12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: תולדות העולם והאדם
מאת: שלמה רוזין    שמור מאמר למועדפים

בע"ה

תולדות העולם והאדם


מעצם הגדרתי אותי "חילוני לדתיים ודתי לחילונים" ייתכנו חלוקי דעות עם-מי מהקוראים ובכל חילוק והשגה אין לראות בו דעה נחשבת , חשוב מאוד לפני שמגיעים למסקנה נמהרת שאינה רואה עין בעין עם הכתוב - לחזור ולחשוב על הכתוב ולקרא בו שוב ושוב, מבלי להיכבל למחשבה/דעה קודמת כי הכתובים לא נכתבו "בקלות ראש" .

המאמר , עוסק בנושא יסודי ושורשי , ואין התמונה מלאה דיה ללא קריאת הפיסקה המתאימה מספר תורה , המלצתי לאלו הבוחרים לקרא בו , להיעזר ולהיצמד לספר בראשית , וזאת למרות הציטוטים הרבים שהבאתי להלן . בכתוב נמצאים פענוחים מהנסתר שבתורה , הנראים חדשים , אך לא-כך , הדברים כולם מחודשים "אין חדש תחת השמש" , השתדלתי מאוד לא להשתמש בקיצורים ולא להשתמש בראשי תיבות - מבחינתי ככל שתוקל הקריאה כך ירבו הקוראים (ומי כמוני יודע זאת) .
בחרתי להדגיש פרשנים שצידדתי לדעותיהם במחשבתי עבור אותו נושא , והכתוב בא להוכיח שהדרך לגילוי תורה ופרשיותיה פתוחה לכל דכפין יירא שמים, החפץ , המתמיד ובעל הרצון – פותח שערי שמים שיהיו לו לעזר , או כמו שכתב הבעל שם טוב (בעש"ט) באיגרותיו דף יז' (אגרת ב') : "...כי שביל הוא צינור שפתח הצינור ושביל השפע..." – השביל הוא רצון וזה שפותח רצונו מגיע לשביל השפע .

מבקש להודות לרבי יוסף קארו זצ"ל שלימדני מספר "המגיד" לשאול שאלות ולחשוב תהיות , ובעבור משפט שהדהד בראשי עם מחשבת הכתיבה "אין הכתוב יוצא כפשוטו" והביאני בכך לגילויים נסתרים . חדי בינה מבניכם יוכלו לראות דרך חשיבתם של דרשנים שונים , המבוססות על כל שיטות הפרד"ס (פשט ,רמז ,דרש, סוד)

עיקר העיקרים תודות והוקרות לבורא עולם ושלוחיו שללא רצונם לא הייתי מצליח להבין ולפענח מוחות פרשנים ודרשנים גדולים .


פרק א' :


סיפור בריאת העולם קשה להבנה מעורפל ומעורבב , להבנתו והבנת תהליך בריאת האדם נזקקים ללא מעט פרשנויות חכמים שגם הן עלולות להיות סותרות האחת לשנייה .פענוח מושלם של סודות הבריאה מעצם היותה סוד עבודת הבורא , לא תיתכן , מה שמעיד על ריבוי פרשנויות ודעות שרובן משוערים . בן-האדם יהיה שותף בתהליך כשחקן המשתתף במסגרת תפקידו בתהליך הבריאה אך יומרני ולא נכון לחשוב , שמי מבני האדם , גדול בתורה ככל שיהיה, מבין בוודאות גמורה את תהליך הבריאה , גם מעטים שבמעטים המסוגלים ליצור ייצור בצלם האדם ולא בדמות (כדוגמת המהר"ל מפרג) נזקקים ליכולות של מעלה – זהו סודו של הבורא ליצור יש מאיין .
כשנקרא את הפסקאות הראשונות של ספר התורה , נבין את קטנותנו בתהליך הבריאה וככל שנעמיק לחשוב שהבנו בתהליך - רק נבין עד כמה אנו רחוקים מאותה הבנה של בריאת היקום – זוהי מלאכת הבורא ובספר בראשית נכתב סודה :

"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" הרמב"ן יאמר שמדובר בשני חומרים תחיליים שמהם ייוצרו שאר הדברים , הבעל-שם-טוב יאמר שה-ב' האות הראשונה בתורה מעידה שלא הגענו או שמחוץ לבינתנו ה-א' שלה , מה שמסביר כי לא נבין מה היה לפני בריאת העולם ,כפי שמוסברת לאדם , מבחינתי כמוה כהרצאה שבה אתם למדים דבר מפי מרצה שאין לנו כל ידיעה עליו – לבורא אין תחילה ואין סוף כבריאה רגילה , לגבינו : הבורא הוא האין סוף או שלכאורה לנו בני האדם, כבריאה שלו, אין יכולת רגילה לדעת עליו, מתוכן המשך הדברים ניתן לדעת ברמה הכללית מה רצונו מאותה בריאה ומה תכליתה על האדמה ,כך בעצם ללמוד (אולי) בבינתנו הקטנה עליו ועל רצונו מאותה בריאה .
"והארץ היתה תהו ובהו וחשך על-פני תהום ורוח אל-הים מרחפת על-פני המים" – ברמה הכללית, קבלנו פרוט מרש"י (אחד מגדולי הפרשנים) על שהיה שממון על הארץ (תהו ובהו), ומכאן הריי שנצפה כי רוח אלוקים מרחפת על פני שמים ולא על פני המים כפי הנכתב - כי כבר הודגש שבבראשית נבראו שמים וארץ - מאיפה הגיעו פתאום המים ?
דבר שאולי מורה לנו את בסיסם הרוחני של המים , נגזרת מתוך השמים , מכאן ובפשטות מובנת לאנשי הארץ שתוכח בהמשך - אלוקים ברא תחילה ביסודות הגשמיים את המים ואת האדמה/עפר .
גם ההבדלה בין האור לחושך מקשה עלינו , האם תתכן הבדלה בין אור לחושך לפני יצירת המאורות שנבראו ביום הרביעי ? פרק א' פסוק ד' :"וירא אלהים את-האור כי טוב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך" – אם האור טוב , אולי לא צריך חושך ? - על אחת כמה וכמה , אם מרבית הפרשנים קושרים את האור הראשוני כאור רוחני, הריי שלא צריך חושך (רוחני או לילה גשמי) , סיומה של אותה פיסקה ראשונה יהיה בנתינת שמות : לאור ייקרא יום ולחושך ייקרא לילה , תהליך קריאת שמות מאוד חשוב בתורה ורק בעלי שם שהקב"ה (או מי מהבריאות המקבלות יכולת קריאת שמות לבריאות שתחתיהן) - חפץ בהם ישרדו , אולם לאותו מחזור של "...ויהי-ערב ויהי-בוקר" - ייקרא יום אחד .
מדוע זו הסיומת ? : "יום אחד" ,ובהמשך ספירת הימים לא יום שנים , ולא יום שלוש , או לחלופין לקרא לו יום ראשון ? ישנן מספר שאלות לא פתורות כבר מתחילת הכתובים שהפתרון להם יהי בפרקים ב' ו-ג' ועוד נחזור אליהן.

הפיסקה השנייה מדברת על הבדלת מים עליונים ממים תחתונים בעזרת הרקיע – פרק א' פסוק ו' :"ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים", בפיסקה זו הדבר שנברא הוא רקיע ולא מים . מעתה ואילך הרקיע המוכר לנו , הוא ייקרא שמים , והמים המוכרים לנו הם מים של מטה שהובדלו ממים של מעלה (כמו ההפרדה בין קודש לחול במוצאי שבת הנקראת – הבדלה) , האם נכון לחשוב כי הבדלה זו אינה רק הפרדה גשמית אלה גם הפרדה רוחנית ? – נראה כי מים של מעלה הינם אותם שמים רוחניים שלפני הפרדת הרקיע , אך גם אם אני טועה הריי שהם אינם שווים במבנה הכימי שלהם למים של מטה- מבחינה רוחנית יכולותיהם של מעלה גדולים ממטה (אלו של מטה נבעו מאלו של מעלה) . האבן-עזרא יכתוב שהרקיע הוא האויר המוכר לנו והמלבים בשם הרמב"ם יכתוב שזוהי האטמוספרה , ואלבצרוי יוסיף שהמים שמעל לרקיע הם הדבר הרוחני . איך שנתבונן - נבין כי הרקיע נועד להבדיל בצורה כוחנית בין גרם השמים ,שמים של מעלה ושמים של מטה (אלו המוכרים לנו) , או לייתר דיוק בין הנגזרת הגשמית שלהם – מים של מעלה ממים של מטה , הצורך להפרדה כוחנית של קריעה נבע ממעשי האדם הראשון והסובבים אותו ואת ההוכחה לכך נראה בפרק ב'. היום השני אינו מסתיים ב"וירא אלהים כי-טוב" – לעומת שאר הימים דבר שיוסבר בפיסקה הבאה וגם לשאלה על מהות קריאה לרקיע שמים בעוד שבפסוק א' נחשפנו כבר למושג שמים -תינתן תשובה ע"י רש"י שפסוק א' הוא הכלל ופסוק ח' הוא הפרט .

בפיסקה הבאה מתחיל היום השלישי (מתחילת פסוק ט') ונצפה לנושא חדש אולם ממשיכה התורה לדון במים ??? ומיד אחר-כך בריאת הדשא עשב "ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עשב ..." - רש"י יכתוב כי לא נאמר ביום השני "כי-טוב" לעומת שאר מימות השבוע מפני שלא נסתיימה מלאכת המים ביום השני אלה רק לאחר שנקוו למקום אחד כלומר כניסה ליום השלישי – ופרוש המנורה יכתוב על "ויהי כן" שאין זו עשייה המלווה בטרחה , כלומר יצירת הרקיע לא לוותה בטרחה אולם מה לגבי המים ? האם הדבר מצביע על חוסר רצונם של המים (שמים) להיפרד מטה ממעלה ? הריי לא נאמר על המים "ויהי-כן" , וזאת, כפי שהבנו, רק לאחר הכניסה ליום השלישי .
גם כאן אם ננסה להיכנס למחשבתם של הפרשנים נראה כי כל פיסקה מתארת יום בשבוע - ולא נמצא , תהליך בריאה יממתי שלא יסתיים, באותו מחזור ערב ובוקר :
• ביום האחד על בריאת האור ורק על האור יתקבל אישור "כי-טוב" – שוב , היום האחד הינו יום אחר ,יום יוצא מהכלל שיקבל ביאור בפרק ב' .
• מקרה דומה בנקודה אחת ושונה באחרת : נמצא כי ביום השישי (פסוק כ"ד) שבו נבראו גם הבהמות וגם בני האדם – שתי בריאות שהסתיימו ,הבהמות קבלו אישור "כי-טוב" אישי , ואישור כללי "טוב מאוד" יתקבל על כל הבריאה ,והכול בפיסקה אחת ,של היום החמישי .
לסיכום : כנראה כי הכניסה לתחום היום השלישי (בפיסקה השלישית) בהמשך תהליך בריאה של היום השני - היא כנראה שהביאה את הפרשנים למחשבה זו .
חשוב לראות כי את המים קבלנו כמוצר מוגמר ולא כבריאה נפרדת בפסוק ב' "...ורוח אלהים מרחפת על-פני המים" – אך טבעי לחשוב , שהמים הם שינוי מצב צבירה או תולדה של השמים , ייסוד גשמי הנובע מייסוד רוחני ובכך גם להבין התנגדות לחלוקה , מעניין למצוא את התורה משולה למים רוחניים בדברי חכמים רבים או כמו המדענים כשורש למציאת חיים גשמיים .

היום הרביעי הוא יום בריאת המאורות , פסוק יד' :"ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" – אם האור הזה שונה מהאור הראשון של פסוק ג' והנה לנו האור הגשמי ולא הרוחני – הריי יהיה טבעי בעינינו שבריאת מאורות באה רק להאיר לנו , ואילו כאן נחשפנו לעוד מספר תפקידים ,פסוק יד' : "אתת ולמעדים ולימים ושנים" – רש"י "רץ קדימה" וכותב כי : האותות הנ"ל לוקים סימן רע לעולם , האם יתכן כי אלוקים השולט על יכולות רוחניות יוצר מאורות שדרכם יתכנו שינויים גשמיים ? האם אמרנו שבריאת השמים הרוחניים מסתיימים ביום האחד בפסקה הראשונה ? – גם על שאלה זו נוכל להשיב רק עם הכניסה לפרק ב' . חשוב רק להוסיף כי בריאת המאורות לא מסתיימת עד להתקנתם במקומם , פסוק יז' :"ויתן אתם ברקיע השמים להאיר על הארץ"

ביום החמישי אלוקים פוקד על המים להשריץ שרץ ,פסוק כ ' : "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ..." ,דבר המראה את אבות הטיפוס למיניהם שהם תולדת המים : העוף , התנינים שלדעת הפרשנים יהיו דגים גדולים או ליויתנים . חשוב לראות שבפיסקה החמישית - זו של היום החמישי - היא הפיסקה היחידה שלא נאמר בה "ויהי-כן" (למעט הפיסקה הראשונה של יום אחד שיובא בהמשך) – אם נחזור לפרוש המנורה שכתב על "ויהי-כן" כי זו עשייה שאין עימה טרחה הריי שכאן לא נכתב ויהי כן , ומהי הטרחה ?
אם נשווה בין ייסוד הארץ לייסוד המים נראה כי (פסוק כ') "ויאמר אלהים ישרצו המים שרץ נפש חיה ...על-פני רקיע השמים" לעומת (פסוק כ"ד) "ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה ...ויהי-כן"
שוב "ויהי-כן" נכתב רק על ייסוד הארץ , המים שהינם נגזרת מהשמיים ומכילים תנינים גדולים אינם נלהבים בקלות להשריץ שרץ . בכדי לבאר היטב את התופעה נצטרך שוב להמתין לפרקים ב' ו-ג' .

יום השישי יום בריאת הבהמות והאדם על הארץ –האדם יאהב להראות לכולם עד כמה הוא נבדל מאותן בהמות בהתנהגות ובמחשבה ובדיבור אך לא ניתן להפריד בתהליך הבריאה את הקרבה הארצית גשמית שגם-כך קיימת , כמו שהעופות והדגים הם תולדת המים של אותו היום , כך האדם והבהמות תולדת הארץ של אותו היום .
לאדם תהיה עליונות מוכחת כמעט על כל מה שנברא בעיקר בשל יכולת הדיבור אך הוא ייקרא בן-אדם ראוי רק אם יהיה בצלם ובדמות ...פסוק כו' :"ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל-הארץ ובכל-הרמש הרמש על-הארץ" – נשמע טוב ?! - מעשית בשטח : פסוק כז' :"ויברא אלהים את-האדם בצלמו בצלם אל-הים ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם" – פעם ראשונה שאנו נחשפים למשהו שמבוצע אחרת , אני מתכוון לכך שהמילה דמותנו נעלמה לה , התרגלנו שאלוקים אומר/נותן את שם הבריאה והיא מתחילה בביצוע וכאן הביצוע לוקה או שונה בגלל אותו אדם , בכל מקרה רואים בכתיבה שאלוקים בורא שתי בריות , האחת זכר והאחרת נקבה - בשונה מכפי שנראה בפרקים ב' ו-ג' .

"בצלם אלהים ..." רש"י יכתוב כי הכוונה לחותם שהוכן על-ידי אלוקים לצורת האדם כלומר הצורה נעשתה כמצופה , כאותה צורה שהוכנה מראש על-ידי אלוקים השווה לצורת האדם . הדבר מתאים גם לפרשנויות של גדולים אחרים ,שכולם ,כדעת הנביא אליהו זכרו-יאיר-עלינו-אמן הנלקחת מפתיחת אליהו (ברכה הנקראת לפני תפילות) כי לאלוקים אין גוף ולא דמות הגוף . זה המקום להוסיף שהרמב"ם יכתוב על "בצלמנו כדמותנו" כי הדמות לא מראה על דמיון גשמי כי-אם רוחני , כלומר הדמות היא תבנית/חותם פנימית ורוחנית הלוקה בצורך תיקון אצל האדם שלפנינו, שיהיה דומה לבוראו רק אם יעבור מסלול תיקון אותו קלקל , ולפיכך המילה דמות נעלמה .
בעולם הקבלי ילמד רבי חיים ויטל בשם רבו רבי יצחק לוריא (האר"י) בספר "שערי קדושה" כי ישנה תבנית מסוימת במבנה הבריאה החוזרת על עצמה בכל בריאה שנבחר והיא דומה בכללותה לעולמות של מעלה . היא תבנית חמישה חלקים אולם רק לארבע חלקים מתוכם קיימת אפשרות להדמות לעליון ועם הכניסה לחלק החמישי , מתבצע מעבר לחלק/דרגה אחרת . לדוגמה בעולם שלנו "עולם העשיה" ישנם ארבעה יסודות : אש ,רוח ,עפר ומים המהווים בסיס לכל דבר בעולמנו . החותם הנמצא בנו , נובע משם השם (הוי"ה) המצוי בכל עולם מארבעת העולמות המזינים את עולמנו זה ונותנות לו את השפע . ארבע יסודות אלו מחולקים לעשרה כלי שפע רוחניים שאליהם אנו שואפים להדמות וגם בהם מתקיימת אותה חלוקה לארבע וכן הלאה וכן הלאה . תיקון כלים אלו נעשה בעזרת חלוקה פרטנית ומדורגת יותר , לתרי"ג (613) מצוות – האדם הקטן יכול לחפש עד כמה שירצה בכוכבי השמים הקרובים , הוא לא ימצא יסוד שאינו נמצא בעולמנו הזה . ההבדל הוא בהרכב וברור שככול שמתרחקים ממקור השפע שבשמים כך מתקרבים לייסוד הבסיסי שממנו התחיל הכול והוא ייסוד העפר – האדם הראשון גרם לחסרון וליקוי בעולם של מעלה מה שפוגם בזרימת השפע לעולם של מטה . הבנת החיסרון הזה מחייבת כניסה לפרקים ב' ו-ג' . בכדי להבין , עד כמה שניתן להבין , שמקור השפע הוא הקב"ה , יש להבין את המושג "רוח אלהים מרחפת ..." או "עב הענן" כפי שמוספר ע"י רבי יוסף קארו זצ"ל (שם השם המכיל את הכללת הכול מהכול שבכל העולמות) .

יום השבת הינו היום השביעי פסוק א' בפרק ב' :"ויכלו השמים והארץ וכל-צבאם : ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה ..." השמים והארץ הבסיס לכל הבריאה , ממש כפי שספר התורה מתחיל בתחילת בריאת שמים וארץ ביום האחד, כך מסתיים תהליך הבריאה הראשוני , ביום השביעי – לדעתי הדבר הוזכר בשנית בכדי שנדע שמיסודות אלו התחיל הכול ומבלעדי יסודות אלו יגמר הכול – ראו כי המילים מים ושמים מתחלפות לעיתים והמילה ארץ נשארת .


פרקים ב' , ג' :


פרקים ב' ו- ג' משלימים את סדר פתרונות האירועים ,פרק ב' והמשכו בפרק ג' יפרטו חמישה פסוקים של פרק א' ולכאורה היה יכול לבוא במקומם . אם כבר חשבנו שהנה הגענו ליום השביעי בהבנה , מתחיל פסוק ד' של פרק ב' "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים" , רש"י יפרש את המילה "אלה" כדברים האמורים למעלה – כלומר סיכום לפרק א' - והירש יפרש את המילה "אלה" כתחילת הדברים שיובאו בהמשך – כלומר , כותרת לפרק ב'- זוהי בדיוק חוכמת התורה , אכן ניתן להבין את הדברים כך או כך המשמעות תהיה אותה המשמעות המדברת על אותו יום , יום עשית ארץ ושמים - הוא אותו היום האחד .
אם כבר חשבנו שהסתיימה הבריאה כמו שכותב רש"י (הריי הגענו כבר ליום השביעי) - מתחיל הכתוב כאילו מההתחלה כמו שכותב הירש – ראו כי נגיע לבסוף לאותו הפתרון .
אם חולפת מחשבה כי זוהי עוד סיומת לנאמר בפרק א' , הריי שהכתוב מספר על טרום בריאה "וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל-עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלהים על-הארץ ואדם אין לעבד את-האדמה" – מה זאת אומרת המטיר ? שוב חסר לנו יסוד מסוים , שוב התורה מזכירה את ייסוד הארץ ומתעלמת מייסוד המים .
בכדי להבין מה קורה כאן , נדרשים לחזור לכתוב בפסוק ד' של פרק ב' "אלה תולדות ...ביום עשות ... ארץ ושמים" – זהו בעצם אותו יום אחד לעשייה ? היכן אותו רקיע המבדיל בין השמים ? היכן האור והחושך ? היכן מאורות השמים ? האם מדובר על אותו היום של פרק א' פסוקים א' עד ה' ? -
אכן ניתן לראות בפסוק זה סיכום וניתן לראות בו כותרת לפרוט שיבוא בהמשך . זוכרים את יום אחד ? – זוכרים שתמהנו מדוע לא ממשיכים ביום שניים ? או לחילופין שיקרא יום ראשון . ביום האחד הזה עלה אד מן הארץ והשקה את פני האדמה "ואד עלה מן-הארץ והשקה את-כל-פני האדמה"(פרק ב' ו') , ביום האחד הזה אלוקים ייצר (בשני יודים) את האדם ונופח בו נשמת חיים , ביום הזה מתחיל סיפור גן עדן עם עץ הדעת ומסתיים לא-טוב . השאלה שמיד מתבקשת , גם אם יבואו מילות סיכום וגם אם יבואו מילות פרוט על ההמשך , כדעות הפרשנים , מה מיוחד ביום הזה ? מדוע אין לנו סדר הגיוני לאירועים ? פתאום תזמון סדר הבריאה משתנה וגם המועד אינו ממוספר (מספרי הימים) , מה קורה ללוח הזמנים ? ואיפה אותה טרחה של "ויהי-כן" ? ובנוסף לכל זאת , אותם זכר ונקבה של היום החמישי (פרק א' פסוק כז') אינם מוזכרים כאן ,אלה כאדם עם עוד ייצור שיהיה לו עזר כנגדו "ויאמר ה' אלהים לא-טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".
בנקודה זו מתקיימת עשייה והיא מובדלת בפסוק יט' מהמשך הכתובים : "ויצר ה' אלהים מן-האדמה כל-חית השדה ואת כל-עוף השמים ויבא אל האדם לראות ..." נראה כי שוב חסרה לנו מילה חשובה וחיונית , חסרה המילה מים שמהם יוצר עוף השמים , אלו הם תוצרי ארץ או תוצרי מים ? וזאת לפי פרק א' פסוק כ' כי העוף הוא ייצור המים ולא הארץ , הוא רק מתעופף בשמים –
הדברים קצת מתבהרים ?! ביום האחד המתחיל בפרק ב' , מפסוק ד' ומסתיים בפרק ד' פסוק א'- אין ולא יימצא ייסוד מים , המים הללו אינם בנמצא ביום האחד , המים הללו הם ייסוד חיים גשמי בלבד בעולמנו הזה הוא עולם העשיה שנוסד לאחר החטא , העצים, החיות והאדם הנמצאים בסביבה רוחנית מחוץ או בתוך גן עדן , אינם ניזונים ממים - הם ניזונים משמים !
כנראה מדובר ביכולת רוחנית כל-שהיא הנותנת חיים ומקבילה למים הגשמיים המוכרים לנו , המדע ייעצר כאן ויגיד שאין יכולת חיים ללא מים , המדע שפסח על הרוח אינו מבין שקיים מזון אחר לבריות מסוג אחר , הנמצאות בעולם אחר המזין את עולמנו הזה – ואם שאלנו על האור והחושך – כנראה שמדובר שוב באור וחושך רוחניים לגמרי שהמקבילה הגשמית שלהם הם אותם אור וחושך המוכרים לנו הנגרמים כתוצאה מתזוזת גרמי השמים : השמש והלבנה – אין החיים מתחדשים ללא אותם אור וחושך כמו בריאה יומיומית והנה ההבדל בין אלו שפונים למקור שקבע את מסלולם הוא הקב"ה ועובדים אל אחד , לבין אלו הפונים ומשתחווים לכוכבים ומזלות ומכך עובדים ומיצרים מספר אלילים (כולל קישוטי עץ ואבן).

התורה מספרת כי היה קושי למצוא לאדם עזר כנגדו ואותו אדם אינו נמשך ליצורי אדמה אחרים שכבר נעשו : " ויצר ה' אלוהים מן-האדמה כל חית השדה ..." "ויקרא האדם שמות לכל-הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה ולאדם לא-מצא עזר כנגדו" – ישנו ניסיון להביא לאדם העתק שאינו מתחבר עימו ואם נביט קצת קדימה הרי שהיה ניסיון שני ביצירת זיווג , הניסיון שהצליח : בפסוק כ"ג : "זאת הפעם עצם מעצמי ..." כלומר בניסיון הראשון אלוקים מנסה לזווג לו יצור מן האדמה (לא חוה) ובכל זאת אין משיכה ביניהם , ייתכן שזהו ייצור המכיל יכולות נקביות וזכריות באותו הגוף כפי שיכתבו מספר פרשנים (ועוד נקרא עליו בהמשך) .
אלוקים מפיל תרדמה על האדם ולוקח ובונה מצלעו אדם חדש והתגובה ...פסוק כג' : "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה-זאת" – מצוין , האומנם אהבה ראשונה ?! ייתכן שתוביל לזיווג ?!

לכאורה , הבריאה מסתדרת , זה הוא שנותן לה שם –אישה – המראה גם על סוג של דמיון וחיבה אליה , רק שכאן מצטרפת לה בריאה אחרת הקרויה נחש , והיא מסיתה את האישה , הנחש יספר כי מותר לגעת בעץ הדעת לפי תגובת האישה ,למרות שמראש לא היה איסור נגיעה ומותר גם לאכול מעץ הדעת כי אלוקים חושש שהם ידעו יותר מדי , והיא , האישה , נותנת לאדם שיאכל גם הוא , והם רואים בעת האכילה כי הכל-טוב ,עדיין לא מתים כל-כך מהר , הריי היא אכלה ראשונה ... (בכוונה דילגתי עוד נשוב לבחון את הנושא בהמשך) .
עד לבוא האלוקים – במושגים שלנו כאן כבר מתחילה נסיגה תרבותית של האיש , האישה והנחש .
חשוב לזכור שמדברים על יצורים רוחניים מאוד הריי אנו נמצאים באותו יום אחד , נקרא בתגובתם של האדם ואשתו כי רק עיניהם נפקחו ומבינים כי לא שכלם . הנחש , הוא היחידי שלא נשאל למהות פעולתו ובהמשך קוראים על הקללה שעל הנחש והענישה לאדם ואשתו , מבינים מתגובת האישה כי הפיתוי היה לא רק בדיבור "...ותאמר האשה הנחש השאני ואכל" – ניתן להבין משורש המילה מ.ש.א מלשון עוון ואולי נ.ש.א מה שיוביל (לדעתי) את הפרשנים לפרש כי הנחש הטיל באשה זוהמה .

לאלו "הגברים" שחושבים שהצרות נובעות רק מהאישה והאדם אינו אשם כל-כך ואנו הגברים נושאים על גבנו את מחיר החידלון שלה – חשוב שיקראו הלוך וחזור את שייכתב בהמשך - ובעיקר פסוק ו' של פרק ג' –

* "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" – היא רואה ראיה פנימית (עדיין מחשבת שטות) רק לאחר
השיחה עם הנחש
כי האכילה מהעץ אינה גורמת לרע שהוזכר (נרד לסוף דעתה לאחר שנפענח את הנחש)
* "וכי תאוה – הוא לעינים" – הפרי נראה כל-כך יפה פתאום שהיא מתקשה להסיר מבטה ממנו וחוש
הראיה , הופך לחוש מסוכן , זוהי ראיה לבבית (עיניים שזונים אחריהם), הנה מתפתח עונג ייצר רע
פנימי , חשק עז , תאווה המשתלטת על הלב .
* "ונחמד העץ להשכיל" –היא חומדת , זהו רצון בלי גבול ,וחושבת רק על היתרון מאכילתו .
העץ הפך להפעלת רצון רע המוביל לחמדנות פריו (היא יודעת שהפרי אינו בשבילה ונשוב לכך
בהמשך) .
* "ותקח מפריו ותאכל ותתן גם-לאשה עמה ויאכל" – קוטפת לה פרי, אוכלת ונותנת לאיש שלה והוא
אוכל מבלי לשאול שאלות מיותרות .

נברר שני נושאים רגישים , ראשית , הדברים לא נכתבו חינם וזו שרואה חמדות זו באמת האישה , נראה כברור שהאישה ערמומית במחשבותיה, ובדיבור עם הנחש מתקרבת למחשבת הנחש יותר מהאיש, מה גם שלפי ענישתה במידה כנגד מידה היא התקרבה "התקרבות ייתר" אל הנחש , אולם בחציה - היא ההפך המושלם מהאיש , צלע מעצמותיו שתהווה עצם הופכית אליו בכך (זרע בעדו) , כלומר בחציה היא חושבת כמוהו - אך האם אנו יודעים שהנחש אכל ? – כן - בענישה מתחיל המוות המיועד לאוכלים מעץ הדעת והנחש גם שותף - פסוק יד' "ויאמר ה' אלהים ...ועפר תאכל כל-ימי חייך" – הנה מתחיל להיכנס מימד הזמן , הקצבת תחום זמן "ימי-חייך" ואכילת עפר במקום פרי העץ , ולאדם ייאמר – פסוק יז' "ולאדם אמר ...ארורה האדמה ...כל ימי חייך" , שוב נכנס מימד הזמן , תחום "ימי חייך" , מכיוון שהאישה בשלב זה היא בריאה מצלע האדם , גם היא נכללת וגם כל אותן חיות הכפופות לאדם או לנחש . כולם ימותו כתוצאה מהאכילה מהעץ . היצורים הללו לא חיו בתוך ציר הזמן ולא הכירו בו או שלא היו כפופים לזמן הנקבע לפי גרמי השמים , ולא עמדו על בינתם להתבונן ולהבין מה הן השלכות הכנסת ציר זמן לחייהם ואחרי אותה אכילה ביום השישי כולם פגי-תוקף . כשאין הבנה לגבי מימד שחסר או שאינו משפיע בבריאה , הריי שלא ניתן לכמתו , לא נראה לי שעצם העונש הפחיד אותם – יותר הפחידה משמעות המעבר על הוראה/חוק ברור של אלוקים להימנע מאכילת פרי עץ הדעת , המושג מוות לא היה בר השגה.

הנושא השני – נותנת לאישה (לאיש שלה) הנמצא עימה . אני מניח כי קראתם את הפסוק במאמר, וזו אינה הפעם הראשונה ,ובכל זאת דילגתם בהבנת מילה אחת שמשמעות עמוקה לה , זוכרים את שכתבתי בקשר לאחראים לחידלון ? היא לא לוחצת עליו , היא אינה נכנסת למשא ומתן עימו , היא פשוט נותנת לו , והוא ... מה הוא עושה ? , אותו אדם זכר נמצא "עמה" (עמה אפילו בתוך אותו פסוק) , המילה עימה , לכאורה מיותרת וניתן לקרא את הפסוק בלעדיה , אך-לא-כך , אין מילה בתורה שנכתבה חינם , רש"י יכתוב כי האדם נמצא עימה בכדי לראות האם היא תמות והוא יזהר וישא אחרת (אנוכיות וערמומיות של האדם) ופרוש חמאוי יאמר שאכילת האדם הייתה בסמיכות לשעת תשמיש (קיום יחסים) הוא מכוון לפיתוי, המחשבה הזו קשה להבנה , אלה אם נראה שיוסף הצדיק נזהר באשת פוטיפר מ"לשכב אצלה להיות עמה" , יוסף מרגיש שהחטא לפתח רובץ וממש בורח מסביבתה ונלחם מלחמת איתנים בייצרו – מה שהקנא לו את התואר יוסף הצדיק , הוא לא יוזם מהלכי משא ומתן עם האישה או עם הנחש אך הוא נמצא שם ולא עוצר או מונע מאשתו לפול בדבר עברה . הוא מעדיף לראות מה יהיה ... מרחוק רוחנית , למרות שהוא קרוב פיזית .

חברים וחברות , האדם ביום האחד מתקשר מצוין עם הנחש ואשתו (כולם ערומים-שווים בעיניהם) , הוא מבין טוב מאוד לכל מהלכי האישה , גם הוא נגרר ושותף לדבר עברה – ייצור פרווה שהתאווה עדיין מרוסנת בו אך לא עד לכדי הימנעות מהגררות אחרי הנחש ואשתו . ברשותכם אלך "צעד אחד קדימה" ובעזרת הספר "בגן השלום" של הרב שלום ארוש שליט"א שפתח מחשבתי בהבנת העזר כנגדו , אדגיש , כי לדעתי האישה עשתה גם את מחשבת האיש –
רבים מכם חושבים שטעות בידי ?! איך אני מעיז "להפליל" את האדם ! – הוא חף מפשע ?! , אנא מכם , בבקשה לקרא שוב ושוב , מה עושה האדם לצידה של אשתו רגע אחד לפני שחטאה ?! – אולי עצר בעדה ? , אולי דיבר על ליבה ? – אולי ניסה להניא אותה מכך ? אולי התחנן על ליבה ? אפילו אשתי בוודאי שמחה לקרא מאמר שכזה ושואלת : האם מדובר באישי שלי הכותב מילים אלו ? הייתכן ?
חברים, הוא לא עשה כלום ! – אבל הוא נמצא עימה ?! - איזה שלום בית יש לנו כאן ? – אל תטעו , לפי הזוהר הוא אוהב אותה לפי כך שאמר "לזאת יקרא אישה" זאת ולא אחרת , והשם "אישה"- שם אישי שנתן משמו- "איש" - היא פשוט עושה את שהוא חשב לעשות במחשבתו , שניהם חושבים על הרווח מהאכילה , היא מלאה לו את ייצר הסקרנות והדחף לאכול מהעץ , הוא סקרן בדיוק כמוה , מה שיביא להתרסקות עימה כל-זאת שלא לדבר על תגובתו בדיעבד ...

למיטב ידיעותיי נמנעו לעסוק בכך , כנראה שקשה לנו בעיקר הפרשנים "הגברים" (תרתי משמע) להרגיש שותפים לדבר עברה , מה יותר קל מלהביט מרחוק ולומר האישה חטאה ! או להביט מרחוק ולומר שהיא האשמה היחידה להיותנו בני תמותה , ישנם "צדיקים" שיגידו זה לא אני, אלו חוה והאדם הראשון שחטאו ! – בדרך כלל אלו אינם מבינים שהאדם הראשון החזיק בתוכו את כל נשמות בני האדם, כאילו לא מדובר בייצורים תחיליים לנו – אנחנו "צדיקים" והם ה"חוטאים" , וכשהאדם עונה לאלוקים "...האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה-לי..." למה הוא מתכוון ? האם אין-זו גאווה לשמה ? , האם אין זו גאווה להרגיש כך כנגד אלוקים !? – במילים נמוכות האדם אומר , אתה האחראי , מה נתת לי אחת שכזו , האם אנו עדים לבריחה מאחריות ?
שימו-לב לקריאת שמע עבור האדם המיועדת לאיש ולאישה המבקשים מהבורא להיות מאוחדים ושלמים , ואהבת ... בכל לבבך , בכל נפשך , בכל מאודך – אותם שלוש נקודות התורפה לאחיזה בנחש יהיו לשלוש נקודות אהבה לאחיזה באלוקים .

אנחנו עדיין בתחום היום האחד אנו יודעים כי היצורים הרוחניים יגמרו וימותו ויכנסו במקומם ייצורים גשמיים בעלי גוף ארצי המכיל חלקי/רסיסי רוחניות של האדם הראשון , שתכליתם לתקן (אלו שירצו) את הנזק שנגרם מקודמיהם ו/או על ידיהם בזמן קודם. לאלו שעדיין לא מבינים למה ערבתי אותם בדבר עברה , רצוי שיבינו כי הכניסה הרוחנית לגן עדן תתאפשר רק למיוחדים ,שיעברו מבחנים כצלם וכדמות למבחן עץ הדעת טוב ורע ,עוד במצב גשמי בעולמנו הזה, ואלו שיעברו את המבחנים הגשמיים בהצלחה , מתקנים את שורש נשמתם באותו גוף רוחני של האדם הראשון ויוכלו לקבל שכר עמלם להגיע לטוב הרוחני רק לאחר יום מותם . חשוב לזכור שהאיש והאישה אחד הם – ואיני מדבר רק על המילה "אישה" המכילה גם את אותיות שם השם בנוסף לאותיות א' ו-ש' . ייתכנו שינויי חיים שיעמידו אותם בניסיון כזה ואחר , ניסיון שכמוהו עמידה כנגד אש - עמידתם של אלו כנגד הניסיון ,כמוה כעמידה כנגד הנחש במבחן גן עדן . כל נפילה/עליה רוחנית של מי מהם תביא לביקורת עמידות של האחר מבניהם . כך מבוסס העולם ועל-כך (על הנחש) יש להתגבר , הצרות יבואו לעיתים על האחד מביניהם רק בכדי לבדוק עמידות האחר מביניהם – העמידה הזו חייבת להחזיק כאחד ! תיקונו ותיקונה של האיש והאישה היא עצם מציאותם באהבה כאחד "אדם אחד" נשמות תאומות ומי שקשה לו עם אשתו , ומי שקשה לה עם אישה יראו זאת כתיקון שיש לכבדו ולשומרו – אותם חסרונות שהאיש יראה באישה הם בעצם חסרונותיו הרוחניים שלו כלפי הבורא ואותם חסרונות שהאישה תראה באישה הם חסרונותיה הרוחניים שלה כלפי הבורא ועל פי רוב מתקשים לראות זאת , שניהם התחילו כאב טיפוס ביצור אחד וייעודם הסופי להתאחד , כל עוד הם אינם זכר ונקבה המתנהגים כאחד , הם אינם זוג שלם הנקרא אדם !

הספורנו יפרש שכל סיפור הנחש מגן העדן נמצא במחשבותיה של האישה וכאן תתחיל ההידרדרות הרוחנית שתגרום להידרדרות גשמית , כלומר מדובר בסוג של משל שעל נמשלו בנוי העולם הזה , כך או כך ולפני שנגיע לעונשים הכבדים , בואו נכנס למהלכי הנחש ולנסות לעמוד על טיבו והלוואי ללמוד מכך על ייצרו הנמצא כיום גם בנו , ממש כמו אותו סיפור גן-עדן, מהארץ הרוחנית , נמצא אותן דמויות בסיפור עולמנו, היא הארץ הגשמית : התערבבו היוצרות הרוחניות הטובות והרעות אלו באלו ממש כמו בסיפור גן עדן וישנם בני-אדם ונחשים ("ומיני טובין אחרים") שההפרדה ביניהם אינה מוחלטת , מה שמחייב את האדם לעמוד כנגד תאוותיו עוד בעולם הזה לפני הכניסה לעולם הבא , להסיר עניו ולהימנע ככל יכולתו ממשא ומתן עם מחשבות בדבר עברה ולברוח מביצוע העברה עצמה , המרת המושג קשה-עורף מהאהבה לאלוקים לקשה עורף לעבר החטאים.

פרק ג' פסוק א' "והנחש היה ערום ...ויאמר אל-האשה אף כי-אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן" – התורה מספרת שהנחש ערום , האם נבין כפשוטו ? – בנחש המוכר לנו אכן אין שערות או פרווה אולי כמו הנחש הרוחני אך מה אכפת לנו שכל חיות השדה ערומות ?! - כנראה שהמטרה , להראות את הנחש כערמומי , אך יותר מכך המטרה להראות כי הוא מעורה וקרוב ושווה מאוד לאדם הערום ובנקודות מסוימות ממש להתערבב עמו, הריי גם הם היו ערומים : "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו"-
בכדי לרדת לעומקם של המילים ערום , ערומים נצטרך להבין את המילה "יתבששו" – ניתן להבין "יתבששו" במובן "יתביישו" ולהגיע למסקנה נכונה , אך רצוי להבחין כי המקרא אינו יוצא כפשוטו ותורה במתכונתה הנוכחית המיועדת למחזור חיים של 7000 שנה לפחות , אינה יכולה להותיר מילים שדרשנותם אינה נחוצה למהות הסיפור . אם נדע שהנחש ערמומי, או ערום מבגדים , נסתפק בכך , ולא נצטרך לדעת שבני האדם ושאר החיות מסתובבים מחוסרי בגדים .
לפיכך נבחין בשורש של המילה "יתבששו" המגיע מהמילה "בשש" – בואו ונזכר במשה העולה להר סיני ומתעכב/מאחר מלרדת , דבר הגורם לעם לחטא בעגל הזהב : שמות לב' א' : "וירא העם כי-בשש משה לרדת ..." ניתן לראות כי היצר-הרע הגשמי , הוא אותו הנחש הרוחני, מופיע גם כאן וגורם לבני ישראל לראות בזמן גורם מעכב במובן הגשמי של המילה כלומר- מאחר , הזמן עובר ומשה אינו יורד , מה-עם קצת אוכל ? , מה-עם שתייה ? אולי הוא (חס ושלום) מת ? - רש"י מזהה את הנחש כאותו חושך רוחני ויכתוב שעברו 39 יום נדרשים לביצוע חטא העגל , אך הם הוסיפו לספירת ה-39 גם את יום העלייה המסכם שש או שבע שעות נוספות (התחילו את ספירת 40 יום ו-40 לילה ביום אחד מוקדם יותר ולא השלימו צרופים שלמים של 40 יום ו-40 לילה)והחליטו שמשה לא יחזור , הוא מתבסס על המשך הפסוק שמספר כי למחרת ה-40 השכימו לעלות זבחים ,למרות שבפועל עברו 39 יום בלבד . לדעתי ההידרדרות התחילה כבר לאחר ששה עד שבעה ימים בעקבות הסתלקות הענן תגובת האלוקים "סרו מהר מהדרך..." ובהמשך "מזה" (משבעת הימים) - אך נניח לסוגיה זו עתה .
בכל –אופן , איך נראה בשטח כאילו עבר הרבה יותר זמן ? - תודות לחושך תולדה נחוצה להבדלות בין היום והלילה – , והעם - במקום לחשוב שלמשה אין עכבות מול הקב"ה , אולי הוא למעלה ומימד הזמן המוכר בטל ומבוטל אצלו , גופו הגשמי הוזקק והיטהר עד שאינו חש בצרכים גשמיים - חושב בזמן זה , כי יש איחור וזאת מעצם אמונה חלשה (של העם) באלוקים . זוכרים שביום האחד אין אוכל רגיל ? זוכרים שביום האחד אין צורך במים ? המזון הנו רוחני - אם חפצה התורה להראות עיכוב במימד הזמן הארצי ,זה התלוי בגרמי השמים ,ללא רמזים אחרים , הייתה מציינת את המילה יתמהמה או יתמהמהו כפי שרואים על שלא יכלו לאחר ערב יציאת מצריים , בראשית פרק י' פסוק לט' : "...ולא יכלו להתמהמה ..." כלומר העולם הגשמי לא החזיק ביום האחד את כל שפע האור הרוחני , דבר שהצריך בריאת חושך ,שהינו הפחתת האור דבר שהביא עימו בהמרה גשמית את אותם החשכים (תאוות) שעליהם יש לשלוט.

המעוניינים לראות בסיפור גן עדן משל ובסיפור העגל נמשל יכולים לראות כי הצדיק במשל הוא הקדוש ברוך הוא (הקב"ה) , הרשע הוא הנחש , הפיתוי היא האישה , הנגרר הוא האדם , ובנמשל : הצדיק הוא משה , הרשע הוא ערב-רב , הפיתוי הם בני ישראל, הנגרר הוא כנסת ישראל ואהרון (הזקנים נשיאי השבטים) . יצר-רע נמצא בכל בני האדם ואין יכולת קיום לעולם הגשמי ללא תאוות רק שיש כאלו המתגברים עליו ומרסנים אותו לתועלתם ויש הנותנים לו דרור והצלחה .

המקובלים יסבירו שכל נפשות ישראל נובעות ממשה, הנובע משלושת האבות, הנובעים מהאדם הראשון : בגימטרייה ה- מם וה- הא של משה שווים למספר 45 והמלה אדם שוות ערך 45 כך שבקוצי האות ש' נמצאים שלושת האבות .
"ההתבשש" הרוחני של אדם ואשתו עם האלוקים בפרק א' היא התבוששות רוחנית – הם אינם מעוכבים בתקשורת ולא מתביישים מול אלוקם ורואים בו שווה אליהם כפי שהוסבר לעייל .

הנחש כנראה מראש נועד להיות חית הביקורת כנגד האדם , כנראה שהנחש מראש נועד להיות הבודק של עמידות האדם למוסר האלוקי , ועמידותו שלו להוראות הבורא , זוכרים שהוא לא נשאל למהות מעשיו ? – הנחש משמש ביום האחד מעגל אבטחה לראויים להתקרבות לקב"ה , והברואים הללו , היו קרובים כל-כך עד שהרשו לעצמם לראות באלוקים , סוג של חבר , וערום אינו גורם לבושה אלה לקרבה אמיתית בין היצורים , אין חסמים ואין עכבות ביניהם , אברי המין הם לרבייה בלבד.
הנחש יאכל עפר כל ימי חייו , פרק ג' י"ד "ועפר תאכל..." הפרשן רש"ב מפשיסחה יאמר כי לכאורה זו אינה קללה כי האוכל יהיה לו בשפע בעפר , אולם הקללה בכך שהוא לא יוכל להתפלל ולא ינתן לו שפע רוחני – בפשטות , הנחש אינו בר תיקון בעולם הזה קומתו הרוחנית הנמוכה תישאר כזו ותיקונו אולי יהיה רק במיתתו , והוא הנחש ,מי-הוא ? שיקרא לצרוף " ה' אלקים " (מפרק ב' פסוק ד') של כל אותו יום אחד , בשם אחר - " אלקים " (ראה פרק ג' פסוק א') – המילה "אלהים" של שם השם תעיד על-פי הדרשנים ככוח המעיד על גבורה (דינים-עונשים) והשם המפורש " הויה " יעיד ככוח המעיד על חסדים (רחמים) . שימו לב שהצרוף המשותף בשם השם מעיד על אחדות שלווה ויחס מאוזן ושווה בין הכוחות . באותה תפילה של אליהו זכור לטוב "פתיחת אליהו" יוסבר שהאות הא האחרונה בשם השם יצאה לגלות עמנו והסימן להמצאות שכינה עמנו הוא אותו שפע הנקרא טל .

בואו נזכר בתגובת האדם לאישה השנייה (האישה האהובה ולא זו של פרק ב' פסוק יח' או כ' - זו שכן תהיה עזר-כנגדו) , פרק ב' פסוק כג' : "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה ..." האדם מורשה להחליט ולומר מי הזיווג המתאים לו ומי לא , הוא יודע שהוא ייצור/בריאה נחותה מהבורא , ככל הבריות , אך הוא מרשה לעצמו לתת ציון עובר להחלטת היוצר/הבורא . בבריאה הזו לכל בריאה רוחנית תפקיד משלה , כולם עובדים את רצון האלוקים באהבה , ללא תאוות ללא קנאות וללא כעסים - עד לרגע שעוברים על איסור ברור שלו .

ראינו עד כמה הנחש קרוב לאדם ואשתו וחז"ל ידגישו , "איזהו האדם הכובש את ייצרו" , אולם בואו ונמשיך ללמוד משיטתו בכדי להימנע ממנו : ראשית הוא חיפש לעצמו נקודת תורפה ובעצם הקרבה (הערום , שיווין) - מצא אוזן קשבת אצל שניהם , האישה הסכימה לפתוח בשיחת משא-ומתן ונא לא לשכוח שהיא דומה מאוד לאדם , היא צלע שלו – עצם הפוכה אליו : פרק ג' פסוק א' : " והנחש היה ערום ... ויאמר אל-האשה אף כי-אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן " לכאורה המילה "אף" מובנת במשמעות של "למרות" או "גם" , "אפילו" אולם במקרים שבהם נתקלים במילה אף הפרוש שלה על פי רוב שלילי – "חרון-אף" , "ייחר-אפך" , "בזעת אפך" האף מתאר הקשר לכעס ולקושי , הנחש אולי קושר את האכילה לכעס של הקב"ה ,אך מיד יענה תשובה המערערת את מהות הכעס או האיסור , בפסוק ד' : "לא-מות-תמותון" הנחש מערער וקובע על אותה אמירה, שהאדם אמר לאשתו, אודות ביצוע ציווי השם ל- "לא תמותון", ובתשובתו מתרץ מחשבת הערער , למי אמר האלוקים מות תמותון בלשון רבים ??? -לאף אחד - בפסוק טז' :
"ויצו ה' אלהים על-האדם לאמר מכל עץ-הגן ..." אלוקים ציוה רק לאדם ולא לך , לפני שבכלל נבראת , או שהאדם הוא צווה לומר לך (פרוש האלשייך) ואין אמירה מפורשת שכזו (זאת למרות שהאשה יודעת על איסור אכילה ) , כך או כך ... ראו פסוק יז' :
" ... כי ביום אכלך ממנו מות תמות " אוכלך מלשון זכר , לא עליך (האישה) קיים האיסור , האיסור עליו האדם ולא עליך האישה , ראו את הנזק היכול להיגרם מהפרדת הזוג , הנחש גורם לפרוד האיש והאישה במחשבתה , יחד עם זאת הוא מערער את יכולת החשיבה של האישה ברגע שייתן הסבר מציאותי כביכול לחששו של הבורא : פרק ג' פסוק ה' :
"כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע" הנחש מצליח להסיט את החשיבה של האישה לכיוון כוח הגבורה (כעס-דינים) כנגד אותו בורא ומתרץ זאת בקנאת הבורא לנבראים שלא ידמו לו (הפוך מרצונו הראשון של הבורא) . חשוב לראות את האדם בתמונת השכל כנוכח , שימו לב שהנחש עבר מלשון יחיד ללשון רבים "...כי ביום אכלכם ממנו..." הוא משמיע את האדם דרך אשתו . הנה לנו גאווה ואנוכיות עצמית הנובעת מהרצון להרוויח .

מעבר לכל זאת הוא יעשה תרגיל שובר שיווין לעבר הרוע וכאן מוקד הצלחתו :
פרק ב' פסוקים טז' יז' : "ויצו ה' אלהים על-האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל : ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – אלוקים מצווה את האדם לאכל מכל העצים למעט עץ הדעת – בואו נחפש את מיקומו במרחב . בפרק ב' פסוק ט' :
"ויצמח ה' אלהים מן-האדמה כל-עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע" – עץ החיים נמצא בתוך הגן, אונקלוס יפרש את המלה בתוך, כאמצע , במרכז הגן ועץ הדעת בסביבתו , בראיה דמיונית של אותו יום אחד נראה כי דווקא עץ החיים פנימי ושמור יותר מעץ הדעת ונזכיר כי דווקא עץ הדעת הוא העץ האסור לאדם , הפוך מהמחשבה שלנו כיום , כשאנו נרצה למנוע או להסתיר משהוא מאחרים , דבר שמוכיח כי ביום האחד לא היה גוף גשמי שהיה צריך לעבור בין העצים כעובר במרחב הארצי בעל שלושה ממדים : אורך, גובה ורוחב – תחשבו על יער עצים ורצונכם להגיע למרכזו , האם תהיו מחויבים לעבור דרך העצים שמסביבו ?

בסיס הבריאה בנוי על הפכים משלימים : ארץ-שמים , אור-חושך , יום-לילה , אדם-חוה , כך גם העצים הפכיים אחד לשני , בואו לא נשכח שאחד העצים גורם לחיים והשני למוות .
ראו דברי האישה לנחש, בפסוקים ב' ו-ג' : "ותאמר האשה אל-הנחש מפרי עץ-הגן נאכל : ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעון בו פן תמתון" – הנחש גילה או גרם לבלבול אצל האישה במיקום העצים ובנגיעה , שלא הוזכרה כלל , הריי אלוקים אכן ציווה לאכול מפרי עץ הגן , אולם לא מעץ הדעת , וזאת בניגוד להבנתה לא לאכול מעץ החיים .
ראשית : האישה מודעת לאיסור אכילה .
שנית : משיבה על איסור אכילה מהעץ אשר בתוך הגן - באמצע , כלומר עץ החיים שבשלב זה לא נאסר לאכילה ומוסיפה איסור נגיעה
בנקודה זו הנחש פורץ קדימה , הוא ערום כמוהם ואינו רחוק כל-כך מחשבתית מהם .
מעתה אין לו בעיה לאכול ולגעת אם מעץ החיים ואם מעץ הדעת – רואים זאת על פי הענישה : הקצבת זמן לחייו ואכילת עפר על-כורחו .הפרדת העצים תעשה שוב לאחר הכנסת חיות קודש כשומרי הגן ככלל ושומרי עץ החיים בפרט (מיקום העצים במרחב חשוב להבנה ועוד נחזור אליהם בהמשך ...) .

רבי יוסף קארו זצ"ל יכתוב (ספר המגיד) הנחש הרוחני ,ראש מלאכי החבלה, של היום האחד הנקרא גם חושך ולילה , יופיע בתורה במימד הארצי של שאר יימות השבוע כלווייתן (דג גדול) , כתנין , ככפיר , וכנחש , לדעתי מותו הרוחני של היצר-הרע נגרם בהדבקות להפכו (התורה) ,הדבר יכול להופיע כמציאת פגרים מתים ארציים ,של חיות אלו בעולמנו או ארצנו ללא רציחתם או הריגתם במובן הגשמי (– שאף אחד מאתנו לא יחליט לצאת לצייד) , מדובר על מוות רוחני שסימנו הגשמי יהיה מציאת נבלתם בארץ הגשמית . קיום תורה ומצוות מורידים מיכולתו כאמרת חז"ל : בראתי יצר-רע , בראתי לו תורה תבלין – בכדי להבין מדוע השתמשו במילה תבלין ולא במילה תרופה יש לחשוב על ייצר כנגד הייצר .

העונשים כבדים מאוד כידוע , אך אם נעבור עליהם ונגיע לקראת סוף הפיסקה נגלה שהאישה מקבלת שם חדש , יותר אישי , מעתה תקרא חוה , פרק ג' כ' : "ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא הייתה אם כל-חי" כנראה שהם מבינים כי הם , הם האב-טיפוס של נשים וגברים ומהו ייעודם בעולם – להתרבות .
ואנחנו בני האדם , האם הבנו מהוא המקביל , המהווה נחש גשמי ??? סדר הדברים : מחשבה והרהור המפחיתה מדבר העבירה ,דיבור סרק בדבר עברה , ראיה תאוות עיניים , ומחשבה לקויה על רווח עצמי .

שמו לב כי האדם ואשתו תופרים לעצמם עלי תאנה או בשפה משפטית פשוטה מחפשים , אליבי , ומוצאים "פתרון" למעשיהם מה שלא ימנע מהם להתבייש במעשיהם ולהתחבא מאלוקים , הנה , ממשיכה-לה ההידרדרות וכשהם "נתפסים" - מתחיל מסע האשמות , בחיפוש מי האשם הראשי בחטא ? - - במקום לבקש את סליחתם הכנה מאביהם בבחינת "מודה ועוזב – ירוחם" . חשוב לראות שהם מתנהגים כבודדים ולא כצוות אחד בכל ההאשמות ובנוסף חשוב לראות דרך פעולתם :
הם מתחבאים , בתוך הגן . בתוך הגן ? – כן , כן , מקומם במרחב הגן הוא באמצע , ובאמצע מה נמצא ?! – אכן הם נצמדים לעץ החיים "הדעתניים" (במירכאות) , אוכלי פרי עץ הדעת -אלו שיודעים עכשיו טוב ורע , חושבים להימלט מעונש המוות , חושבים לאכול מעץ החיים ולהינצל מהעונש : פרק ג' פסוק ח' : "וישמעו את קול ה' אלהים ... ויתחבא האדם ואשתו ...בתוך עץ הגן" –

בסביבה אלוקית זכה וטהורה דברים שכאלו לא ייעשו וראו את הידרדרות הדברים : " וישלחהו ה' אלהים מגן-עדן לעבד את-האדמה אשר לקח משם: ויגרש את- האדם וישכן מקדם לגן עדן את-הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את-דרך עץ החיים" – לא די שהאדם ייענש במיתה הוא נשלח משם, מגורש מגן עדן, ומגלה בעצם שאין לו לאן לחזור , ובמקומו מוכנסים שומרי שמים אחרים , למנוע כניסה לגן ככלל ולמנוע אכילה מעץ החיים בפרט . אם האדם עבד ושמר על הגן מפני חיות , הרי שמעתה חיות קודש שומרות על הגן מפני האדם . מי שרוצה להחליף את המילה חיות במילה מלאכים – יכול בהחלט .
מכאן , אלוקים מלבישם כותנות עור, פרק ג' פסוק כא' : "ויעש ...כתנות עור וילבשם" , המלה כותנת באה כמלה המסמלת משהוא , לכוהנים יתפרו כותנות , ליוסף יתפרו כתונת , לדעתי לא מדובר רק בלבוש גשמי - נראה כי מעתה כל בני האדם מסומנים בסימן לא טוב -כמו אות קלון- עד שימצאו את הדרך הנכונה לאלוקם – הם נמצאו לא ראויים להתהלך כשווים בין שווים (ערומים) בעולם הרוחני .

כשמשה יורד עם לוחות הברית בידיו נקרא כי "קרן עור פניו" – משה מצליח לאחר 40 יום ו40- לילה להגיע לדרגה שבה הוא מתגבר כליל על היצר הרע שבתוכו ומשבית אותו , אני לא אתפלא אם במעמד הזה נשמתו של משה עזבה את הגוף ושבה אליו בסוף המפגש , במילים תנכיות משה מוריד את אותה כתונת עור שאלוקים מלביש בה את האדם ואשתו , תחשבו איזו גדולה זו ואיזו "נפילה" הייתה בעת שבירת הלוחות ונתינת פתח להשתלטות מחודשת של היצר וכל זאת בעבור העם .

הנחש לא אהוב עלינו אך גם הוא ייצור האלוקים והוא מעורב מאוד בחייו של האדם , לא סתם טרחה התורה לספר שהוא ערום כמו בני האדם כי זו בדיוק הנקודה שבה הוא שווה להם ויכול להכות בהם : להיות רשע , ערמומי , אנוכי (חשיבה על העצמי כבמרכז העולם) , מלא תאוות וקנאות אלו תכונות עליהם בנוי העולם הזה , בעולם הרוחני ההוא לפני האכילה האסורה הנחש נמצא , ובשונה משאר החיות הוא קרוב מאוד לאדם , כך גם בעולם הזה שבו תולדות הנחש קרובות מאוד לתולדות האדם וכמעט שוות אליו .
ראו את דוד המלך אומר "שויתי ה' לנגדי תמיד" , דוד מנסה לספר לנו שמטרתנו להשתוות לתכונותיו ומעשיו של הקב"ה , הבעל-שם-טוב יציין שמדובר בהבנה כי הכול נובע מאותו בורא : הטוב והרע (השלילי) כאחד ושני הדרכים הם להוביל את האדם לתיקון – דעו כי אלו שיבינו זאת כבר מתגברים בצעד משמעותי על ייצרם ,הם אלו המבינים ומכירים בהמצאות בורא עולם אחד- ולא מחקים ומשתווים למעשיו ותכונותיו של הנחש – השאלה היא מי ישלוט במי ? - אפילו לא בחינה דתית אלא בחינה פסיכולוגית טהורה הבנה שכזו , שהרע והטוב מקור אחד להם , יכולה להועיל מאוד לבריאות הנפש והגוף .
האדם יישאל מדוע הוא מתחבא מאלוקים והאם אכל מהעץ האסור , פרק ג' יא' : "... המן-העץ אשר צויתיך לבלתי אכל –ממנו אכלת " , האישה תשאל מדוע עשתה זאת , פרק ג' יג' " ... מה-זאת עשית ...", אך הנחש השווה אליהם וערום כמותם , לא ישאל בשום שאלה ! – הוא ישר ייענש מבלי להישאל כי הוא אכן ביצע תפקיד בריאתו (מהותו) - לבדוק סף עמידת הזכאים והקרובים , לטוב של אלוקים , אולם עונשו יגיע , כי גם הוא , עבר באיסור אכילה .

היום האחד הזה , הוא יום שבו מימד הזמן עדיין לא קיים , הוא יום שבו חיים של הבריות אינן תלויות במים וכולן ניזונות משמיים , הוא יום שבו האדם ראה בקב"ה אדון , חבר וידיד , הוא יום המעיד על תכלית תיקון האדם כפי שבעבורו יוסדו כל הסיפורים המקראיים והאמיתיים שבספר התורה . הוא היום שבו הוחלט להעניק תורה לזרע אברהם (בהבראם) בכדי ללמד את כל בני-האדם בעולם את דרך אהבת אמת , דרך המוסר וההתנהגות כלפינו האחד לשני וכלפי אל עליון אחד, באהבה ובשיווין , הוא היום שנרצה לחזור אליו , הוא היום שאנו מייחלים להיות בו ! לצערנו – אנחנו בני האדם ככלל והזרע הקדוש בפרט עדיין לא הגענו לסוף דעת תורה בכדי להבין שבני ישראל בעצמם קבעו את מהלך תיקונם הקשה עוד במדבר עת כתיבת מסעם ,כך שכל מעשיהם יתועדו בספר מיוחד לדורות הבאים והם הם שישובו לאותו מדבר (העולם הזה) לתקן את מעשיהם .

כאן , ובנקודה הזו חשוב לעצור כי בנקודה זו קרה דבר שאנו נצטער עליו עד סוף העולם , בנקודה זו שבה החיים נכנסים למימד שלא היה קיים – הם משתנים – ואם האדם נועד תחילה לגדולות הריי שמעתה הוא והבריאות שיבואו תחתיו ישלמו את מחיר ההתרחקות מהסביבה האלוקית - אני מתכוון למימד שמעתה ואילך יהיה גורם מפריע לאדם ולשאר הבריות שמתחתיו , מעצם הכנסת החיים הגשמיים (לידה בעולם הזה) כסיום מחזור חיים רוחניים – יכנס מחזור זמן המהווה מחזור לבריאה מתכלה .
יהיו שיאמרו כי ביום שאלוקים יהיה אחד הוא יום התגלות חוזרת של הבורא , הוא יום ביאת המשיח (הרשעים ימותו בגיל 100 והצדיקים ב-120) אין ספק ! לדעתי זהו יום אחד בדרך לתיקון גדול עוד יותר ורחוק עוד הרבה הרבה יותר : ביום האחד הסופי, הוא יום שבו לא יהיה עוד צורך באדם הגשמי – זהו יום שבו האדם ושאר הבריאות יתכלו ויחזרו לצור מחצבתם והדבר יקרה בסוף העולם , אני מצדד בדעה שאם קיים סדר לבריאה שבה כל יום מהווה אלף שנים לעבר האלף השביעי (7000 שנים) של היום האחד , הריי שבסיום כל אלף שביעי וכעבור 49,000 שנים כל העולם יגמר . האדם ידמה לדמות כמעט מלאה של אלוקיו (צלם ודמות) .
אותו יום אחד נגמר לו, וממנו יווצרו כל שאר הימים , האור של היום האחד הוא אור רוחני, אור חיים אלוקי . כל האירועים שקרו במשך ששת ימי הבריאה לא תוזמנו ביחס למאורות של היום הרביעי - המאורות עמדו מלכת , הם לא זזו לצורכי אותות , מועדים ושנים , כי האור והחושך מסמנים את מעשהו של הקדוש-ברוך-הוא ולא בזמן מוגדר לנו , ממש כמו "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד" , מבינים מדוע רש"י כתב אם הם לוקים סימן רע לעולם ? זרימת השפע מאלוקים דרך המאורות לוקה לעבר העולם – ביום האחד המאורות היו אחד או בגודל אחד, ומהם לא היה צורך ביצירת מימד של זמן , בטח לא בשביל אלוקים – הבעיה בפרשנויות שכאלו (כמו כל פרשנויות נסתרות של תורת הקבלה) היא מתופעת לוואי שבה יהיו שינסו לחזות מהלכי אלוקים חיים דרך שלוחיו המלאכים מתזוזת גרמי השמים והגעה חס-ושלום עד לכדי עבודה זרה ממש .
אחרי החטא ביום השישי ניתן יהיה להפריט ולמספר ימים ולבנות לנו סיפור מקראי שהופך מהיום השישי לתלוי בזמן ,שכולו אמיתי ,וכולו משל המובן קצת יותר לבני האדם - אולם כאן קרה דבר מאוד חשוב נוסף :
הפגיעה הזו הייתה כל-כך כאובה עד שניתן להבחין כי גם שם השם השתנה . מפרק ב' פסוק ד' ועד לפרק ג' פסוק כד' שם השם היה צרוף של " ה' אלהים " (השם המפורש ואלוקים) כל שם , המבטא את אחד השמות מבין השניים, אינו שווה לאותן רצונות וכוחות הענקה מאוזנים לבריאה . הנחש הוא זה שגרם לפרוד שם הבורא אצל הבנת האדם והוא היחידי שישנה את שם השם בפרקים המוזכרים להלן , חשוב להבין שהנחש עשה עבודתו (תפקידו בעולם) אך חרג מגבול סמכותו . צרוף שתי המילים של שם השם יחזור בתורה באפשרויות שונות בספר דברים עת סיכום כתיבת התורה כולה : "ה' אלוהיכם" , "ה' אלהיך" וכו' , המלך שלמה יאמר צרוף זה רבות , עם בנית בית המקדש .
עתה ניתן לראות כי עד פרק ב' פסוק ד' שם השם מופיע שלא באיחוד שהוזכר להלן כלומר בנית וחלוקת ימי הבריאה הגיע לאחר אותו העוול שהאדם גרם . האדם אומנם קלקל וגרם לבריאה שלמה להיות מתכלה אך האדם גם יתקן .

והאישה , אומנם תלד את קין ותרגיש רחמים במעט גם מהאדם וגם מאלוקים , פרק ד' א' : "...ותהר ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה' " , את- במובן של עם , והשם המפורש המעיד על רחמים – התורה לא הייתה מציינת את הדברים אם הם לא היו נכונים וחשובים.

האם ניתן להשיב את הגלגל לאחור בזמן ולתקן את החטא הבסיסי ? – כנראה שלא ! אין בנמצא הגישמי צדיקים גמורים כל-כך שיכולים להביא כמות עצומה של נפשות חיות (גשמית) לתיקון ולתקן גם את אלו המחכות בשמים , האם ניתן לקדם אותו קדימה ? בהחלט , על-ידי הזדככות פנימית וחיצונית , תורה ומצוות , התורה עצמה מספרת איך עושים זאת , אולי אפילו לגלגל אותו בציר הזמן קצת יותר מהר ולהציל עד כמה שניתן נפשות טועות , הריי הבנו כי "מישהו למעלה מצחק/משחק" במאורות כרצונו ואנחנו היהודים מכיילים את עצמנו אליו . המשיח (מנהיג) בסוף מחזוריות מסויימת, יכול לעשות זאת – ובמידה ונהיה זכאים , הוא יקבל עזרת שמים לצורך כך .
כשמגיעים ליום המיתה נסגר תהליך/מחזור מוות-חיים בציר הזמן ולפי כל הדרשנים , לחזור לכאן , לעולם הזה , בדרך כלל זו עוד ענישה או עזרה לתיקון האחרים בדרך ההיטהרות הסופית , זו שתביא אותנו לחוף מבטחים , אולי בשנית לגן עדן (הצדיקים) .

בכדי לסיים עם ההסבר הובא סיכום , הסיכום בפרק ה' בפסוק א' ו-ב' :"זה ספר תולדות אדם ביום ברא אל-הים אדם בדמות אל-הים עשה אתו : זכר ונקבה בראם ..." –האדם הללו הם , הם הראשונים , אלו של יום אחד לפני חטא עץ הדעת , איני מתכוון לחווה , אני מתכוון לאדם הראשון שהיה בריאה אחת של זכר ונקבה ולייצור השנייה שלא התחברה עימו – חז"ל לפי הזוהר הקדוש יפרשו את פסוק ז' של פרק ב' ויגלו לנו איך נראה האדם הראשון "וייצר ה' אלוהים את-האדם...ויפח באפיו..." וייצר - שני יודים הבאים להראות כי לאדם היו פנים קדמיות ואחוריות עם שני אפים , האדם הראשון נבנה זכר ונקבה בגוף אחד , היצור המועתקת לו בכדי לא להשאיר אותו לבד נמצאת בפסוקים יח' ו-יט' אלו קיבלו את התואר דמות ולא צלם , ראו גם את המילה בראם לעומת ברא-אותם שבפרק ב' פסוק כז'. הנה לנו הרמז ,הדברים ברי-תיקון לאחר מיצוי העולם הזה ,כשנתאחד שוב, אולם חשוב להדגיש כי ניתן להגיע לייעד הנכסף ולהוסיף לנו תוכן/דמות "בדמות אלהים" זכר ונקבה מאוחדים בניהם מתוקנים שהשלימו תיקון כבר בעולם הזה .

הייצור הזו עזר-כנגדו הראשונה לא הזדווגה עם האדם ,לא הביאה לעולם זרע בעדו , ולא מצאה מנוחה לייעודה המקורי , כאם . במקורות מובא כי הייצור הזו אחראי על מותם של עוברים וילדים קטנים , והוא התחבר עם שר מלאכי החבלה . הנביא ישעיה יכתוב עליה בפרקים לד' , לה' (רצוי מאוד שלא לדבר את שמה) . אחרי יום נקם גדול של הקב"ה היא וחברותיה תמצאנה מנוח , על-פי ישעיה פרק לה' פסוק י' - גם בתפילת ח"י (שמונה-עשרה) היא והוא יוזכרו "... והסר ממנו יגון ואנחה ..." .

חוה , אמנו הראשונה נוסרה צידית מגוף האדם בעל שני הפנים - רק בפסוק כא' ,כב' : " ויפל ה' אלוהים תרדמה על האדם ...ויקח מצלעותיו ... ויבן ה' אלוהים את-הצלע ... ויביאה אל-האדם " – הינה לנו ההוכחה כי היא ההפך המושלם והנכון לאדם – כמו פאזל שני חלקים לכל איש תהיה אשתו המתאימה לו ותהווה תיקונו האמיתי – תחשבו על חיבור נפשות ולא על חיבור גופות .

כאן ובנקודה זו חשבתי לעצמי ואני מניח שגם חלקכם : אם האדם הראשון חטא , זה שהכיר באלוקים בגלוי ולא בהסתר , איך אנחנו רסיסי נשמתו הקטנים רוחנית נעמוד במבחנים שכאלו ??? -
ואם בסיס החטא הוא הפיכת אהבה ללהבה (אש) היכן נמצא אהבה מושלמת והאם היא אפשרית ??? - היכן נמצאת בתורה אהבה שעמידה כנגד נחשים – יצרים ? –
התשובה לכך שהדבר אפשרי בהחלט , קשה מאוד אך אפשרי בהחלט ! – בהקשר שלנו אראה דוגמה לאהבה גשמית מושלמת שלא הפכה ללהבה (אהבה התלויה בדבר) - היא נמצאת באבות :
רבים הדרשנים שיראו את אהבת יעקב לרחל כאהבה מושלמת , הריי הוא עבד בעבורה שבע שנים ומרוב אהבתו אליה היו שנים אלו , כימים בודדים , המילה אהבה חזרה באפשרויותיה השונות מספר פעמים ואין ספק שהייתה שם אהבה . אולם אחרי הנישואים -מה שטבעי לחלוטין עד ימנו אנו- ושינוי המצב המשפחתי בעקבות ילדי לאה – החלו הבעיות , התחרות בין האחיות (בראשית ל' א',ב') - הביאו לקנאה וניתן לראות זאת אפילו בשמות הילדים – הם שבטי ישראל , וזאת עד לשיא שבו רחל ממש דורשת בנים מיעקב - יום שבו הוא זה ש"נופל" בחרון-אף למרות שניתן לראות זאת לא נכון, כאילו זו אשמתה - אין היא אשמה כלל , היא יודעת שהוא זה שצריך להתפלל בעבורה והוא לא הבין זאת , כאמור הדברים לא נכתבים חינם בתורה ומי שמתפללת/מבקשת זו דווקא רחל (בראשית כט' כב') "ויזכר אלהים את-רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את-רחמה" .
אהבה אחרת היא אהבתו של אברהם לשרה , עד לימי זקנותו אין ספק שיכל להרשות לעצמו אישה אחרת במקום שרה העקרה מה שמוכיח אהבה אמיתית אליה , בעת העתיקה ההיא עקרות נחשבת לסיום שושלת ראש השבט , ברור שאברהם יכול היה להרבות לו נשים על-פניה ועובדה שלא עשה זאת , חשוב לראות שדווקא היא זו שתיתן לו את שפחתה הגר – אולם גם היא בשלב מסוים תכעס עליו מאוד "...חמסי עליך..." (בראשית טז', ה') על שהקל בשפחה , בעקבות הריונה של זו ממנו . שרה בהחלט מרגישה נכון , עובדה שאלוקים מורה לאברהם לשמוע בקול שרה – מה שאומר שכעסה היה נכון .
האהבה המושלמת רוחנית וגשמית מגיעה דווקא מאותו האבא השקט כפי שכינה אותו הרב מרדכי אילון שליט"א באחד משיעוריו, , זה שעבר טראומת שחיטה על המזבח -גם מקיום רצונו שלו- , הוא יצחק אבינו המתחתן עם רבקה ואוהב אותה : בראשית כד' סז': "...ותהי לו לאשה ויאהבה ..." – ראו מה הוא עושה כשאין לה פרי-בטן : בראשית כה' כא': "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר..."– מה יותר אציל ממצב שכזה ? , היא עקרה כמו חמותה והדבר אינו מופיע כפגם , והוא מתפלל בעבורה כשהיא נוכחת לצידו או בכוח אחד - לנו-כוח (לפי מספר פרשנויות) - לא כתוב שהוא כועס עליה , לא כתוב שהיא כועסת עליו , הריי בוודאי שהיו חלוקים גם בדבר הבנים שנולדו אחר-כך , הריי הוא אהב את עשו והיא אהבה את יעקב . גם בכל מעשיה להעברת הברכה ליעקב וגם בהשתדלותה למציאת כלה אחרת ליעקב – לא ראינו אפילו סימן קטן לכך שיצחק כועס עליה או שהיא כועסת עליו גם ובדיעבד. טעות לחשוב שיצחק הסכים איתה בכל .
(מי מכם שירצה יוכל לראות כי העבד נקרא איש, לאחר שהוא מתפלל לקב"ה שיצליח דרכו במציאת כלה ליצחק - והאיש הוא בעצם מלאכו של יצחק שמלווה את העבד . בזמן זה יצחק מתפלל בשדה להצלחת מעשהו של העבד, עד לרגע שהעבד חוזר במחשבתו למחשבת עבד – נושא למאמר שלם ואחר לפי בראשית כד' י' עד סז') .

- עכשיו ולקראת סיום ... האם בנישואין שלכם יש עליות וירידות ? – כנראה שמצב זה הינו משחר בריאת אדם בן תמותה ואתם לא לבד ! כל החוכמה נמצאת בכבוד שנעניק לבן הזוג האחר ובתפילה להצלחת הדרך ! במידה ובני-הזוג ידברו בכבוד, ידברו בנתינת כבוד בינם לבינם ובינם לבין אלוקם – הם יוכלו להבין, להוריד רובד ועוד רובד מקשיי הדרך . עליהם להבין שהם הפכים אחד לשני ולהשלים בכך . הדברים מתאימים עשרות מונים לזמננו - הזוג בדרך לנישואין חושב (חס-ושלום) על דרך הפרודין . האהבה כמילה שיכולה להרוס , נוסדה רק כתופעת לוואי של יחסים לא טובים בין האדם לאשתו , כי רק בעולם הגשמי קיימת להבה בין בני הזוג (שכל החוכמה שלהם היא לתעלה לכיוון הנכון - להופכה לאהבה מחדש) –

ואנו הקטנים מה נלמד ומה עוד נבין מסיפור תולדות האדם והעולם , בכל קריאה וקריאה מורידים ומקלפים רובד נוסף ומגלים סודות ועניינים נסתרים . האמינו לי אין גבול לתוספות ומסקנות שניתן להבין מסיפור הגן . ראו את תבנית הכתיבה שתחזור על עצמה בהמשך סיפורי התורה ותראה לנו תחילת דברים , סיכומם , המשך דברים , שכולם קשורים לכולם , הכותרת הופכת לסיכום והסיכום הופך לכותרת . כל סיפור הינו משל ונמשל והדבר החשוב באמת שההבנה לכל דור ודור קיימת ונשארת . אין אדם בשר ודם המבין את הספר כולו והיחידי שזכה לכך כפי הנראה - הוא משה . האדם מעצם הפיכתו לחומרי (בשר) הוא מתרחק משמעותית מיוצרו , אולם עצם זאת שספר התורה נכתב בהוראת מחשבת אומן וגאון עליון והוא משל אחד גדול לבני האדם היכולים ללמוד ולחבר בין כוחות עליונים ותחתונים - הוא ספר הבנוי נמשלים-משלים גדולים, בינוניים וקטנים שרבים מהם נבנו על בסיס תולדות העולם ואדם ככלל ובני-ישראל זרע אברהם בפרט , הבנת סיפור הבריאה הוא : הכלל, הסיכום והפרט, הוא ספר התורה ככללותו המכיל גם אותו .

כאמור : בתורת הנסתר ילמדו שקיימות ספירות (כליי קבלת שפע מהקב"ה) עליונות המורידות שפע עליון דרך ארבע עולמות הבנויים בתבנית דומה מהספירה הראשונה היא כתר ,וממנה לחכמה , לבינה ולדעת ... ואנחנו בני-האדם מנסים להשתוות לאלוקים והשתוות לכלי שפע אלו - ברצוני לפשט הדברים ולכתוב כי הדעת היא מלשון יידע , הבינה מלשון התבוננות והחכמה היא היצירה של החכמה החדשה הנובעת ממחזוריות של שלושת אלו ומושכת אליה עוד שפע מהכתר שמעליה (אותו מקור השפע אלוקי) – בכל נושא שהאדם ישיג יידע לגביו , גם בנושאים שלכאורה אינם קשורים לספר הספרים , אם : יתבונן בו : יאמץ מוחו : וימצא ראוי - בעזרת שפע חיצון יוכל ליצור ממנו חכמה חדשה שתהווה דעת (יידע) למתבונן הבא וכן הלאה וכן הלאה הורדת שפע לאחרים , בעצם היותו בריאה כאן בעולם הזה נועד הוא להוסיף במשיכת כוח אלוקי בכל עשייתו ,אפילו אם אינו מרגיש כך, אפילו אם מדובר רק בעשיית טוב לאחר או רק בפרייה ורבייה או הימנעות מכל דבר עברה , אולם , בכל טוב מצוי רע ובכל רע מצוי טוב , האדם יקבל חופש בחירה לכוון את כוח השפע ואולי יידע לנצל זאת לטובתו , יהיו לא מעט שלא יבחינו במהות הטוב , עד לחסרונו או הסבתו לכוח רע (חס ושלום) ורק אז מתגלה בעיניהם גובה חטאם .
מידת צדיקותו של האדם תבחן לא חיצוניותו (מלבושיו ומראהו) כי אם פנימיותו , כלומר מידת יראת לבבו את הבורא למען שלא יחזור על חטא עץ הדעת על כל האפשרויות הגשמיות המצויות לו – נסו שלא להגיע לכך ותפעלו כבר בעזרת קיום תורה ומצוות . כמו כל אלו שמושכים עוד שפע לכיוון הטוב ומתקנים בכך את ניצוץ נשמתם שלהם בפרט ונשמת האדם הראשון ככלל , ומכורח זאת גורמים לקרבה גדולה ברצון להדמות לאלוקים בסיום אותו מחזור חיים (בעולם הזה) .

לאלו מבנינו שמתקשים לקבל מרות פרשנים ורבנים – יכולים לראות בדבריהם המלצה , אך אל להם לפסוח ולקרא בספר התורה עצמו , הבנתכם את הספר כמוה פרי מחשבתכם הנוכחי – אני מבטיח לכם שאלו שיתמידו יגלו עוד ועוד משמעויות , נסו להבין מה גרם לפרשן זה ואחר לפרש כך וכך ובמידה ולא תבינו או תסכימו – לא קרה כלום – פרי הבנתכם נכון לזמן הקריאה . ניתן ורצוי לקרא בו גם כספר לקראת השינה כפי שעשיתי אני - לצורכי יידע בלבד , איש ואישה כהבנתם יקראו וינסו להבין את מהות הסיפור ומה רצה הבורא להראות להם אם כמשל ואם כנמשל , הדברים אינם נכתבים לחינם ופתרון הכתוב עמוס בשאלות - המלצתי לאלו החושבים שהם כבר "צדיקים גמורים" – "הריי הם לא עושים רע לאף אדם" - רצוי שיחשבו מה הם עושים כאן ?! בעולם מתכלה – מכאן לשאלות על מהות החיים ואיך הפרשן והרב האחר הגיע לפרשנותו שלו, הדרך תלך ותתבהר כך שייתכן בהחלט שבעתיד הבנתכם תשתנה ככל שתעמיקו.
הראייה של התורה אינה שווה בעומקה לכל האנשים ולכל הזמנים , רואים זאת גם לפי מספר הפרשנויות והכיוונים של הנביאים המתנבאים לעיתים על אותו נושא מכיוונים שונים אך דבר אחד משותף לכולם – הוא אותו שורש הנמצא בספר הספרים ... האדם יתקדם עם ציר הזמן חומרית אבל יפגר רוחנית – ב"מלחמת" הנשמה בחומר , הנשמה מנצחת את החומר ממש כפי שמראה התורה ,ואין לשכוח שהחומר נוצר לאחר הרצון בתיקון הנשמה .

המאמר נכתב על בסיסה של תורה כפי שמשתקפת במוחי – דומה כאילו חלקי כתיבה מסוימים חוזרים על עצמם , הם אינם חוזרים ללא ליווי רמז נוסף , בחרתי לכתוב כך כי כך בנויה התורה שאלו המצליחים לעבור את הבנת ההתחלה הקשה כמוהם העוברים על קושי הדומה למבחן ראשון של עץ הדעת – קשיי הידע אומרים : "כל ההתחלות קשות" – הנה לכם פרשנות ורמז למבחן הראשון כמעט לכל פרק שתבחרו, גם אתה ואת - אל-לכם לחשוב שרק דרשן "מקצועי" יכול לגלות נסתרות התורה הכול חבוי ברצונכם שלכם , פשוט קראו וקראו – אני מבטיח ישועות !


ואני קטן בן קטנים , אסיים בכיתוב ,
המאמר תם ולא נשלם , תודה לבורא עולם .



לעילוי נשמת אלחנן הכהן ברשנסקי ז"ל, שספריו ליקוטי אלחנן המתמצתים פרשנויות גדולים הציתו בי את אש הקולמוס .

לעילוי נשמות סביי וסבתותיי
לרפואת חולי ישראל –
ולכל הנצרכים לישועה ורחמים יענו אותם מין השמים כפי צרכיהם –
אמן כן יהי רצון ! (אגרת הבעל-שם-טוב)


[email protected]