12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: חג שבועות שבעת המינים
מאת: : זהרוני, עירית    שמור מאמר למועדפים

חג שבועות


חג השבועות הוא אחד משלוש הרגלים הנזכרות במקרא: "את חג המצות תשמור. שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתך למועד חדש האביב, כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם. וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה וחג האסיף בצאת השנה באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ג, טו-טז).

לחג השבועות שמות אחדים - חג שבועות, חג הביכורים, חג הקציר וחג מתן-תורה. בתקופות שונות הודגשו ערכים שונים של החג. כשישבו ישראל על אדמתם והוציאו לחם מן הארץ, היה יסוד הטבע עיקרו של החג. חגם של עובדי-האדמה, של הכורמים והיוגבים. כשגלו ישראל מארצם ונתרחקו מעל אדמתם נחוג החג כזמן מתן תורתנו ויסוד הטבע רק הוזכר ועורר געגועים אל הארץ. בימינו, בארץ-ישראל, שוב מאוחדים כל תכני החג – מתן תורה, קציר חיטים וחגיגת זיכרון ביכורים.

עבודת האדמה הייתה הבסיס לסדרי החיים והדת של עם ישראל בארץ-ישראל בימי בית ראשון ושני. פירות האילן ותבואות-השדה המבשילים ראשונה מצווה להביאם לבית-הבחירה. לחיוב זה שורשים בהשקפה שכל מתנות הטבע מאלוהים באו ואין אדם רשאי ליהנות מכל מה שזיכוהו מן השמים, אלא אם כן הקדיש את ראשיתו: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך. וימלאו אסמיך שבע ותירוש יקביך יפרצו" (משלי ג', ט-י).

מביאים ביכורים רק משבעת-המינים, שבעת גידולי השדה והכרם, שבהם נשתבחה ארץ-ישראל לפי המפורט בספר דברים ח', ח: "ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ-זית שמן ודבש (תמרים)". שבעת המינים כתובים בסדר הבשלתם, מלבד החיטה שמפני כבודה וערכה נזכרה לפני השעורה המקדימה אותה בהבשלתה. במשנה מובא התיאור של הבאת ביכורים בימי בית שני: "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רימון שבכר – קושרו בגמי (1) ואומר: הרי אלו בכורים. כיצד מעלין את הבכורים? - כל העירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממנה אומר: 'קומו ויעלה ציון אל בית ה' אלהינו'. הקרובים היו מביאים תאנים וענבים, והרחוקים מביאים גרוגרות (דבלים) וצמוקים והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב (שבולי פז), ועטרה של זית בראשו, והחליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים" (בכורים ג).




חיטה ושעורה


"וחג שבעת תעשה לך בכורי קציר חטים" (שמות ל"ד, כב).

"אמר ר' חנינא בן פזי: הקוצים הללו אינם לא מתנכשים ולא נזרעים - מאליהם הם יוצאים ומתמרים ועולים; החטים הללו - כמה צער וכמה יגיעה עד שלא יעלו" (בראשית רבה י').

"ויקרא את שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו - קדם שנולד נח לא כשהיו זורעין היו קוצרין, אלא היו זורעין חטים (ושעורים) וקוצרין קוצים ודרדרים. כיון שנולד נח חזר העולם לישובו, קצרו מה שזרעו – זורעין חטים וקוצרין חטים, זורעין שעורים וקוצרין שעורים; ולא עוד, אלא עד שלא נולד נח עושין מלאכה בידיהם, לכך כתוב 'ומעצבון ידינו', - נולד נח – התקין להם מתרשות ומגלות וקרדמות וכל כלי מלאכה" (תנחומא בראשית).






גפן


"בחלומי והנה גפן לפני. ובגפן שלושה שריגים והיא כפרחת עלתה ניצה הבשילו אשכלותיה ענבים" (בראשית מ', ט-י).

כשהתחיל נח נוטע בא שטן ועמד לפניו. אמר לו: מה אתה נוטע? אמר לו: כרם. אמר לו השטן: מה טיבו? אמר לו: פרותיו מתוקים בין לחים ובין יבשים ועושין מהם יין המשמח לבבות. אמר לו השטן: רצונך שנטענו יחד אני ואתה? אמר לו: הן. מה עשה השטן? הביא רחלה ושחטה על הגפן; אחר-כך הביא ארי ושחטו עליה; אחר-כך הביא קוף ושחטו עליה; אחר-כך הביא חזיר ושחטו עליה - והטיף דמיהם והשקה בהם אותו הכרם. רמז לו, כשאדם שותה כוס אחת - הרי הוא כרחלה: ענו ושפל רוח; כשהוא שותה שתי כוסות - מיד נעשה גבור כארי ומתחיל לדבר גדולות ואומר: מי כמוני! כיון ששתה שלש או ארבע כוסות - מיד הוא נעשה כקוף: עומד ומרקד ומשחק ומנבל פיו לפני הכל ואינו יודע מה יעשה. נשתכר - נעשה כחזיר: מתלכלך בטיט ומוטל באשפה. וכל זה ארע לנח הצדיק" (תנחומא נ"ח).

במשל הגפן בישעיהו מתוארות עבודות הכורם והטיפול בגפן: "אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו, כרם הזה היה לידידי בקרן בן-שמן: ויעזקהו (עקר את הטרשים האופייניים למדרונות הרי יהודה) ויסקלהו (סילק את האבנים ובנה קירות תמך למדרגות) ויטעהו שרק (נטע זן משובח של גפן שענביו אדומים כהים) ויבן מגדל בתוכו וגם יקב חצב בו..." (ישעיהו ה, א-ב).

גם כיום נוכל לראות בנופי יהודה ושומרון את השומרות - סוכות האבן הבנויות בין כרמי הגפן ומיועדות למשכן השומר. את ענבי היין הביאו הבוצרים לגת, הוא היקב שנחצב באבן. סחיטת המיץ מן הענבים נעשתה בדריכת רגליים, כשהדורכים בגת החזיקו בחבל היורד מתקרת המבנה, כדי שלא ימעדו ולבל יפלו בשעת הדריכה. בגת היה פתח דרכו נזל המיץ שנסחט מן הענבים למקום בו נאגר ושם גם התרחש תהליך התסיסה. באזורים שונים של הארץ מצויים שרידים רבים של גיתות, המעידים על מקומה של הגפן בכלכלה של אותם זמנים.

"אמר ר' שמעון בן לקיש: אמה זו כגפן נמשלה: זמורות שבה - אלו בעלי-בתים, אשכולות שבה - אלו תלמידי חכמים, עלים שבה - אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה - אלו ריקנים שבישראל. וזהו ששלחו משם: יבקשו רחמים האשכלות על העלים, שאלמלא העלים איו האשכלות מתקימים" (חולין צב, ע"א)






תאנה


"וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד" (מיכה ד', ד).

"'נצר תאנה יאכל פריה' - למה נמשלה תורה בתאנה? שרב האילנות, הזית, הגפן והתמרה, נלקטין כאחת, והתאנה נלקטת מעט-מעט. כך התורה, היום לומד מעט ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשנתים" (במדבר רבה כא).

"שנה ר' יוסף: הרוצה לטעום תאנה יפנה למזרחה" (יומא פ"ג). שהתאנים מהצד שעולה השמש טעמן יפה ביותר.

"רבי בר יחזקאל נזדמן לבני-ברק, ראה עזים שאוכלות תחת תאנים. והיה דבש נוטף מן התאנים וחלב מטפטף מן העזים ומתערבים זה בזה. אמר: 'זהו זבת חלב ודבש'" (כתובות קי"א)

מעשה באדרינוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם הגייסות שלו להילחם על מדינה אחת שמרדה עליו. מצא בדרך זקן אחד שהיה נוטע נטיעות תאנים. אמר לו אדרינוס: בן כמה שנים אתה עכשיו? אמר לו בן מאה שנה. אמר לו: אתה זקן בן מאה שנה עומד וטורח ונוטע נטיעות, וכי סבור אתה לאכול מהן? אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע, אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו - כשם שיגעו אבותי לי כך אני יגע לבני. עשה אדרינוס שלוש שנים במלחמה וחזר. מצא לאותו זקן באותו מקום. מה עשה אותו זקן? נטל סלסלה ומלא אותה ביכורי תאנים יפות וקרב לפני אדרינוס. אמר לפניו: אדוני המלך, קבל מן עבדך. אני הוא אותו הזקן שמצאת אותי בהליכתך עומד ונוטע, הרי כבר זיכני המקום לאכול מפירות נטיעותי, ואלו שבתוך הסלסלה - מהם. מיד אמר אדרינוס לעבדיו: טלו את הסלסלה ממנו ומלאו אותה זהובים" (תנחומא קדושים ויקרא רבה כ"ה).

רבי גדליה בן-יחיא מחבר ספר "שלשלת הקבלה" השאיר לנו לזיכרון אגדה על דבר מות רשב"ג (ר' שלמה בן גבירול) ועץ התאנה. "משורר ערבי אחד ('תוגר') נתקנא במשורר העברי על רוב חוכמתו ושירתו הנפלאה, ומתוך קנאתו הקשה הרג את רשב"ג ואת גופו טמן באדמה תחת תאנה אחת בגנו. ומאז, התאנה הזאת חנטה פגיה קודם זמנה, ועשתה תאנים גדולות ויפות מאוד, וכל יושבי העיר השתוממו לדבר במאוד. השמועה הגיעה לאוזני הכליף, אשר התאווה לדעת את סוד התאנים המפליאות האלה, המתבשלות קודם זמנן, והוא קרא ל'תוגר' וחקר ודרש את סיבת הדבר. בתחילה לא רצה הרוצח לגלות את סודו, אבל - הכליף ציווה לענותו, ומתוך עינויים הודה על מעשהו, ואז תלוהו בפקודת הכליף על אותה התאנה". ואכן נמשל הרשב"ג לתאנה שחנטה פגיה קודם זמנה, לפי שכשרונו נתבגר בשחרית חייו (השירה העברית בימי הביניים א. בן אור).

מקום חשוב לתאנה בניבים העבריים: רוצה אתה לציין אדם דל וצמוק הרי הוא "גרוגרת דרבי צדוק". עובר שנולד טרם זמנו הרי הוא "פג".

"מעשה בר' יונתן בן אלעזר, שהיה יושב תחת תאנה אחת, והיתה התאנה מלאה תאנים יפות. ירד טל והיו התאנים שואבות דבש, והיה הרוח מגבלו בעפר. באה עז אחת והיתה מנטפת חלב בדבש, וקרא לתלמידים ואמר להם: באו וראו דגמא מעין העולם-הבא, שנאמר: והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והגבעות תלכנה חלב" (תנחומא תצוה, סימן "והזהיר").






רימון


"ויבאו עד נחל אשכל ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים אחד וישאהו במוט בשנים ומן הרמנים ומן התאנים" (במדבר י"ג, כג).

גם בימינו ניכר רישומו של הרימון בנוף הגינות והבוסתנים של יישובי האדם הכפריים. בייחוד מתבלט השיח הגבוה בחודש האביב, כשהוא מתחיל ללבלב. עלוותו הצעירה לוהטת אז בצבעה האדום שהוא מאז ומתמיד סמל לשכרון חושים ואהבה עזה כפי שיעיד הכתוב - "לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים. נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הנצו הרמונים" (שיר השירים ז', יב-יג).

יופיו של ר' יוחנן: "הרוצה לראות יופיו של ר' יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלאנה גרעינים של רימון אדום ויעטר כליל של ורד אדם על פיו, ויניחנו בין חמה לצל ואותו זהר מעין יופיו של ר' יוחנן הוא" (בבא מציעא פ"ד, ע"א).

רבי מאיר: "רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה ט"ו, ע"ב).

"'כפלח הרמון רקתך' - אמר ר' שמעון בן לקיש: אל תקרי 'רקתך' אלא 'רקתך', שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (עירובין י"ט).

צורות רימונים פארו את בגדי הכהן הגדול - "ויעשו על שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני משזר. ויעשו פעמני זהב טהור ויתנו את הפעמונים בתוך הרמנים על שולי המעיל סביב בתוך הרמנים. פעמן ורמן, פעמן ורמן על שולי המעיל סביב" (שמות ל"ט, כד-כו).






זית


"ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט', ט).

"ו'שמן מחלמיש צור' - אלו זיתים של גוש חלב. מעשה שאמר ר' יוסי לבנו בציפורי: עלה והבא לנו זיתים מן העליה. הלך ומצא את העליה שצפה בשמן" (ירושלמי פאה ז, ה"ג, ספרי האזינו).

גזע הזית הציורי מצמיח מסביב לבסיסו נצרים, שהכורמים נוהגים להפרידם ולשותלם, ובעיני איש תקופת המקרא שימש סמל לחיי משפחה ברוכים ומאושרים – "אשתך כגפן פריה בירכתי ביתך, בניך כשתלי זיתים סביב לשלחנך" (תהלים קכ"ח, ג). הגזע - אבי המשפחה מאריך ימים - ו"השתילים" - הבנים יוצאי חלציו המסובים לשולחנו - הם חבורה מלוכדת. בהגיע זמנו של הגזע למות בשיבה טובה, יחליפהו אחד ה"שתילים", שיגדל עד מהרה והיה אף הוא לגזע - לציר המשפחה. אך לעתים יש ו"השתילים" צומחים ומתחברים זה עם זה והיו לקורה חסונה במיוחד - כעין מקלעת גזעים. ה"שתילים" והגזעים - בני המשפחה - יתחלפו, ואילו עיקרו של הגזע, השורש - המשפחה - מאריכים ימים מכולם. בארץ חיים עדיין זיתים שנטעו בתקופה הביזאנטית וקרויים "רומיים" בפי האיכרים.

"והנה עלה-זית טרף בפיה" (בראשית ח', יא). עצים רבים ודאי נעקרו בנחשולי המבול, אך לא כן עצי הזית! ומאז חזרה היונה אל תיבת נוח, היה ענף עלי הזית במקורה של היונה לסמל של תקוות החיים והשלום לאדם. "'והנה עלה-זית טרף בפיה' - אמרה היונה לפני הקדוש-ברוך-הוא: 'רבונו של עולם, יהיו מזונותי מרורים כזית זה ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר-ודם'" (בראשית רבא ל"ג; סנהדרין ק"ח).

"אמר ר' יהושע בן לוי: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית זה אין עליו נושרים לא בימות החמה ולא בימות הגשמים אף ישראל אין להם בטלה (אבדון, כיליון) עולמית, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (מנחה נ"ג).

"אמר ר' יוחנן: למה נמשלו ישראל לזית? לומר לך: מה זית אינו מוציא שמנו אלא על-ידי כתישה, אף ישראל אין חוזרים למוטב אלא על-ידי יסורים" (מנחה נ"ג).

"פעם אחת נצרכו אנשי לודקיא לשמן, מינו להם פלמיטוס (שליח) אחד. אמרו לו: לך והבא לנו שמן במאה ריבוא. הלך לירושלים, אמרו לו לך לצור. הלך לצור, אמרו לו לך לגוש-חלב. הלך לגוש-חלב, אמרו לו: לך אצל פלוני לשדה, הלך ומצאו עוזק תחת זיתיו. אמר לו: יש לך שמן במאה ריבוא, שאני צריך? אמר לו: המתן לי עד שאסיים מלאכתי. המתין עד שסיים מלאכתו. לאחר שסיים מלאכתו, הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך. אמר: לזה יש לו שמן במאה ריבוא? כמדומה אני ששחוק שחקו בי היהודים. כיוון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, והוציאה לו ספל של זהב מלא שמן וטבל בו ידיו ורגליו לקיים מה שנאמר: 'וטבל בשמן רגלו'. לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא. אמר לו: כלום אתה צריך ליותר? אמר לו: הן, אלא שאין בידי דמים. אמר לו: אם אתה רוצה ליקח קח ואני אלך עמך ואטול דמים. מדד לו שמן בשמונה-עשר ריבוא" (מנחות פ"ה).






תמר


את "הדבש" שבשבעת המינים שבהם נשתבחה ארצנו, זיהתה המסורת עם פירות התמר: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (שמות ט"ו, כז).

התמר, דקל בלשון המשנה, נחקק עמוק בלב העם בתקופת נדודיו מנאת מדבר לנאת מדבר. בחרבוני הישימון היה לבני ישראל מראה דקלים מרחוק בשורה גדולה של צל ומים. העץ התמיר ה"מיתמר" לגובה של כעשרים מטר בולט במרחבי המדבר החשופים ונראה עד למרחוק. מאז נדודי ישראל במדבר נצמד התמר לנשמת עמנו והפך לסמל ארצו בימי שמחה ויגון גם יחד. שמעון החשמונאי טבע מטבע ועליה צורת תמר, שמתחתיו שני סלים מלאי פירות התמר. ואילו אספסינוס חקק במטבע הניצחון על יהודה עץ תמר, שמתחתיו שפופה בתולת בת-ציון ביגונה.

נמשלו ישראל לתמר: התמר הזה אין בו לא עקומים ולא סיקוסים וצלו רחוק. תמרה זו אין בה פסלת אלא תמרים לאכילה, לולבין להילול, חריות לסיכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורית לקרות בהם את הבית (בראשית רבה מ"א).

בפרחי התפרחת של התמרה ישנם עליים בלבד ומהם מתפתח הפרי. פרחי התפרחת של התמר (הזכר) מכילים רק אבקנים. ההאבקה נעשית בעיקר על-ידי הרוח, לפיכך יש לתמר כמות גדולה של אבקה בתפרחת הזכרית. ריבוי האבקה מבטיח את ההאבקה למרות שחלק ממנה תיזרה לרוח, ותתפזר לשווא, בלי שתגיע לתעודתה. מגדלי התמרים לא סומכים על ההאבקה באקראי על-ידי הרוח בלבד. כדי להבטיח יבול טוב של תמרים משתמשים בהאבקה מלאכותית.

חכמינו ז"ל הכירו יפה את הצמח ואת דרך רבייתו. "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן (שם מקום) ולא היתה עושה פירות והיו מרכיבין אותה ולא עשתה פירות. עבר דקלאי אחד וראה אותה, אמר: תמר היא צופה מיריחו והיא מתאוה לו בלבה. והביאו ממנו והרכיבן אותה. מיד עשתה פירות" (בראשית רבה מ"א; במדבר רבה ג').

"שישה דברים עשו אנשי יריחו (בערב פסח ואחד מהם) מרכיבין דקלים כל היום" (פסחים נ"ה, ע"ב). "מניחין כופרא זכרי לעץ נקבי" (פסחים נ"ו, ע"א). הרכבת דקלים, הכוונה להאבקת דקלים.




הערה:
1. קנה-גומא, שעושים ממנו חוטים לקשירה ולאגידה.

ביבליוגרפיה:

כותר: שבעת המינים
מחברת: זהרוני, עירית (סא"ל)
שם הספר: דרך ארץ : אדם וטבע
עורכת הספר: זהרוני, עירית (סא"ל)
תאריך: 1985
הוצאה לאור: ישראל. משרד הבטחון. ההוצאה לאור



--------------------------------------------------------------------------------
החומר במאגר זה הינו לשימוש פרטי ולשימושם של מורים ותלמידים לצרכים לימודיים בלבד. אין להפיץ, להעתיק, לשדר או לפרסם חומר כלשהו מתוך המאגר, ללא הסכמה מראש ובכתב של בעלי זכויות היוצרים השונים, המצויינים בתחתית כל פריט.

להעתקת הקטע המסומן, עברו למסמך היעד, סמנו את המקום הרצוי ולחצו:
CTRL+V להדבקת הקטע . סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.
לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה". העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.
לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok