12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: חדלות פירעון - צמצום יכולת חיוב המנהלים באופן אישי
מאת: אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח) [email protected]    שמור מאמר למועדפים

אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח) [email protected]

מנגנון "הרמת המסך", המעוגן בסעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מאפשר לנפגעים מפעילותה של חברה לתבוע ישירות את מנהליה. במקרים בהם בית המשפט משתכנע, כי אכן מנהלי החברה עשו שימוש פסול באישיות הנפרדת של החברה לשם ביצוע פעולות לא חוקיות כלשהן, הוא יורה על הרמת מסך ההתאגדות וחיובם האישי של מנהלי החברה.

ואכן, בשנים האחרונות הולכות ומתרבות התביעות המופנות באופן אישי כלפי אורגני החברה.
לאחרונה, בע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ´ חברת חברי המהפך מס/ 1 (מחצבות) בע"מ, נדרש בית המשפט העליון לסוגיות אלו. המערער באותו עניין, שימש כמנהלה של חברה שעיסוקה בתחום תשתיות הכבישים. בין החברה לבין המשיבות נקשרו קשרים עסקיים, לרבות הקמתו של מפעל משותף.

תקופה מסויימת הושבת המפעל, ולאחר זמן החליטו הצדדים לחדש פעילותו, תוך הסכמה, כי החברה תשלם למשיבות את המגיע להן באמצעות המחאות דחויות.

לא עבר זמן רב וההמחאות החלו לחזור מהבנק, והחברה, שהגיעה לחדלות פירעון, נמכרה, כאשר התמורה בגינה הועברה לנושיה המובטחים (המשיבות לא נכללו בהם). לפיכך, החליטו המשיבות לתבוע את המערער במישור הנזיקי במספר עילות, לרבות, תרמית, הפרת חובה חקוקה ורשלנות, וכן במישור החוזי, לרבות, הטעייה וחוסר תום לב במו"מ.

טענת המשיבות בעיקרה היתה, כי מנהלי החברה הציגו כלפיהם מצג שווא בנוגע למצבה הכלכלי של החברה בעת קיום המו"מ הנוגע לחידוש פעילותו של המפעל המשותף.

בית המשפט המחוזי קיבל טענותיהם ופסק על חיובם האישי של המערער והגזבר של החברה. בערעור שהגיש כנגד החלטה זו, טען המערער, כי לא היה כל בסיס לטענת המשיבות לפיה הוצג להן מצג שווא לגבי מצבה הכלכלי של החברה, וכן כי לא היתה לו כל ידיעה מראש על כך שההמחאות עלולות לחזור.

בית המשפט העליון בחן את עילות התביעה אחת לאחת וקבע את הדברים הבאים: בכל הנוגע לטענת ההטעיה, תרמית וחוסר תום הלב מצד המערער, נקבע כי יש להוכיח שבמועד הרלוונטי לעסקה, קינן בלבו של המערער "חשש ממשי וקונקרטי" להפיכתה של החברה לחדלות פירעון. הוכחת קיומו של חשש כלשהו אינה מספיקה, שכן כל פעילות עסקית כרוכה באופן טבעי בחששות.

לעניין תום הלב נקבע כי, "להטלת חבות אישית על המנהל אין די להיווכח כי נורמת תום- הלב-המכתיבה התנהגות אוביקטיווית-הופרה, אלא יש להראות שעל המנהל רובץ אשם אישי (סובייקטיווי)...".

לאור האמור, נקבע כי לא הוכח, שהמערער הפר את חובת תום הלב, או שנמנע מלדווח על חשש שקינן בלבו, למשיבות.

העילה הבאה, אשר נבחנה, היתה עילת הרשלנות, לגביה נקבע, כי יש להוכיח את התקיימותם של כל יסודות העוולה בכדי להטיל על המערער אחריות בנזיקין. וכן כי, "לצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשגרתית של נושא משרה בחברה."

אולם, בנוסף להוכחת קיומם של יחסים מיוחדים, יש להראות כי ישנו צד שלישי אשר נתן אמונו במנהל, שזה אחראי כלפיו באופן אישי, וזאת לא הוכח בענייננו.

העילה האחרונה, עילת הפרת החובה החקוקה - הפרתו של סעיף 432 לחוק העונשין, תשל"ז-1977-הקובע הוצאת שיק ללא כיסוי כעבירה פלילית, זו לא נידונה בהרחבה על ידי בית המשפט לאור העובדה, כי נזנחה על ידי המשיבות.

לאור כל האמור לעיל, ומאחר שבית המשפט העליון לא מצא כל עילה בגינה ניתן לחייב באופן אישי כלפי המשיבות, הוחלט לקבל את הערעור.




רמת גן: רח´ החילזון 12, (בית הקריסטל)
טל´: 03-6127446, פקס: 03-6127449
חיפה: שדרות המגינים 58
טל´: 04-8526693 פקס: 04-8555976
שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר:
www.taxlawyers.co.il
[email protected]