12391 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תורת השפות המרובות
מאת: ד"ר דני לוסקי   שמור מאמר למועדפים

תורת השפות המרובות/ד"ר דני לוסקי
החוויה האישית שלי

החוויות האישיות שלי עוברות דרך מאבק, התלבטויות, והיסוסים, והיו עבורי "מנוע לשינוי". היכולת להשתנות אפשרה לי עליה וירידה ב"סולם הבריאות", בתוך עצמי ומחוץ לעצמי, ובסופו של תהליך מצאתי את היכולת לאמן ולתרגל את האינטליגנציות החלשות שלי באמצעות "תרופות הוליסטיות" לצורך השגת בריאות טובה יותר. דרך החוויה האישית אותה אני מתאר, ניתן לראות שהמודל ל"רפואה משולבת" מייצג התנהגות אנושית, "טבעית".
החוויה האישית שלי עוברת דרך התנסויות שנגעו וריפאו כל אחד מהרבדים בי דרך שפות ריפוי שונות. החקירה העצמית שלי מתחילה בהבנה בסיסית שבני אדם מדברים בשפות שונות. הבנתי שאני יכול לדבר דרך מילים ודיבור כמו שאני יודע, ואני יכול לדבר גם באמצעות מבט ותחושות, באמצעות תנועה בגוף, אני יכול גם לדבר דרך מדיטציה, דמיון מודרך, ציור או כתיבה, דרך רישום, דרך פיסול, שירה או ריקוד. הדבר המפתיע ביותר עבורי היה לגלות, שגם הציור מדבר אלי. הפסל רוצה לעצב את עצמו והציור רוצה שיציירו אותו. הקירות בחדר רוצים שיתבוננו בהם או יתלו עליהם ציורים והדפים רוצים שיכתבו או יציירו עליהם. המחשבה רוצה לממש את עצמה במציאות וחוסר התנועה של המדיטציה רוצה להיות נוכח ולתפוס את מקומו. הבנתי שאני יכול לדבר עם בני אדם כמו עם חפצים ותמונות, אני יכול לדבר עם מחשבות ותחושות, עם הדמיון שלי ועם הדמויות שעולות מהדמיון שלי. כל חפץ, תחושה, ומחשבה ביקום מבטאים את עצמם בשפה הייחודית להם. התמונה מדברת בשפה שלה, המים והפרחים מדברים בשפה משלהם, תחושות, סמלים ודימויים מדברים בשפתם והכל מבינים.
בהתחלה זה נראה מוזר ומשונה, אבל במשך הזמן הבנתי שמתקיימת מערכת יחסים בין החי עם הדומם, ובין הדומם והמדבר עם הצומח ועם "אמא אדמה". הכל קשור בדרך מופלאה וכל אחד מדבר בשפתו - שפות שונות ומרובות. המפתיע היה לראות אנשים מדברים מעט ורק המבט ותנועות הגוף הסגירו את המשמעות העמוקה של הדברים אותם רצו לומר.
הבנתי שכל פעולה אנושית מכוונת היא אמנות, וכל אמנות היא פעולת ריפוי, וריפוי חייב להיות תהליך חינוכי נרכש. תהליך זה חיים. "תבטח בתהליך" חזר ואמר פרופ' מקניף בקורס משולב אמנויות שעברתי אצלו. התמסרתי כולי לתהליך והבנתי שהתחושות שלי כרגע לא תהיינה התחושות שלי בעוד חמש דקות והן תהיינה אחרות שוב בעוד יומיים. השפה היא ייחודית והיא נאמרת בדרך שאינה חוזרת על עצמה. כל משפט שנאמר הינו חד פעמי, בין אם הוא נאמר דרך מילים, דרך ציור, ריקוד, תחושות, מחשבות, דימויים או מוסיקה. מריחה של צבע על גבי נייר הוא משפט שנאמר על ידי המצייר לנייר שעליו הוא מצייר, והציור עונה לו בדרך ייחודית שרק הצייר מבין וחש.
הבנתי שתרגום פעולה אנושית משפה לשפה הוא מעשה יצירתי שמקרב את האדם אל האחד בדרך מופלאה. הבנתי שכל חפץ תחת השמיים מדבר בשפה משלו, והבנתי גם שניתן לבצע תרגום משפה לשפה. מאמר יתורגם לציור, וציור מתורגם לתנועה, התנועה תהפוך למוסיקה, והמוסיקה תתורגם למשחק, המשחק יתורגם לשיר והשיר יתורגם למילים ואחר כך לפסלון, לריקוד, לצחוק, לצעקה, למבט. כולם מדברים על אותו הדבר בשפות שונות ורק הכוונה שיוצאת מתוך השפה היא הקושרת. השפות המרובות הן שמסבירות את ריבוי האמיתות בכל תחום. לכל אדם יש "אמת" ייחודית והיא השפה הייחודית בה הוא מדבר. גם כאשר מבינים את שפת הדיבור של אדם, עדיין הוא מדבר ב"שפה" הייחודית שלו באמצעות מילים מוכרות. מורים ידברו בשפות שונות על אותו נושא, נהגים יגיעו לאותו מקום בדרכים שונות.
באחד התהליכים, לפני שהתחלתי לצייר, חשתי תחושה מאוד חזקה ליצור, לא ידעתי מה אני עומד ליצור ובטחתי בתהליך שאני עומד לעבור, התחושות שלי היו עזות וביטאו באופן ברור משהו שרק תחושות יודעות לומר בשפה המיוחדת להן. התחלתי לצייר, משכתי במכחול, לא הובלתי את הקווים או את הצבע, עבדנו ביחד, אני והמכחול היינו כמו שני רקדנים ברחבת הריקודים. המכחול הוביל אותי ואני הנחתי לו להוביל ואחר כך אני הובלתי והוא הניח לי להוביל, היה לי ברור שאני מדבר כעת בשפה של המכחול והוא מדבר אלי בשפתי שלי. המכחול גורם לי הנאה גדולה ואני גורם לו לשיכרון חושים. חשתי את הרצון שלו להתבטא ולממש את עצמו כמכחול ואני צבעתי איתו כמו כנר שמנגן על כינור, כמו שני חברים שיושבים ומדברים ביניהם. כל מה שידעתי וכל מה שלא ידעתי על צבעים ומכחול, על בד ונייר, על הטכניקות השונות נעלמו, כמו נוצר חלל ריק – לא כלום, חסר תכלית וללא משמעות. משכתי במכחול למעלה ולמטה, ביצעתי פירואטים על הבד, הייתי "אני" בלי ידיעה או חוסר ידיעה. היינו לגמרי אנחנו, אני והמכחול והציור בשיחה אינטימית, רקדנו ועשינו אהבה. גם הצבעים היו חברים טובים והוסיפו את חלקם לשיחה. הצבעים היו שם עבורנו, הם נמרחו היכן שאני והמכחול הובלנו. הם התבוננו והתלחשו ביניהם ויצרו קשרים וחיבורים של צבע ואני חשתי שאני נמצא בעולם מוזר של חפצים מדברים. הם משוחחים ביניהם, אני משוחח איתם והם איתי וכמו זו הייתה פעולה טבעית. זו הייתה עבודה של אמן, חשתי אמן בכל המובנים. חשתי את התחושה הנפלאה של יצירה שאינה חוזרת על עצמה. האמנות הפכה לידיעה שאמנם כך פועלים הדברים ואני לא הוזה איזו הזיה של מי שיצא מדעתו. דווקא ברגעים אלה ידעתי שאני חוזר לדעתי, לתחושה של אחדות עם עצמי ועם "אמא אדמה".
אני מבין היטב את תחושתו של הצייר שרוקד וקופץ ומדבר עם הציור שהוא מצייר דרך המכחול והצבעים והבד והמים והאורות, והקירות שמתבוננים, כולם בשיחה ובריקוד והרמוניה שרק מי שנמצא בתוכה מבין את מעשה האמן. כי רק כך נוצרות יצירות גדולות, רק כאשר נוצרת שפה אחת בין הצייר לציור. כאשר כל אדם ידבר בשפה הייחודית שלו מתוך ידיעה שכל היקום מקשיב ומשתף פעולה, כמו ריקוד, כמו תזמורת שמנגנת בכלים שונים ובשפות שונות, תתרחש ההרמוניה שאנו כה מייחלים לה. אחדות אחת.
לפני שהתחלתי לצייר הייתי מהוסס, כמו לא רציתי לעבוד עם הציור וראה זה פלא גם הציור ענה לי באותו מטבע, גם הוא לא ממש רצה לעבוד איתי. אט, אט ראיתי בהתנגדות שלי ובמכשולים שהערמתי פתח ואפשרות ובמקום להתמסר לספקות ביכולת שלי לצייר, החלטתי לסמוך על התהליך ולהיות בטוח שאיך שלא תהייה התוצאה, אני אלמד משהו מהתהליך. בלי להבין מה אני עושה, פשוט לעשות ולראות לאן זה לוקח אותי. ברגע שבטחתי בתהליך ובעשייה שלי כאן ועכשיו. ההתנגדויות הפכו לאבני דרך ולמורה דרך. ברגעים האלה התחלתי לכבד את ההתנגדויות שלי. התחלתי לצייר, הציור היה ביטוי אישי ייחודי, עמדה אישית שלי, שיחה שאני שוחחתי עם הנייר שעליו ציירתי, שפה ייחודית שאני יצרתי. כך החל הציור שלי לרקום עור וגידים והציור בעצמו החל לצייר את עצמו. אני ציירתי אותו והוא צייר אותי וכך השיחה בינינו קלחה, כך עשינו אהבה שעה ארוכה.
הבנתי שככל שאני מאפשר לאי סדר להיות, כך נוצר סדר חדש. בהתחלה זה נראה מאולץ ומלאכותי ולא טבעי, אבל ככל שהחזקתי בתמונה ואחזתי בה כך היא הלכה והפכה למשהו ממשי ואמיתי עבורי. הצהרתי מחדש שוב ושוב על דברים שהאמנתי בהם, יצאתי מהמסגרת אל הדמיון הבלתי מוגבל ושמרתי על מי שאני. הבנתי שככל שאני מביא את עצמי ואת הייחודיות שלי כך אני נוגע יותר ויותר ויוצר מרקם יחסים מיוחד עם הציור שלי. ראיתי שככל שאני "אני", כך אני יכול להיות כל דבר. יכולתי להיות ציור או צבע, יכולתי להיות הנייר עליו ציירתי. הייתי הקירות והנורות וגם המזגן שחימם את הגוף. במידה גדולה של הפתעה יכולתי להתבונן בחברי המציירים לידי ולהיות באופן מושלם כל אחד מהם ולהיות הם ולהשתלב בצורה מושלמת בקבוצה שעימה עבדתי.
המקום הזה שאליו יכולתי לקחת את עצמי היה כמו הופעה של דמויות רבות על במה אחת.
כל דמות שמרה על המקום המיוחד שלה. אני שמרתי על האדם המיוחד שבי, המכחול שמר על הייחודיות שלו וכל צבע ביטא את עצמו ואישיותו הייחודית. הקירות המתבוננים, כל אחד מחברי הקבוצה והאביזרים שאיתם הוא עבד, שמרו על הייחודיות שלהם ועל הדרך הייחודית שלהם לבטא את עצמם. כולנו היינו על במה אחת, כל אחד היה עמוק בתוך התפקיד הייחודי שלו. המקום הייחודי של כל אחד מהמשתתפים יצר ניגודים, סתירה ורצונות שונים ומעמתים.
העובדה הזאת היא שאפשרה את נוכחות ההרמוניה ואת האחדות האחת. דווקא כאשר כל אחד נמצא עם עצמו ועם הייחודיות שלו צומחת היכולת להכיל. פתאום זה נראה כמו תזמורת שמנגנת בהרמוניה מופלאה והמנצח על התזמורת היה הנוכחות של כל אחד. שפות מרובות שיצרו שפה אחת. מילים הן שפה שניתן לתרגם לציור ואחר כך לתרגם את הציור לריקוד ושוב לתרגם את הריקוד לשירה ואחר כך לחזור ולבטא במילים את השירה. אבל שיר אינו מילים ומילים אינם ציור או ריקוד או אכילה, או מגע. לכל פעולה אנושית יש שפה שנוגעת ברובד אחר במהות האדם. כל שפה נגעה בי בדרך ייחודית וברובד שונה. אני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת בדרך שרק אני חש באמצעות השפות השונות את האפשרויות השונות שאני מכיל. אבל לעולם איני יכול לבטא במילים ריקוד, וריקוד אינו יכול לעולם להביע את מה שציור או פיסול יכולים להביע. הבנתי שאני יכול לתאר במילים את התחושות שלי מהעבודה שעשיתי כאשר ציירתי את הציור, אבל זה לא יהיה לעולם כמו לצייר. מילים הם מילים וציור הוא ציור ולמרות שאני יכול לתרגם שפה אחת לשפה אחרת. אין תחליף להתנסות בכל השפות שהבריאה העניקה לנו. כי ריפוי אפשרי דרך כל שפה בכל אחד מהרבדים, מתוך העבודה בשפות אמנותיות שונות אני יכול לומר שכל שפה מרפאה בדרך שונה וייחודית. לכל שפה יש את המקום המיוחד בו היא יכולה לעשות מה ששפה אחרת אינה יכולה. ריבוי בפעילות אמנותית (כל פעולה אנושית מכוונת היא אמנות) על גווניה הרבים יאפשר נגיעה ברבדים שונים ורדומים, יעיר אותם ויאפשר להם לבטא את עצמם דרך האמנויות השונות לצורך ריפוי.
נטלי רוג'רס בספרה "the creative connection" אומרת: "כאשר מתרגלים אמנויות לצורך ריפוי עצמי או למטרות טיפוליות, אנו לא צריכים להיות מוטרדים מהמראה היפה של האמנויות, מהדקדוק ויכולת הכתיבה, או מההרמוניה המתקבלת מהשיר. אנו משתמשים באמנויות כדי לשחרר, כדי לבטא את עצמנו, ולהירגע. אנו יכולים לגעת בפנימיותנו דרך למידה של הסמלים והמסרים המטפוריים. האמנויות מדברות אלינו, אם רק נאפשר למסרים להגיע אלינו" (רוג'רס 1988). העצה של רוג'רס הנחתה אותי לאורך כל עבודתי, היה לי ברור שלא טיב הציור, איכות השירה שלי הם שיעשו עבורי את העבודה, אלא דווקא היכולת לבטא את עצמי ללא חשש, ולא איך אני נראה ומה התוצאה ה"אמנותית" המתקבלת. לעיתים מצאתי את עצמי נוזל, מזיע כולי מכל מקום אפשרי ודווקא אז היו כמה חברים בקבוצה שהתקרבו מאוד וביטאו את אהבתם בדרכים שונות, כולל חיבוק קרוב.
"בטח בתהליך" זו עצה נפלאה שחזר עליה, פרופ' שון מקניף, פעם אחר פעם. לו לא הייתי נותן אמון בתהליך, לא הייתי יכול להגיע לשלב האינטגרציה ולהבין את כל התהליך. היו רגעים בהם ריחפה השאלה "לאן הוא לוקח אותנו?" ושמעתי אותו אומר: "בריאות היא ללכת אחרי ההבטחה".
המידע האנושי מכפיל את עצמו אחת לשנתיים, רק הדי אן איי מכיל הכול. רובו של המידע שאדם צובר במהלך חייו האישיים נמצא בתת מודע. לתהליכים עם אמנויות יש את היכולת לחשוף את המידע המצוי בתת מודע. המידע הזה רוצה לצאת. הוא לעיתים זועק "תנו לי לצאת". שיטות טיפול הוליסטיות המשלבות אמנויות והתנסויות באמנויות, חושפות את מה שעומד מאחורי ההתנהגות. הן חושפות את הסיבה, ואת מה שעומד מאחורי המחשבה. האמנויות אינן עוסקות בסימפטום שהוא כידוע נראה כאן ועכשיו (רובד גופני). ולכן העבודה באמנויות אינה מראה תמיד תוצאות שאפשר להעלות אותן אל המודע כאן ועכשיו.
התת מודע הוא כמו צל, כמו הציור והריקוד, התנועה ויתר האמנויות (רובד רגשי). הן מוכנות להיחשף ולהתגלות אבל רק ממקום מחבואם. הן משחקות את המשחק שהחיים הבטיחו. התת מודע אינו מוכן לקחת את החיים ברצינות אבל הוא בהחלט מוכן לשחק ברצינות. התת מודע רוצה לשחק, הוא מתחבא מאחרי הציורים, הפסלים, הריקוד, התנועה, הכתיבה והמחזה. הוא רוצה לשחק. ואם אתה, כמטפל או מורה, אוהב לשחק, יתכן שכל מה שאתה צריך לדעת על המטופל שלך יהיה גלוי לעיניך דרך המשחק.
לפני תחילתו של הקורס באמנויות שהנחה פרופ' מיטשל, הוא אמר בפשטות "אנחנו הולכים לשחק ביחד". אני חושב שזו הכותרת המדויקת ביותר ששמעתי מעודי הקשורה לבריאות הוליסטית. ואמנם גם בעיני טיפול דרך אמנויות, טיפול דרך דמיון מודרך, דיקור, ומדיטציה הוא משחק שצריך לשחק ברצינות. במשחק הזה המודעות האנושית יכולה לנצח.
פרופ' מיטשל אמר משפט שנחרט עמוק בתודעתי: "מורה לא אומר מה לעשות ומה לא לעשות, מורה צריך להראות לך איך להיות מודע, המודעות תגיד לך מה עליך לעשות".


כותב המאמר: ד"ר דני לוסקי – יוצר ומפתח שיטת לוסקי
אתר מכללת לוסקי - www.lousky.co.il