12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: שחיתות עובדי ציבור
מאת: צביקה קראוס   שמור מאמר למועדפים

מבוא
שחיתות ציבורית מתבטאת בפעילויות או חוסר מעש של נבחרי ציבור ופקידי ציבור שלא על פי כללי מנהל תקין ושלא על פי החוק, כאשר מטרת הפעילות המוצהרת (על פי החוק) היא טובתו של הציבור (או מגזרים בו) וכאשר בפעילות המוצהרת (על פי החוק) אין משום רווחים אישיים לאותם פקידים ו/או נבחרי ציבור הפועלים בניגוד לכללים המחייבים או המנחים. שחיתות מעין זו קיימת משחר ימיה של מדינת ישראל והיא לא רק נחלתה של מדינתנו, אלא של רוב מדינות העולם.
פרופ' יצחק זמיר (2008) טוען כי "בשנות השמונים והתשעים רווחה התופעה, שבה זוכו בבית המשפט נבחרי ציבור, שהועמדו לדין בגין עבירות שחיתות. התופעה אפיינה בעיקר את השחיתות ברשויות המקומיות, אך לא פסחה גם על מערכת השלטון הכללית. התופעות האלה גרמו להחלשת המוטיבציה להוקיע את השחיתות ולהלחם בה".

מהי" שחיתות ציבורית"
החוק הישראלי, וכמותו הפסיקה הישראלית, לא הגדירו מעולם מהי "שחיתות".
מהי אפוא שחיתות ציבורית? מושג זה מכוון עצמו למצב דברים שבו עובד הציבור מנצל לרעה את הכוח והמעמד שניתנו לו מתוקף תפקידו לקידום אינטרסים זרים, ובעיקר אינטרסים אישיים שלו או של מקורביו.
ביסוד השחיתות עומדת הפרת חובתו העליונה של נבחר הציבור או עובד הציבור כלפי הציבור שמינה אותו לתפקידו, או שאותו הוא אמור לשרת.
נבחרי ועובדי הציבור הם שליחי הציבור המחזיקים בכוח וסמכויות בנאמנות עבור הציבור. הכוח והסמכויות שייכים לציבור ולמדינה ולא לעובדי הציבור, וחובה עליהם לנהוג בכוח ובסמכויות שהופקדו בידיהם למענו של הציבור ולקידום אותם אינטרסים שלשמם הופקד הכוח בידיהם.
השחיתות הציבורית היא הפרת חובת הנאמנות של עובד הציבור על ידי ניצול הכוח והסמכות שניתנו בידיו מתוקף תפקידו שלא לצורך קידום האינטרס שהכוח והסמכויות נועדו להגשימם.
יש לזכור, כי אמון הציבור ברשויות השלטון הוא מנכסיה החשובים של הרשות השלטונית, ושל המדינה. כאשר הציבור מאבד את אמונו ברשויות השלטון, הוא מאבד את אמונו באמנה החברתית המשמשת בסיס לחיים משותפים. יש ליתן משקל נכבד לשיקולים הבאים לקיים ולחזק את תחושת הציבור כי משרתיו אינם אדוניו, וכי הם עושים את מלאכתם למען הציבור, מתוך יושר וניקיון-כפיים. אכן, טוהר השירות והשורות עומד בבסיס השירות הציבורי ובבסיס המבנה החברתי שלנו כולו. .
הדוגמאות הן רבות. חלקן כוללות מעשים שהם בבירור עבירה פלילית חמורה - כזו היא למשל עבירת השוחד. חלקן האחר נמצאות באזור הדמדומים שבין המשפט הפלילי, המשפט המנהלי והנורמות הציבוריות. כאן נמצא מעשים קשים המשחיתים את השירות הציבורי: הפקת טובת הנאה אישית לעובד הציבור ולמקורביו, הימצאות בניגוד עניינים, בזבוז כספי ציבור, הטיית מכרזים, הפרת אמונים, עבירות מרמה, רישום כוזב במסמכים, נפוטיזם , מינויים פוליטיים, פרוטקציוניזם ועוד. כל אלה, ואחרים כמותם, משחיתים את השירות הציבורי, ונופלים לגדר הגדרת השחיתות. פעמים רבות מגבשים מעשי שחיתות אלה עבירה פלילית – בעיקר במסגרת עבירת ה"מרמה והפרת אמונים" שבסעיף 284 לחוק העונשין – כשקרבן העבירה אינו אדם ספציפי אלא הציבור כולו וכשמדובר בעבירה שהעובדות אינן מוגדרות, האשמה המוסרית היא המנגנון לפירוש העבירה.
בית המשפט נדרש להבין מה היו המניעים של הנאשם, למרות שאינם מופיעים במרכיבי העבירה (בניגוד למשפט הפלילי). המחוקק לא מפרט ולא מגדיר במפורש מהם הקריטריונים או הרכיבים ההתנהגותיים, שכשהם מתרחשים, נחשב המעשה כהפרת אמונים. זה מעמיד את בית המשפט במקום הרשות המחוקקת, שהשתמשה בביטוי קצר מבלי לספק לו את הגבולות והפרשנות המלאה, ועל בית המשפט לספק את תוכן העבירה במסגרת התהליך השיפוטי ולקבוע את הנורמות, שהמקרה פוגע בהן, וכל זאת בזהירות רבה כדי לאושש שאכן העבירות הולמות את הסעיף. .
בעבודתנו זו ננסה לבחון את הסוגיה הנוגעת לזיכויים של אישי ציבור בעבירות שחיתות ו/או בעבירות של קבלת טובת הנאה,האים בתי המשפט אכן מקילים על אישי ציבור ומזכים אותם באופן גורף?האים ישנם אזרחים השווים יותר בפני החוק?
מהי עבירת הפרת אמונים
בתי המשפט נדרשו לתכלית העבירה של הפרת אמונים, כדי לקבוע האם מעשה שנעשה יש בו משום הפרת אמונים בהיבט הפלילי.
העבירה של הפרת אמונים היא עבירה, שהגדרתה כללית וגבולותיה אינן ברורים, ולכן ניתן לתת לה פירושים רבים. העבירה נוגעת לכל המקרים שבהם נעשית פגיעה של עובדי הציבור או נבחרי הציבור במנהל התקין.
בפרשת רוני בר און, שהתייחסה לאופן מינויו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, עמד בית המשפט על החשדות שהמינוי כלל מעשים פליליים. בית המשפט התקשה להוכיח ראיות הקושרות את המינוי לעבירה כיוון שהצדדים ניסו להסתיר את המעשה.
כשקרבן העבירה אינו אדם ספציפי אלא הציבור כולו וכשמדובר בעבירה שהעובדות אינן מוגדרות, האשמה המוסרית היא המנגנון לפירוש העבירה.
בית המשפט נדרש להבין מה היו המניעים של הנאשם, למרות שאינם מופיעים במרכיבי העבירה (בניגוד למשפט הפלילי). המחוקק לא מפרט ולא מגדיר במפורש מהם הקריטריונים או הרכיבים ההתנהגותיים, שכשהם מתרחשים, נחשב המעשה כהפרת אמונים. זה מעמיד את בית המשפט במקום הרשות המחוקקת, שהשתמשה בביטוי קצר מבלי לספק לו את הגבולות והפרשנות המלאה, ועל בית המשפט לספק את תוכן העבירה במסגרת התהליך השיפוטי ולקבוע את הנורמות, שהמקרה פוגע בהן, וכל זאת בזהירות רבה כדי לאושש שאכן העבירות הולמות את הסעיף.
בית המשפט בוחן את התנהגות עובד ציבור, כאשר קיימת בה סטייה ממשית מן ההתנהגות התקינה המצופה מעובד ציבור, התנהגות שקיים בה מימד של שחיתות. התנהגות מושחתת של עובד ציבור גוררת בעקבותיה פגיעה בציבור במידה משמעותית, עד כדי מעשה מרמה, שעומד בדרוג חמור ביותר לסעיפי האישום הפלילי. הבעיה, כאמור, במעשים שהם פחותים ממרמה, מעשים שאינם אסורים, כשלעצמם, על פי החוק, מעשים של חוסר יושר, אך נורמות ביצוען מהווה פגיעה בחברה.
קיים קושי בקביעת מעשה כעבירה, משום עמימות הגדרת העבירה. עמימות זו מקשה על בחינת המעשה למפרע והוא נבחן רק בדיעבד. כמעט בלתי אפשרי לקבוע עקרונות מדויקים ולא ניתן להגדיר מראש את כל המעשים, שבהתקיימם תתקיים הפרת אמונים כמשמעותה בחוק, ולכן נראה כי אין פתרון מלא לבעיה זו.
פסקי הדין, מראים כי טרם התגבשה סופית הלכה ברורה, שתנחה את התביעה לפרשנות העבירה ותקבע באופן ברור את קו הגבול להתנהגות פלילית של הפרת אמונים.
קיים קושי להגיע לפסיקה ברורה כי מדובר בפגיעה בנורמות חברתיות הנוגעות לפגיעה במוסר ובאתיקה. השיפוט מתבסס על עקרונות ואמות מידה אובייקטיביות ומכאן, שהוא מקשה על היכולת להגיע לאמות מידה אחידות וברורות המקובלות על כלל השופטים.
נראה כי לאורך תקופה ארוכה, במספר רב של מקרים, נטתה התביעה ומערכת המשפט להקל במקרים של הפרת אמונים כמעשה פלילי. פסק דין שמעון שבס היה אולי נקודת מפנה.
התקופה האחרונה, שבה רגישות המערכת הציבורית והמשפטית לשחיתות, והעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, הביאה לכך שקיימת רגישות לפעולות בכירי ציבור, גם אם הן מינוריות,ישנו צורך לבחון את גבולות המעשה במסגרת הפרת האמונים של המשרה הציבורית.
המושג "שחיתות" לא הביא תוכן ממשי או מוגדר ליסוד של "הפרת אמונים" ומלבד אמירות כלליות, לא נכללו בו קריטריונים ברורים ואחידים להערכת מעשה כ"הפרת אמונים" או "שחיתות". ולכן, שוב נתונה הקביעה, אם מעשה מהווה הפרת אמונים כמשמעותו בחוק, להערכות של בית המשפט. הניסיון לפרש את יסודות הסעיף במושגים כלליים אחרים, שאף הם טעונים הבהרה, מקשים על הערכת התובע אם המעשה נכלל בגבולות העבירה, ולשופט – האם אכן מדובר בעבירה.
קושי זה יכול להוליך לזיכוי בסופו של דבר, כפי שהדבר מתבטא במקרים רבים של פסקי הדין.
הפרת אמונים, תחשב כעבירה פלילית, אם יתקיימו תנאים שהערכתם כוללת את היקף המעשה, נסיבות המעשה, מעמדו ותפקידו של מפר האמונים, והיקף הפגיעה בציבור. אמות המידה הן יחסיות, תלויות ומשפיעות זו על זו. משקלן אינו זהה והחומרה של מימד אחד יכולה להשפיע על עוצמתו של מימד אחר, גם אם חומרתו אינה משמעותית.
מעשה חמור מצד נושא משרה זוטר לעומת מעשה חומר פחות של נושא משרה בכירה יכולים שניהם להיות מוגדרים כהפרת אמונים.
חומרת המעשה ועוצמת הפגיעה בציבור,אינן אמות מידה מדויקות או מוגדרות דיין והן נתונות להערכתו של כל שופט ושופט. רבים מהמקרים שבהם קשה להעריך את עוצמת הפגיעה בציבור, כיוון שהיא אינה ניתנת לכימות, היא אינה מוחשית ואפילו מופשטת.
אישום כנגד מחשבה פלילית, הוא קשה יותר מהמעשה הפלילי. בית המשפט העליון קבע כי מחשבה פלילית בהקשר של הפרת אמונים, דורשת הוכחות כוונה למרמה, וזה תהליך קשה מאד, במיוחד כי בית המשפט מסיק שאדם מודע למעשיו למשמעותם והקושי לשייך לאדם מחשבה פלילית שתביא אותו בהכרח לעבור על החוק היא בעייתית.
החלטות בית המשפט בעניינים הנוגעים לתרבות השלטונית במדינה ועל התנהגותם של נושאי משרה ונבחרי ציבור נתקלים בקושי לקבוע מהם אמות המידה האחידות והברורות לעבירה מכיוון שהעבירות כלליות מאד, אינן מוגדרות ואינן תחומות בגבולות, והדין מקשה על בית המשפט לאכוף נורמות התנהגות ראויות כמו טוהר מידות והגינות. בעבירה של הפרת אמונים נדרש לנהוג בזהירות רבה בבחינת השאלה האם המעשה שעשה עובד הציבור נכלל במסגרת האיסור הפלילי. הזהירות נדרשת מהבעייתיות שבקביעת גבולות העבירה, וכתוצאה מכך החשש שמא תינקט כנגד עובד הציבור בגין מעשהו סנקציה הפלילית שלא לצורך.
המסקנה כי יסוד השחיתות, הוא ההופך את המעשה לפלילי, כי אחרת הוא נכנס לתחום האתי או המשמעתי.
סקירת תופעת זיכוי נבחרי הציבור
במהלך השנים הוגשו כתבי אישום רבים כנגד עובדי ציבור, חלקם בעלי מעמד בכיר בציבוריות הישראלית, בגין ביצוע עבירות המתייחסות למעשים, שביצעו במהלך מילוי תפקידם הציבורי וקשורים בתפקידם זה. רוב כתבי האישום כוללים עבירה של הפרת אמונים ועבירות נוספות, כגון שוחד או קבלת דבר במרמה, שיוחסו לנאשמים בגין אותם מעשים.
את מרבית תשומת הלב הציבורית משכו אותם תיקים שהסתיימו בזיכוי הנאשמים, אישי הציבור, מהעבירות בהן הואשמו ובכללן מהעבירה של מרמה והפרת אמונים.
רבים מהמקרים הסתיימו בבית המשפט באישום חלקי, שבדרך כלל נגע לסעיפים של מרמה או דומים לו. מקרים, בהם האשמה הייתה על בסיס סעיף הפרת אמונים לא טופלו כפי שהיו אמורים להיות מטופלים בפני החוק. ויתרה מכך, אזרחים מהשורה, ככל הנראה, לא היו זוכים לאותה מידה של "רחמים" באופן ניהול האישום כנגדם והתהליך המשפטי הנלווה לכך
לצורך המחשת הסוגיה ועל מנת שלא להשאירה כאמירה ללא בסיס עובדתי,נציין מספר דוגמאות שקיבלו הד רב וזכו לסיקור תקשורתי והתעניינות ציבורית רבה.ממקרים אלה ניתן ללמוד משהו על הלך הרוח בבתי המשפט בנוגע לזיכוי נבחרי ציבור העומדים לדין.
בשנת 1995 נאלץ שמחה דיניץ לפרוש מכהונתו בסוכנות היהודית עקב הגשת כתב אישום נגדו. כתב האישום, שהוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים, כלל שני אישומים: האחד, שימוש לצרכים פרטיים בכרטיס אשראי שניתן לו על ידי הסוכנות היהודית לשם כיסוי הוצאות הכרוכות במילוי תפקידו. השני, רכישה בחנות, בה דיווח על כתובתה של הסוכנות היהודית בניו יורק כמקום מושבו, במטרה לגרום לכך שהסוכנות תשא בהוצאותיו הפרטיות.
בית המשפט המחוזי זיכה את שמחה דיניץ מהאישום הראשון, אך הרשיע אותו באישום השני, וגזר עליו קנס של 40,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר. המדינה ערערה לבית המשפט העליון על זיכויו של דיניץ באישום הראשון, ואילו דיניץ ערער על הרשעתו באישום השני. ברוב דעות דחה בית המשפט העליון את ערעורה של המדינה, קיבל את ערעורו של דיניץ וזיכה אותו מכל אשמה
בחודש נובמבר 2004 הרשיע בית המשפט העליון, את מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, שמעון שבס, בעבירה של מרמה והפרת אמונים, זאת נוסף לעבירה קודמת של הפרת אמונים בה הורשע.
כתב האישום המקורי נגד שבס היה מן החמורים שהוגשו נגד מי שכיהן כעובד מדינה. נטען נגדו כי בעת היותו מנכ"ל משרד ראש הממשלה (החל ביולי 1992 וכלה בסוף מאי 1995), הוא ביצע שורה של עבירות חמורות תוך ניצול לרעה של תפקידו. כתב האישום התייחס לשתי פרשות. באחת, שבס הואשם בניצול מישרתו לצורך קידום עיסקה בטחונית עם מדינה זרה מתוך, בין היתר, כאינטרס לגרוף רווח ניכר לידיו ולידי חבריו.
בשל פרשה זו יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד, ניסיון ללקיחת שוחד ומירמה והפרת אמונים. בפרשה השנייה שבס הואשם בניצול מישרתו לצורך קידומן של תוכניות בנייה של חבריו בתמורה לטובות הנאה. במסגרת פרשה זו יוחסו לו עבירות של לקיחת שוחד, סחיטה באיומים ומירמה והפרת אמונים.
מקרה זיכויו של שמעון שבס, מי ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה והואשם כי השתמש בתפקידו על מנת להטיב עם שני מקורבים לו, היווה את התפנית הגדולה. הסערה סביב זיכויו של שבס הביאה את ענינו לבית המשפט העליון להכרעה סופית, ובדיון מורחב בפני הרכב של 11 שופטים, הורשע שבס בעבירה פלילית של הפרת אמון.
73 אחוז מכלל כתבי האישום, אשר מוגשים לבית המשפט בגין עבירות של אישי ציבור ונוגעים להפרת אמונים, מסתיימים בהרשעתם. אבל עדיין, אחוז הזיכויים של אישי ציבור גבוה מאד מאחוז הזיכויים של נאשמים, שאינם עובדי ציבור בעבירות אחרות (בסביבות 92 אחוז).
כאשר בית המשפט העליון מחליט על זיכוי של איש ציבור בעבירות הנוגעות לשחיתות, מתעוררות השאלות הנוגעות לסיבות לכך. האם הטיפול בעבירה לא היה תשתיתי בצורה מספקת, או שהחקיקה, אינה מספקת את האפשרות למערכת המשפט למצות עד תום את הטיפול גם כאשר , החשד קיים רק לכאורה?
או אולי, התביעה ובתי המשפט מקלים, כאשר מדובר על אישי הציבור בעבירות של שחיתות בהשוואה לנאשמים בתיקים אחרים וכי מעמדו או תפקידו הבכיר של איש הציבור משפיע על שיקוליו של בית המשפט.
השיח הציבורי
מספר הזיכויים הגבוה יחסית בעבירות המיוחסות לעובדי ציבור, בעבירה של הפרת אמונים ועבירות הנוגעות לשחיתויות, עוררו לא אחת דיון ציבורי בנושא.
השיח הציבורי נע בין התייחסות עניינית ומקצועית לפרשנותה של העבירה דרך דיון בהשלכות הנובעות מעצם הזיכויים ותחושות הציבור והתייחסותו לרשויות השלטון, וההשפעה על התנהגותם העתידית של אישי ציבור, ועד לדיון בשאלת פליליות העבירה הזו.
השיח הציבורי מבטא את תחושות הציבור והוא רלוונטי כאשר מנסים למצוא את הפתרון הראוי לסיטואציה.
הביקורת התמקדה בתחושה כי אין הכול שווים בפני החוק. לכך קיבל הציבור תמיכה במספר מקרים בהם עלתה סוגיית עברו הציבורי של עובד הציבור ותרומתו לחברה או למדינה, מה שלא מאפיין הליכים דומים בקרב כאלה שאינם עובדי ציבור.
הגיוני כי מערכת המשפט לא אמורה לגלות סלחנות יתר כלפי אישי ציבור הפועלים כשליחי הציבור ונאמניו, אלא להפך. ראוי שבמקרה של עובד ציבור בכיר ינהגו איתו בחומרת יתר, דווקא היותו של אדם נבחר ציבור, שנבחר על ידי העם וצריך לשמש לו דוגמא, מחייבת אותו ברמת התנהגות קפדנית יותר, אתית יותר.
אנו סבורים כי השיח הציבורי במדינה אינו מספיק מרתיע את נבחרי הציבור מלעשות את אותם מעשים של הפרת אמונים.
לעובדה, כי לתופעה מקום של "כבוד" בחיינו, ולעיתים, אנו נפגעים ממנה באופן אישי, ולא רק עוצמתנו כחברה ששלטונה מושחת, מצביעה על קהות חושים של הציבור. אמנם תפקידה של התקשורת לעמוד על המשמר ולהציף את אותם אירועים, אלא שעל טוהר התקשורת יש ויכוח גדול בציבור, בעיקר על מניעיה, ועורכי העיתונים הקובעים את צורת הבעתה.
לעיתים נדרשים אנו כציבור לשלם מכיסנו לצורך קבלת שירות או השגת מטרה, וכך הופכים אנו לחלק מאותה מערכת ואפילו מנציחים את קיומה.
מספר שירותים לא קטן, המגיע לנו כחברה לקבל, במידה ולא "נשתף פעולה" עם אותן דרישות, ניפגע. פגיעה כזו יכולה לעלות בבריאותינו, בחסכונותינו וכדומה.


סיכום
ניסינו בעבודה הזו להבין את הסיבות לתופעת הזיכויים של אנשי ציבור בעבירות מרמה והפרת אמונים, ואת ההשפעות היכולות להיגרם מאותה תופעה.
אחוז זיכויים גבוה, יחסית, במקרה של עבירות הנוגעות למרמה והפרת אמונים מצד נבחרי הציבור, יש בה משום הפרת האמון של אמון הציבור במערכת המשפטית.
מי שניזון מהתקשורת ואינו בעל ידע בתחום המשפט, מקבל לעצמו את הרושם כי אותם נציגי ציבור המיוחסים להם אישומים ועבירות של הפרת אמונים, זוכים להקלות מצד מערכת בתי המשפט.
כך מתקבל הרושם כי במדינה ישנם אזרחים, וישנם אזרחים "סוג א' א'" כאלה המקבלים מעמד מיוחד, מעל החוק, כאלה היכולים להרשות לעצמם להתנהג ככל העולה על רוחם, ולא רק, אלא שיזכו לתמיכה וגיבוי מצד המערכת המשפטית במדינה.
לשיח הציבורי בנושא משמעות רבה והשפעה על מוסדות המדינה לא להקל ראש ולעסוק במלוא החומרה בתופעה.
עבירה של הפרת אמונים, שלא כמו רוב העבירות הכלולות בספר החוקים מתייחסת לכללי התנהגות נורמטיביים של החברה. מכאן שעבירה זו יש לה פירושים רבים לגבי משמעות המעשה, האם הוא בגדר עבירה או לא.
לעיתים, המערכת השלטונית בהיותה חסויה ואינה נגישה לציבור באופן מלא ,אינה מאפשרת לציבור לבחון את מעשיה ולהבין את חוקיותם, כך שכשהציבור בוחן את המעשה הוא נראה לו חלק ממדיניות פוליטית ולאו דווקא סטייה מנורמות מקובלות.
גם העובדה, שתוצאות משפטים, שהתקיימו בעניין של הפרת אמונים, לא זכו לאותה התייחסות מצד בתי המשפט מנציחה את המדיניות הלא אחידה בנושא ויתרה מכך במשפטים שהנאשמים זכו לזיכוי מלא, יצרו את הרושם בציבור כאילו כל המערכת מושחתת מיסודה.
גם בקרב השופטים ריבוי של דעות, דוגמא הבאנו בעניין משפטו של שמעון שבס, בבית המשפט המחוזי הורשע שבס בסעיף אחד מבין שלושה, בעוד שבית המשפט העליון התייחס, לאור הערעור שהוגש לפניו, רק לשני סעיפים בלבד. ארבעה שופטים, ראו אחרת את הסעיפים ואת המעשים.
חשיבות ניקיון הכפיים של אישי הציבור ונבחריו, חשיבות אשר בית המשפט מודע לה היטב, מן הראוי שייתן לה ביטוי ויקבע נורמות התנהגות ראויות לאנשי הציבור, כלאה שיהיו חד משמעיות ובעיקר מרתיעות מלעבור עליהם.
הבעייתיות, עליה עמדנו בעבודה זו, נובעת כאמור מהעובדה כי אין קורבן בעבירה של הפרת אמונים ולכן קיים קושי לאמוד את הנזק לציבור מאותם מעשים.
הקרבן, הוא הציבור כולו והנזק, כמו הפגיעה באמון הציבור ובתדמית המערכת השלטונית, אינו ניתן לכימות.
לעיתים הציבור,אינו מתעמק בנימוקי בית המשפט לזיכוי, אלא קורא את ה"שורה התחתונה". עצם הזיכוי מקבל משמעות של הכרה ומתן לגיטימציה של בית המשפט להתנהגות הספציפית של הנאשם עובד הציבור, כך נוצר מצב הפוך למצב אליו כוונו המחוקק ובתי המשפט. במקום שיבין איש הציבור ממה עליו להימנע וכיצד לא להתנהג, הוא מקבל לגיטימציה למעשים פסולים שהציבור מקבל אותם ככשרים.
אנו סבורים כי מעשיו של איש הציבור צריכים להימדד על פי אותם הקריטריונים בהם נמדדת התנהגותו של כלל הציבור אותו הוא משרת, ואין מקום לקיומן של נורמות התנהגות שונות ומחמירות לנבחרי ציבור.
תפקידה של מערכת המשפט היא להגן על הציבור מפני פגיעה בו ובאמונו. זה מושג על ידי העמדה לדין של מי שביצע מעשה של הפרת אמונים, שיש בו משום פגיעה בציבור. העונש צריך שיהיה הולם והמהירות שבה יחזור אמון הציבור במערכת השלטונית הוא קריטי לבית המשפט בעניין זירוז הטיפול בהליך.
חברה בריאה היא חברה שהציבור מאמין בנבחריה ובמוסדותיה, מערכות השלטון צריכות לעשות ככל האפשר על מנת לשמר ערכים אלה מכל וכל.