12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: יפה כפיר: מסע אישי בהימאלאיה - טרק ראשון בגיל 57
מאת: יפה כפיר   שמור מאמר למועדפים

טרק GHOREPANI POON HIIL – טרק למתחילים ( למתחילות, בעצם)..
מוקדש לידיד מחיפה, ד"ר אברהם פיזאנטי שלראשונה חשף בפני את עולם הטרקים
לנפאל נוסעים לטרקים.
אני ,בהתחלת הדרך, אוהבת, רוצה, אבל לא בדיוק בכושר אלפיני.
התלבטתי, עוד ועוד, ובסופו של דבר קפצתי למים.
נרשמתי, נסעתי, הלכתי, טיפסתי, שרדתי, חזרתי.

אז איך היה? נפלא. נפלא ומרגש. כמו כלן מאמץ גדול שמניב תוצאות, וסיפוק. וצילומים.
כן, ככה זה היה:
יצאנו מוקדם – סופיל ( SUPIL ) הפורטר ואני. האגם של פוקארה, כדרך האגמים, היה יפה בבוקר : אד על פני המים. המאצ'ופוצ'רי מבטיח טוב מעל ראשינו – קרח וחשוף נקי מענים. כמו חץ מושלג היישר אל השמים, חץ גרניט....

הלכנו, מ- NAIPUL לתוך ההר: כפרים קטנים על שביל האבן, ללא דרכים ומכוניות, אין קליטה של פלאפונים, שקט רב בלי רדיו טלויזיה
החקלאים בסוף עונת קציר האורז: דשים את החציר, דשים פולים למיניהם... חורשים לקראת המשך הגידולים...
אישה אחת צעירה משכה את תשומת לבי , סובבת שוב ושוב במעגל הקש, ואיש אחד צופה בה מן הצד:
בתי ההארחה יפים:

היום הראשון עבר בניחותא, באופן יחסי.
ביום השני טיפסנו – כולו טיפוס. 6 שעות לטרקר ה"נורמלי" – 10 שעות ליפה כפיר: התחלנו ב-0830, ובשש בערב הגענו לGHOREPANI – אני, כמעט בזחילה. אני מטפסת לאט, בקצב שלי.
לאט לאט לאט לאט.
היה זה יום קשה, אבל, זה המסע שלי : אני פטורה מדאגות, נושאת את עצמי בשבילי האבן התלולים.
יודעת, כעת כבר אין מוצא מן ההרים, רק בסוף הדרך.
לאט, וטוב לי הטיפוס: מביא אותי לנוף יפה. אל הפסגות, ל ANAPURNA.
7219 מ' מעל פני הים. פיסגה מושלגת מתגלה לי, לאט לאט...
מן הבוקר טיפסנו 500 מ', עד הצהרים. עוד 700 לפני, עד גורפאני. לאט לאט נחשפת בפני כיפת השלג, זכה, קרה, לא מושגת.
לאט לאט אני עולה.
יושבת לפרקים, נשענת על האבנים.
לאט לאט לאט לאט לאט.
זה לא כל כך קשה כשעולים לאט.
נושמת, מזדירה את פעימותה דופק.
עולה לעט אי יש לי זמן להתנסות הכבירה הזו.
אינני ממהרת.

לאורך הדרך בתי הארחה יפים מאד, צבועים כחול לבן ומקושטים בשלל צבעי פרחים וגם כתום של תירס שהבשיל תלוי על כל המרפסות.
יש הכל בדר:
מים.
קלמנטינות.
שירותים מצוחצחים.
סופיל נושא כעת הכל: אצ הצרמיל הקל שלו,ף את התרמיל רב המידות שלי, המצלמה, העדשות, החצובה...
לאט אלט אלט אלט אלט.
אני עולה אל הגבהים.
עולה בהימלאיה.
מתרגשת, כן.
ULLERI. 2010 מ' מעל פני הים.
הקור זוחל לעצמותי, וגם תחושת בחילה קלה. הגובה.
הולכים, הולכים, הולכים, הולכים, הולכים.
בלי סוף
האנאפורנה מתכסה לאט בעננים.
ולילה. קר. נעים בין השמיכות. לבד, בחושך מחשבות רצות לאורך ולגובה, אל הפסגות, לתהומות, החששות, הדאגות, געגועים ועצב ושמחה, הכל נמס לתוך שינה טובה ועמוקה...

כיבוש ההר:
בבוקר השכמנו מוקדם. עולים ל-POONHILL – זו המטרה: לראות את ההרים, את הפסגות...
אני עול – לאט אלט אלט אלטא לט.
אומרים שעה - לי זה שעתים. מעפילה לאטו.
המדרגות תלולות.
אבל למעלה מנצמנצת הפיסגה, אל מול האנאפורנה.
לא ויתרתי, ובסוף הדרך הם חיכו לי – ההרים: זר פסגות עוטר את POONHILL:
וסופיל מונה אותם אחד אחד,
Fishtail (Machha Puchhre) - 6997 m'
Annapurna South - 7200 m'
Dhaulagiri - 8167 m'
Poon Hill - 3200 m'
Ghorepani - 2800 m'
Annapurna First - 8097 m'

כעת נותרה הדרך חזרה.
שרירי הכואבים הם עניני בלבד , רק שלי.
לראשונה החיי אני במרחק יומיים הליכה מדרך, כביש ומכונית.
יומיים הליכה.
יש בזה קסם רומנטי, אך לגבי זו מציאות ברורה ובלתי מתפשרת , אין ברירה, צריך ללכת.

ארוחת בוקר ויורדים.
לאט לאט , אמרנו?
הולכים בירידה, מדרגות ומתלולים, זה רע לברכיים, זה רע לשרירים, לשוקיים, אך זה מה מה יש.
נחמא פורתא אני מוצאת בצעיריםה רבים המטפסים מולי, בעליה....
ההישג והההקלה שבשביל היורד שוטפים אותי בגל אופטימי - מחשבות ותכניות לעתיד... החיים יותר אפשריים.
מזג האויר נפלא, הג'ונגל ירוק, ומנומר בבתי תה יפים ופרחים כתומים זוהרים לרוב. תה עם לימון בכל תחנה ואוכל נפאלי טעים ופשוט.

בסופו של דבר זה היה יום קשה. 8 שעות של ירידה במדרגות מפותלות, מעוקמות, מדרגות של אבן זעירות, ענקיות, גבוהות מדי ונמוכות מדי. מאמץ גדול. כואב בקרסוליים, אך אוכל, לילה ומקלחת חמה - ואני מוכנה בשמחה ליום הבא.

בערב סופיל שר בשבילי שירים נפאליים, לפי בקשתי.
כמו תמיד – כולם על אהבה, על לב שבור... הוא מסביר, חושב ארוכות, בוחר את השירים אחד אחד.. מחפש את השיר שיבטא הכי טוב את רוחה של ארצו, נפאל. וכשהוא שר – כל פניו כתבפיו וזרועותיו שרים, ולא חשוב כבר מה השיר אומר – האיש מביע בשירה את כל הצער והכאב שבאהבה.
גם אני בוחרת לו שיר ישראלי. ובלי הסבר אני שרה, בשקט, לו ולכל באי האכסניה הקטנה המבודדת, תלויה על הנהר בהר שנקבצו סביבנו: חבורה קטנה, במרחק של יום הליכה מכל מקום:

מיהו המיילל ברוח
והרוח בו
מיהו שהשאיר פתוח
את דלתי ליבו
מיהו, מיהו שמא, שמא כלב
נד על הדרכים
כי תמיד, תמיד בלילה דלף
הכלבים בוכים

או אולי זאת הרכבת
שם בערבה
שגזלה מן האוהבת
את מאהבה
או אולי, אולי, אולי זה ילד
שנולד עצוב
שהייתה הייתה לו אם אומללת
והלכה בלי שוב

מיהו המיילל ברוח
ובקולו השכול
מי המתפלל לנוח
ואינו יכול
זה שיר דחי זהו שיר של בכי
ששרים כולם
כך זולג, זולג לו על הלחי
עצב העולם

מיהו המיילל ברוח
והרוח בו
בסוך הדרך הסתכלתי מדי פעם לאחור: ההרים, האיכרים, שבילי האבן, כל אלה נעלמו לאט, נותרו שם מאחור.
אני, ברגליים כואבות ולב שעולה על גדוליו הלכתי בחזרה אל עולמי המוכר.
פוקארה. קטמנדו. תל אביב. ירושלים.
געגועים עזים כבר מציפים אותי, אל הפשוט, המידי.
השקט.
הדממתה שרק המיית הנהרות פועמת בה. השוורים גועים, המיית עלים ברוח, האנשים שקטים שקטים, ממלמלים לי NAMASTE*, NAMASTE.....

*NAMASTE – ברכה נפאלי מקובלת לכל מפגש
שבת 1.12.2007