים לצמח. * העדפה אוטומטית כמעט של מינונים גבוהים על פני מינונים נמוכים, ללא תשומת לב והתבוננות עמוקה על השפעותיהם של הצמחים על הגוף, על הנפש ועל הרוח. * העדפת צמחים על פני תרופות, אך ורק מכיוון שקיים ביקוש לטיפולים "טבעיים". * מבצעי שיווק אגרסיביים לעידוד צריכה (מיותרת) של תכשירים צמחיים. כל הבעיות שצוינו תקפות הן לגבי יצרנים גדולים והן לגבי יצרנים קטנים ופרטיים. יתרונם של הראשונים בכך שעומדים לרשותם האמצעים הכלכליים לעמוד בדרישות רגולטוריות מחמירות, כפי שהדבר נהוג בגרמניה וכפי שמסתמן בימים אלו גם בארה"ב ובאירופה. אופני הכנה מצמחים טריים פרנסיס ברינקר (Brinker, 2004) מציע שימוש בכמוסות המכילות צמחים שלמים וטריים, אשר עברו ייבוש בהקפאה ונטחנו לאבקה. כך, לטענתו, ניתן לשמר את האיכויות האנרגטיות והפיטו-כימיות של הצמח באופן שמאפשר גם שימוש נוח, וזאת באמצעים טכנולוגיים פיזיקליים כגון לחץ, להבדיל מהאמצעים הכימיים המקובלים בתעשייה. אופני הכנה אפשריים נוספים מצמחים טריים הינם: * השרייה של צמח טרי בתמיסה מימית-אלכוהולית, בטמפרטורת החדר, בדומה לאופן בו מכינים טינקטורות מצמחים מיובשים. יש לזכור כי צמח טרי מכיל הרבה נוזלים, במקרים רבים כ-80% ממשקלו, ולכך יש השלכות על חישוב ריכוז האלכוהול בכלל המדיום הנוזלי. בכל אופן, ניתן להגיע לריכוזי אלכוהול של 60-70% המאפשרים מיצוי יעיל של מרבית הצמחים, כולל אלו המכילים חומרים קשי תמס. למיצוי של חומרים המסיסים רק בריכוז אלכוהול גבוה מ-90%, השימוש המומלץ הוא בצמח יבש. עוד חשוב לזכור, כי במרבית המקרים, טינקטורה מצמח טרי מרוכזת פחות מטינקטורה מצמח יבש, ולכן עשויות להיות לכך השלכות בכל הנוגע למינון. (נושא זה ראוי לדיון נפרד, מחוץ למסגרת מאמר זה.) * סחיטת מיץ מהצמח באמצעות מכשור מתאים, בדומה לאופן בו סוחטים עשב חיטה. במיץ המתקבל רצוי להשתמש מייד, כיוון שאנזימים מתחילים לפעול ולגרום לפירוק של מרכיביו השונים. כמו כן, מיץ טרי עלול לתסוס ולהתקלקל במהרה. דרכים למניעת הפירוק האנזימטי ולשימור המיץ: * קירור או הקפאה – הליך זה אינו מושלם; עד להשלמתו כבר עלולה להתקיים פעילות אנזימטית. הקפאה משמרת את המיץ לאורך זמן. * פיסטור – הליך זה משמש בעיקר את תעשיית המיצים הסחוטים. פיסטור עלול לפגוע, פרט לאנזימים, גם במרכיבים נוספים. * הוספת אלכוהול למיץ טרי של צמח, כך שהריכוז הסופי יהיה לפחות 22%. אלכוהול בריכוז זה גורם לדנטורציה של האנזימים ומנטרל אותם, וכמו כן הוא מונע תסיסה. הליך זה מאפשר שימור של מיץ טרי לאורך זמן רב. זהו האופן המקובל לשימור מיצי צמחים טריים לצרכים רפואיים (Brinker, 2004). שימוש בצמחים טריים - ההיבט הבטיחותי השימוש בצמחים טריים דורש במקרים מסוימים זהירות מיוחדת, כדי להבטיח התאמה, יעילות וחוסר רעילות. ראוי להביא זאת בחשבון כאשר משתמשים בצמח טרי. * יש צמחים אשר בעודם טריים עלולים להיות בעלי רעילות גבוהה יחסית, או לגרום לתופעות בלתי נעימות. בחלק מהמקרים, לאחר ייבושם, צמחים אלו בטוחים לשימוש. לדוגמה, קליפת גזע טרייה של מיני אשחר (Rhamnus purshiana /R. frangula) מכילה מרכיבים הגורמים לגירוי, והשימוש בה עלול לגרום לעוויתות ולכאבי מעיים קשים. מרכיבים אלה מומרים למרכיבים בעלי השפעה מתונה יותר לאחר ייבוש, ולעתים אף לאחר יישון של קליפת הגזע במשך שנה לפחות. אז, הקליפה בטוחה לשימוש ויעילה לטיפול בעצירות בשל פעילותה המשלשלת (Brinker, 2004). * כאשר עושים שימוש במיצי צמחים טריים, יש לנקוט משנה זהירות בכל הנוגע למינון הנצרך. זאת, כיוון שבשל ההסרה של סיבי הצמח, הזמינות הביולוגית של שאר מרכיביו גבוהה יותר מאשר בצריכה של הצמח השלם. מומלץ להשתמש במיצי צמחים טריים רק מצמחים עדינים, אשר רעילותם ידועה כנמוכה (Brinker, 2004). מסקנות ודיון רפואת הצמחים הינה תחום הוליסטי מגוון ומעניין, המשלב בתוכו גישות מסורתיות ומודרניות, אמפיריות ורציונאליות, רוחניות וחומריות. תפיסת העולם ואורח החיים המערבי והמודרני מעודדים בעיקר את הקשר החומרי בין האדם לצמחים, על פי גישה רציונלית, אנליטית ורדוקציוניסטית, תוך המעטה בחשיבותה של הרפואה האמפירית ותוך התעלמות מהקשר הרוחני העמוק שקיים בין האדם לצמחים. קשר זה בא לידי ביטוי בתרבויות המסורתיות לאורך אלפי שנים, ובמקומות רבים ברחבי העולם הוא נשמר עד היום. על פי תפיסת העולם הרווחת במרבית המסורות הרפואיות, ואשר בדורות האחרונים הנחתה הוגי דעות כמו פאראצלסוס, האנמן, באך, סקודר, ווּד ואחרים, גם אני סבור כי הטבע נמצא בשאיפה מתמדת לאיזון. שאיפה זו מתאפיינת גם בסימביוזה הדדית בין האדם, החי, הצומח והדומם, המתקיימים יחדיו בכדור הארץ. אם נשאף להכיר את הצמחים אשר חיים בסביבתנו וללמוד על סגולותיהם ותכונותיהם המרפאות, נוכל בכל עת למצוא את הצמח המתאים ביותר לצרכינו הרפואיים, ללא צורך ביבוא של צמחים אקזוטיים או בשימור של צמחים עונתיים מקומיים. אפשרי גם שימוש במיצויים אלכוהוליים או במיצים שנסחטו מצמחים טריים ושומרו באלכוהול, וזאת מטעמי נוחות וזמינות בעבודה השוטפת של איש המקצוע העסוק. ייצור כמוסות ע"י ייבוש בהקפאה תוך שימוש בלחץ, וטחינה של הצמח כפי שמציע ברינקר, עלול לדעתי לפגוע באנרגיית החיוּת של הצמחים ולפיכך גם בסגולות ובתכונות המרפא שלהם, בדומה לתהליכי ייבוש אחרים. עם זאת, שיטה זו עדיפה בעיני על פני שימוש בתמציות יבשות מרוכזות ו/או מתוקננות. בכל הנוגע לאלה אני סבור, שלמרות יתרונותיהן (ריכוז גבוה, עוצמה מוגברת, בקרת איכות, וכן גם נוחות ייצור, אחסון ושימוש), תמציות אלו אינן מסוגלות להפיק את מלוא הפוטנציאל הרפואי הגלום בצמח השלם והטרי, ובמיוחד בשל שיטות הייצור העושות שימוש בממסים שאינם אורגניים ולעתים אף רעילים, בחום ובמניפולציות כימיות שונות. רוב ההכנות הצמחיות המרוכזות הללו חסרות את המאפיינים האנרגטיים של הצמחים ובמיוחד את הטעם והריח האופייניים להם. נשאלת השאלה: האם אובדן המאפיינים האנרגטיים הללו פוגע בסגולות ובתכונות המרפא של הצמחים – גם אם לכאורה לא נגרמו שינויים מהותיים מבחינת ההרכב הכימי ? על אחת כמה וכמה, כאשר נעשים שינויים, לעתים חדים, בהרכב הכימי של תמציות מתוקננות בהשוואה לצמח השלם. יש היגיון, ואולי אפילו הכרח, שההרבליסט הקליני יהיה מסוגל להשתמש באופן עצמאי בצמחים טריים, ולו רק כדי לדאוג לכך שהמטופל יקבל את הצמח המתאים, באיכות גבוהה, באופני הרקיחה וההכנה הרצויים. הדבר דורש אמנם היכרות בוטנית של הצמחים וידע בכל הנוגע לזיהוים המדויק ולקביעת איכותם, בעיקר באמצעות החושים (זיהוי אורגנולפטי ומאקרוסקופי). לעומת זאת, השימוש בצמחים טריים שנקטפו על סמך זיהוי בוטני מצריך פחות ידע והבנה בזיהוי וקביעת איכות באמצעות מכשור מתקדם (זיהוי מיקרוסקופי, כרומוטוגרפי ועוד). בנוסף נדרשים ידע והבנה בכל הנוגע לאופני ההכנה הרצויים, כמו גם ציוד ואביזרים מתאימים. אני סבור שכל מטפל רציני צריך לשאוף להשגת ידע בנושאים הללו, על מנת להיות עצמאי בעבודתו. אני מאמין כי עצם המגע הפיזי והרוחני עם הצמחים, הנובע מההתעסקות בעניין, תורם למטפל ומעצים את יכולותיו להשתמש בצמחים לצורכי ריפוי. בהקשר זה, תמוה בעיני כי מטפלים רבים לא רק שלא באו במגע פיזי כלשהו עם הצמחים בהם הם עושים שימוש, טריים או יבשים, אלא שבמקרים רבים הם אף לא ראו תמונה שלהם מעולם. הרבליסטים המתגוררים בסביבה עירונית מוזמנים לצאת מדי פעם לסיור בטבע באזור מגוריהם, להכיר את הצמחייה המקומית ולהשתמש בה לצרכים מקצועיים וקליניים. במקומות שונים בעולם, ובעיקר בבריטניה ובאוסטרליה, האיגודים המקצועיים, משרד הבריאות והמערכת הרגולטורית מבינים את הצורך בהכשרת המטפלים להיות בעלי יכולת לעצמאות בעבודתם, ועל כן דואגים שתכניות הלימוד יכללו את התחומים הרלוונטיים בהיקף וברמת הלימוד המתאימים, מתוך כוונה לאפשר לאנשי המקצוע הקליניים לשמר את אופני ההכנה והשימוש המסורתיים, תוך שמירה על ביטחון הציבור. כולי תקווה שנשכיל לקדם מהלכים מסוג זה גם בישראל, בראש ובראשונה בהכשרתם של מטפלים מקצועיים, בעלי יכולת חשיבה עצמאית, המסוגלים לשלב ידע תיאורטי ויכולות מעשיות, ואשר שורשיהם נטועים עמוק במסורת של רפואת הצמחים וראשם פתוח להתעדכן ולשלב את התפתחויות המדעיות האחרונות, בעולם ובתחום הנעים במהירות קדימה, וכמו כן כדי לבסס את מעמדו של תחום רפואת הצמחים בישראל, כך שיתאפשר לאנשי המקצוע ליישם באופן עצמאי את גישתם והבנתם, באופן חוקי, מתוך הכרה ביכולתם להשיג ריפוי ומבלי לחשוש לבטיחות הציבור. חלק זה של המאמר קידם את הרעיון של העדפת השימוש בצמחים טריים ומקומיים. חשוב להדגיש שעל פי תפיסתי והבנתי, אין בהעדפה של אמצעי אחד משום פסילה או ביטול הרלוונטיות של אמצעים אחרים, אלא רק מיקומם כמשניים בסדר העדיפות. בכל אופן, כדי שהצעתי, שהיא תיאורטית ביסודה, תהפוך למעשית - יש מקום להציג את מגוון האפשרויות העומדות בפני ההרבליסט הקליני המעונין ליישם הצעה זו, ולהסתמך על צמחים טריים שמקורם באדמת ארץ ישראל. לכך מוקדש החלק השני של המאמר.

העדפת צמחי מרפא מקומיים וחיים - צמחי מרפא ארץ ישראל - רפואת צמחים