12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: גלובליזציה בעולם הגדול
מאת: מיה "העולם הגדול"   שמור מאמר למועדפים

לחכות בתור
לאחרונה שהייתי בארה"ב, עליתי על דבר מעניין, כל פעם שנכנסתי לאחת ממסעדות ה-junk כמו McDONALDS ו-KFC, שמתי לב שיש שם תור קטן, טוב זה בטח בגלל שכולם רוצים לאכול פה - חשבתי, או כי יש איזה עובד חדש והוא עוד לא כל כך בעניינים. אבל אז בזמן שחיכיתי הבנתי, שיש להם הרבה סיבות טובות לרצות שאני אחכה. פעם באחת מהרשתות האלו הציעו צ'יפס חינם לכל מי שחיכה יותר מחמש דקות, והיו כאלה שקיבלו את הצ'יפס והיו בטוחים שהם צ'יקלטו את המערכת. אז בואו רגע נבחן את העיסקה הזאת מקרוב, וניראה מי פה מרוויח באמת, החמש דקות בגן עדן של סם או הצ'יפס. מה קורה לבן אדם במשך החמש דקות האלו? קודם כל מה שהוא שומע באופן רצוף זאת הקריאה של המנות היוצאות וההזמנות הנכנסות מפיו של teenager (הצעירים מוכרים יותר טוב וגם עולים פחות, הי הי הי) שמתאמץ לקרב את הפה לתוך המיקרופון, דרך מערכת הגברה שאמורה לפעול רק במטבח אבל נשמעת בכל המקום.

העיניים, שמתחמקות מלהסתכל בעורף של אנשים זרים, זזות אוטומטית למעלה, ושם פוגשות את השלטים המוארים, המבצעים, ה-meals ההגדלות והתוספות. והכל עם תמונות גדולות ובזווית שהיא מושלמת לאנשי התור, גם את חוש הריח לא שכחו מהנדסי המזללות והוא מאותגר כל הזמן בניחוחות צ'יפס ובשר, וזאת בזמן שהאובייקטים כבר יותר רעבים בעוד כמה דקות. במשך זמן ההמתנה משתתף גם אותו בן אדם כניצב בפרסומת, כשהוא נראה מבעד לחלון זכוכית ענק שפונה לרחוב שהוא בדרך כלל רחוב ראשי, ולמרות שהוא לא מדבר, הוא בעצם אומר : "כן, גם אני מוכן לוותר על הזמן היקר שלי ולעמוד פה כמו פוץ עם כל האנשים האלו, אבל בשום פנים לא מוכן לוותר על הצ'יקן נאגטס הנפלאים שמוכרים כאן". וכשמזיזים את הראש הצידה מרוב שיעמום, עוד הפתעה, תמונה ענקית של דלי נייר ענק מלא בכמויות של אוכל, עם שני בקבוקי קולה ענקיים, ועוד פריטי junk-away שונים. ומסתכלים על התמונה ונכנסים לזה וחושבים... "מי יכול לאכול את כל זה?", או "לכמה אנשים זה מספיק?", או "כמה זה 12.99 לחלק ל-7" והתמונה הזאת נכנסת בשקט לתת-מודע, ומחכה שם עד אותו רגע שבו יישבו כל החברה בסלון עם מאנצ'יז חסר מעצורים ועצלנות ממכרת. והחמש דקות האלו, תחשבו מה הן עושות לילדים, שהמוח שלהם עדיין הרבה יותר רך ופתוח, עם כל הליצנים והצבעים והמשחקים. ומה התמורה לכל זה?! – צ'יפס. 100 גרם של תפוח-אדמה עם שמן בשקית נייר קטנה.

אז חשבתי על זה רגע, זה קורה כל הזמן, גם בארץ - בכל המקומות שבהם מחכים יש פרסומות. באוטובוס – פרסומת בתחנה, שלטי חוצות, שלטים על האוטובוס ובתוכו, בתור לרופא- פרסומות על הקירות, על מסכים ועלוני "הסברה", כשמתקשרים לחברה סלולרית ומחכים על הקו עד ש"מתפנה נציג שרות", שומעים הקלטה שמספרת לנו כמה טוב להיות לקוחות שלהם.

בבנק, כשמחכים בתור וכבר נמאס מהפרסומות על המסכים ובקירות, מורידים את העיניים ו...אופס כמה מפתיע מיתקן עם עלונים, וממש לגמרי במקרה במרחק נגיעה. או בתור לקופה של הסופר, בדיוק בגובה העיניים של הילדים - מדף עם כל כך הרבה ממתקים שגורמים לכל ילד להרגיש שהוא נמצא במפעל השוקולד של צ'ארלי. וכשמחכים עד שיעלה המחשב- שקופיות חסות של המעבד, לוח-אם, ותוכנת הפעלה. וכשמחכים בתור למועדון, או בפקק, או מחכים לראיון עבודה, או בתור לקניון, או שאנחנו חשופים לפרסומות או שאנחנו הפרסומות, או שניהם ביחד.





אז תחשבו על זה רגע, אם איפה שאנחנו מחכים הרבה זמן יש כאלה שרוצים שנחכה הרבה זמן, אז אולי אנחנו מחכים יותר ממה שאנחנו צריכים לחכות. אז בפעם הבאה שאתם מחכים יותר מדי תבדקו אם יש משהו שמחכה לכם,

להיכנס לתודעה שלכם......

[email protected]