12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: איחרת, שילמת? לא לגמרי בטוח - הובלה ימית - ביטוח מטען - מטען ימי - חוכר אוניה
מאת: אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח) [email protected]   שמור מאמר למועדפים

איחרת, שילמת? לא לגמרי בטוח - הובלה ימית - ביטוח מטען - מטען ימי - חוכר אוניה

אלי דורון, עו"ד - ירון טיקוצקי, עו"ד (רו"ח) [email protected] חוכר של אונייה מאחר בהחזרתה לבעליה ובכך מפר את חוזה החכירה; כתוצאה מכך מפסיד הבעלים את חוזה החכירה הבא, שהיה אמור להתחיל מייד עם החזרת האוניה מידי החוכר הקודם; הבעלים מתקשר בחוזה חכירה חלופי, אולם בתמורה כספית נמוכה יותר; מהו סכום הפיצוי שיושת על החוכר המאחר? הכרעת בית הלורדים בעניין זה מספקת ניתוח מאלף ומעמיק של החבות והאחריות המוטלת על צדדים לחוזים הקשורים בהובלה. סיפור המעשה בינואר 2003 הוחכרה אונית הצובר "אכילס" לידי החוכרים (הנתבעים), לתקופה של חמישה- שבעה חודשים, על פי תעריף יומי של 13,500$. בספטמבר 2003 חודשה תקופת החכירה לעוד חמישה-שבעה חודשים נוספים, על פי תעריף יומי של 16,500$. המועד האחרון להשבת האוניה לבעליה נקבע ל-2 במאי 2004. בחודש אפריל 2004 עלו תעריפי החכירה בשוק ההובלה הימית עלייה ניכרת. ב - 20 בחודש אפריל הצהירו הנתבעים כי ימסרו את האנייה לידי הבעלים בין ה- 30 באפריל ל-2 במאי 2004. אי לכך, למחרת היום (ב- 21 באפריל 2004) התקשרו הבעלים בחוזה חכירה חדש, עם חוכר אחר בשם "CARGILL" (אחת החברות הגדולות בעולם בתחום הקומודטי), ולפיו האונייה תוחכר לתקופה של שישה חודשים על פי תעריף יומי של 39,500$. כמקובל, ניתנה ל- CARGILL הזכות לבטל את חוזה החכירה באם האוניה לא תגיע לנקודת המסירה עד ה- 8 במאי 2004. כשבועיים לפני סיום תקופת החכירה, החכירו הנתבעים את האונייה בחכירת משנה להובלה של מטעני פחם ממספר נמלים בסין לנמלים ביפן. יצוין, כי לו היו הבעלים צופים כי חכירת משנה זו לא תאפשר את השבת האוניה במועד המסירה, היה ביכולתם להודיע על סירובם לביצוע המסע, אולם הבעלים לא השתמשו בזכותם זו ולא הודיע על התנגדותם. במהלך המסע, התעכבה האוניה באחד הנמלים וכך יצא שהנתבעים מסרו את האוניה רק ב- 11 במאי 2004, באיחור של תשעה ימים. ב - 5 במאי 2004, היה ברור אפוא לבעלים כי האוניה לא תוכל להימסר ל- CARGILL עד למועד שנקבע. באותם ימים ספורים צנחו דמי החכירה של האניות בשוק ההובלה הימית, ואי לכך הסכימה CARGILL שלא לבטל את חוזה החכירה, ובתנאי שתשלם דמי חכירה מופחתים של 31,500$ ליום, וכך אכן היה. טענות הצדדים הבעלים טענו כי לו היו הנתבעים עומדים בתנאי חוזה החכירה ומוסרים את האונייה עד ליום 2 במאי 2004, היה בידם לקיים את חוזה ההחכרה המקורי ל- CARGILL והאונייה הייתה מוחכרת למשך שישה חודשים תמורת 39,500$ ליום. אולם, לנוכח הפרת הנתבעים את חוזה החכירה ומסירת האוניה באיחור, הם הפסידו חוזה חכירה זה ונאלצו להסתפק בחוזה חכירה חלופי בתעריף מופחת של 31,500$ ליום. הבעלים תבעו פיצוי בשיעור ההפרש בין תעריף דמי החכירה היומיים למשך מלוא ששת חודשי החכירה, ובסך הכל - 1.3 מיליון דולר. הנתבעים לעומת זאת, טענו כי בגין איחורם במסירת האוניה, הם חייבים בפיצוי הבעלים רק בגין תשעת ימי האיחור בלבד, וזאת על פי ההפרש שבין דמי החכירה אותם שילמו - 16,500$ דולר, לבין דמי החכירה הנהוגים בשוק באותה תקופה- ובסך הכל 158,301$. הכרעת מוסד הבוררות האנגלי התביעה התבררה בפני שלושה בוררים במוסד לבוררות האנגלי, שם פסקו הבוררים לטובת הבעלים ברוב של שניים נגד אחד. דעת הרוב בחנה האם הנזק הנו מסוג הנזקים, אשר החוכרים, בעת עריכת החוזה, היו אמורים לדעת כי אין זה בלתי סביר שיתרחש. בעניין זה נקבע כי הצדדים לחוזה הנם צדדים מנוסים המכירים את השוק בו פעלו, כולל את התנודות בתעריפי החכירה. הצורך של הבעלים להתאים את תנאי חוזה החכירה ל- CARGILL על פי מועד המסירה המאוחר, אינו תוצאה בלתי סבירה של הפרת חוזה החכירה. ייתכן אמנם, שהסכום המדויק של ההפסד, אינו צפוי לחלוטין אולם סוג הנזק היה צריך להיות בידיעת החוכרים. הכרעת בית הלורדים בית המשפט לערעורים הצדיק את פסק הבוררות, אולם בערכאה הבאה, בית הלורדים - השתנתה התמונה. ערעור הנתבעים התקבל פה אחד על ידי חמשת השופטים, כך שלטובת הבעלים נפסק סכום הפיצוי המופחת. כפי שמציין בית הלורדים, מקרה כגון זה, שבו נגרם הפסד דמי חכירה בגין התנודות בדמי החכירה העולמיים, טרם הובא כסכסוך משפטי להכרעת בית המשפט. משכך נדרש בית הלורדים להשתמש בעקרונות היסוד של דיני הפיצויים בהקשר של חוזי הובלה. הסיפור של טחנת הקמח והמכבסה את מסעו החל בית הלורדים בעניין Hadely V Baxendale הוותיק, אשר נדון לפני כ- 150 שנה. מדובר בבעלים של טחנת קמח אשר הזמין מוביל שיוביל עבורו את הציר הפגום של הטחנה, על מנת שישמש את בית המלאכה כדוגמא לייצור ציר חדש. המוביל לא ידע כי הציר פגום הכרחי לצרך ייצור ציר חדש, וכן לא ידע כי לטחנה אין ציר חלופי עד שיתקבל ציר חדש. לצורך העניין ניתן לומר כי המוביל ידע שהוא מוביל חתיכת ברזל שבורה. המוביל איחר במסירת הציר הפגום, והבעלים תבע מהמוביל פיצוי בגין אובדן הרווחים אותם היה מפיק אלמלא האיחור. התביעה נדחתה בנימוק הבא: בדרך הדברים הרגילה, שבה בעלי טחנות שולחים צירים פגומים לצדדים שלישיים, נזקים כגון אלו אינם מתרחשים. הנסיבות הספציפיות של מקרה זה - ולפיהן לבעלי הטחנה אין ציר חלופי והציר הפגום דרוש לצורך ייצור ציר חדש, לא הובאו לידיעת המוביל - כך שהוא לא צפה אותן. מאחר ונזקים כגון אלה הם נדירים, הרי שהם אינם נובעים ממהלכם הרגיל של הדברים, ולא היה על המוביל לצפות את הנזק שייגרם. במצב דברים זה אין לחייב את המוביל. עוד הזכיר בית הלורדים את עניינה של מכבסת ויקטוריה - משנת 1949. באותו מקרה הוזמן שירות של הובלת בוילר למכבסה, אולם המוביל אחר במסירתו. המכבסה תביעה פיצוי בגין הרווחים אותה יכלה להפיק לו "בוילר היה מגיע בזמן. גם כאן נדחתה התביעה, לאו דווקא מכיוון שלא ניתן היה לצפות נזק זה, אלא משום שהמוביל לא התכוון ליטול על עצמו את החבות לפיצוי בגין נזק כגון זה. דיני החוזים לעומת דיני הנזיקין בית הלורדים מבחין בין נזקים שנגרמו בגין עוולה נזיקית (למשל תאונה) לבין נזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת חוזה. לגבי נזק שמקורו בעוולה נזיקית, בודק בית המשפט האם אירוע הנזק הנו תוצאה מסתברת של אירוע התאונה והאם רצף האירועים לא נקטע בגין אירוע חריג, חיצוני, בלתי שגרתי ובלתי סביר. כך לאחרונה, כפי שפרסמנו בעניינה של האוניה FRONT ACE ( "המטען", גליון 83), אשר נפגעה כתוצאה מהתנגשות ימית, זכו הבעלים לפיצוי בסך של 2.3 מיליון דולר בגין אובדן חוזה חכירה כתוצאה מעיכוב האוניה לצורך ביצוע עבודות תיקונים. לעומת זאת, כאשר המדובר בפיצוי בגין הפרת חוזה, הרי שמבחן הצפיות אותו קבעו הבוררים אינו מספק. בכל הקשור ליחסים חוזיים, השאלה אינה רק אם ניתן היה לצפות את אירוע הנזק שכתוצאה ממסירת האוניה באיחור, אלא האם הנתבעים, בעת שחתמו על חוזה החכירה, אכן התכוונו ליטול על עצמם את ההתחייבות והאחריות לפיצוי אותו דרשו התובעים בגין המסירה המאוחרת. ככלל, כך על פי בית הלורדים, החבות לפיצוי המוטלת על מזיק בגין אירוע נזיקין, היא רחבה יותר מזו המוטלת במסגרת חוזית על הצד המפר חוזה. עוד ציין בית הלורדים בהקשר זה כי צד לחוזה המבקש להגן על עצמו בפני סיכון יכול להסב את תשומת לבו של הצד השני ולתת לכך ביטוי לחוזה. במקרה זה לא כלל חוזה החכירה סעיף ספציפי המטיל על הנתבעים את החבות לפיצוי אותו דרשו הבעלים ובית הלורדים פנה לבחון האם ניתן ללמוד מהחוזה התחייבות לפיצוי שכזה. בית הלורדים דחה את טענת הבעלים ולפיה נקודת המוצא היא העמדת הצד התמים, זה שלא הפר את החוזה, במקום בו היה אלמלא החוזה הופר, וקבע כי, נקודת המוצא היא בחינת סוגי הנזקים אשר לגביהם הצד המפר היה מוכן ליטול על עצמו את האחריות והחבות לפיצוי. בדיקה זו אינה שאלה עובדתית אלא שאלה של מטרת החוזה במכלול, על פי הרקע המסחרי בו הוא נערך, ושאלה זו הנה שאלה משפטית. פיצוי רק בגין התקופה החורגת בית הלורדים קבע כי ברור שהצדדים לחוזה החכירה לא התכוונו להטיל אחריות להפסדים הנובעים מאובדן חוזה החכירה הבא של הבעלים. הגם שהצדדים יכולים היו להעריך כי במהלך תקופת החכירה הבעלים יתקשרו בחוזה חכירה נוסף, הרי שסיכון שכזה הנו לחלוטין בלתי וודאי. כך למשל, במעמד ההתקשרות הצדדים לא יכולים להעריך את תנאי החוזה הבא, את משך החוזה הבא, ואת התעריף שלפיו ייערך. אם הבעלים סברו כי החוזה הבא נמצא בסיכון, הייתה בידם האפשרות לא להסכים לקיום המסע האחרון שבוצע בסוף חודש אפריל. נקודה זו ממחישה, כך על פי בית הלורדים, כי מטרת הסעיף בחוזה החכירה בדבר השבת האוניה לבעלים במועד המסירה, הנה לאפשר לבעלים את השליטה המלאה באונייה, ומשכך, אם הוראות החוכר (למשל בדבר ביצוע הפלגה, או מסע זה או אחר) פוגעות ביכולתו של הבעלים לשלוט באונייה במועד המסירה (ולמסור אותו לחוכר הבא), לבעלים נתונה הזכות לדחות את הוראות החוכר ולא לאשרן. אולם, אם הבעלים קיבל את הוראות החוכר, ויצא כי המסע האחרון חרג מהתקופה, הבעלים זכאי אמנם לפיצוי, אולם הפיצוי הנו אך בגין התקופה החורגת ועל-פי דמי ההובלה הנהוגים בשוק. כל אלה, בידיעת הצדדים בבואם לחתום על חוזה החכירה, וזאת להבדיל מהסדרי הבעלים בקשר לחוזה החכירה הבא, שכלל לא היו ידועים אפילו לא לבעלים במעמד החתימה. אחריות והתחייבות שכזו שאותה תובעים הבעלים, לפיצוי בגין נזק שמקורו בתנודות שבתעריפי ההובלה הימית ואשר משתרע על פני ששת חודשי ההובלה הבאים, כרוכה גם בתשלום "פרמיית סיכון", אשר לא באה לידי ביטוי בחוזה החכירה. זמינות שוק החכירה עוד ציין בית הלורדים, כי כשם שהצדדים יכלו להעריך כי כתוצאה מאיחור במסירה הבעלים יכול לאבד חוזה חכירה, כך גם יכלו הצדדים להעריך כי הבעלים יכול להשיג חוזה חכירה חלופי לחוזה שאבד. חוזה חלופי שכזה, דווקא בגין התנודות בדממי החכירה הימיים, עשוי אמנם להיות נמוך יותר, אולם הוא עשוי להיות גם בתעריף גבוה יותר. למעשה, הצדדים הביאו בחשבון כי זמינות שוק החכירה היא זו המגינה על הבעלים במקרה בו יאבד את חוזה החכירה הבא, ומסיבה זו הפיצוי לבעלים במשך תשעת הימים החורגים הנו על פי מחיר השוק הנוהג באותם הימים. מנימוקים אלה, קיבל כל אחד מחמשת הלורדים את טענות הנתבעים ופסק לטובת הבעלים אך את הפיצוי הנמוך יותר, זה שבגין תשעת הימים החורגים. נקודות למחשבה מקרה זה והמקרה של האוניה FRONT ACE, אשר שניהם הובילו לאובדן חוזה חכירה, ממחישים את הפער הגדול בין החבות לפיצוי המוטלת על מזיק לעומת זו המוטלת על צד שהפר את החוזה. פער זה ממחיש את תפקידו של החוזה ככזה המגדיר את הסיכונים והסיכויים שאותם מוכן לקחת על עצמו כל אחד מהצדדים. בעניינה של טחנת הקמח, לפני כ-150 שנים, המבחן היה ידיעת המוביל. כיום, לעומת זאת, פסיקתו של בית הלורדים מראה, כי המבחן המהותי עוסק לא רק בשאלה מה היו ידיעות הצדדים ומה יכלו לצפות בעת הפרת החוזה, המבחן המהותי הוא האם צד לחוזה התכוון ליטול על עצמו את החבות לפיצוי בגין הנזק הנטען. צד לחוזה הובלה, גם אם הפר את החוזה, זוכה אפוא לחסינות והגנה בגין נזקים שלא התכוון ליטול על עצמו, גם אם הם אפשריים ומסתברים ושאינם בלתי צפויים. משכך, בעל מטען או משלח, המתקשר בחוזה הובלה, באם חפץ הוא בפיצוי בגין נזק מסתבר הידוע לו, טוב יעשה אם ידאג להגדיר אל מול המוביל את החבות לפיצוי בגין נזק שכזה ולקבל מראש את הסכמתו לכך. (Transfield Shipping Inc V Mercator Shipping Inc, SESSION 2007-08 [2008] UKHL 48) (פורסם ב"המטען", גיליון 85, 15.12.08), רמת גן: רח' החילזון 12, (בית הקריסטל) טל': 03-6127446, פקס: 03-6127449 חיפה: שדרות המגינים 58 טל': 04-8526693 פקס: 04-8555976 רומניה: רח' סטפאן פרוטופופסקו 6 בוקרסט שאלות לגבי המאמר ניתן להעביר למייל: [email protected]