12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: טעמים מיוחדים להארכת מועד הגשת ערעור מ"ה - דיני מיסים
מאת: אלי דורון, עו"ד - אייל וגנר, עו"ד / [email protected]   שמור מאמר למועדפים

תקנה 2 ל תקנות בית משפט (ערעורים בעניני מס הכנסה), התשל"ט - 1978 קובעת : "ערעור על שומה יוגש בהודעה בארבעה עותקים בכתב תוך שלושים יום מהיום שבו נמסרה השומה למערער". תקנה 528 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת: "מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו."

מהם אותם טעמים מיוחדים שירשמו? כב´ הש´ מגן אלטוביה, מבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, נתן דעתו לסוגיה זו בבש"א 10749/03 בנימין רביזדה נ´ פקיד שומה ת"א 4 (ניתן ביום 08/09/2003).
ואלה נסיבות המקרה: הנישום, בנימין רביזדה, היה הבעלים של רוב המניות והמנהל של חברת דור חן מסחר בע"מ (להלן : " החברה"(, חברה אשר פועלת, כבר משנת 1995, בתחום נכיון המחאות. החברה לא הגישה לפקיד השומה (להלן : " המשיב") דוחות מעולם, בעוד שהנישום הגיש את הדוחות לשנים 1995 - 1996 באיחור רב (רק לאחר שהוצאו לו שומות בהיעדר דוחות).

למבקשים – הנישום והחברה - הוצאו שומות בהיעדר דוחות ואלה הגישו עליהן השגות אשר בסופו של יום הביאו את הצדדים אל שולחן המו"מ, בניסיון להגיע להסדר מס. אלא שניסיונות הצדדים העלו חרס ולמבקשים הוצאו שומות בצו לשנות המס 1995-1999.
צווים אלו נמסרו כדין לידי המבקשים ביום 28/01/2002.

במקביל להליכי השומה האזרחיים הוגש כנגד המבקשים, ביום 10/07/2001, כתב אישום אשר במסגרתו הואשמו המבקשים בעבירות לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א - 1961 (להלן : "הפקודה") שעניינו שימוש במעשי מרמה, ערמה או תחבולה בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס.

הנישום עצמו נעצר עוד ביום 26/04/2002 בקשר עם פרשת קריסתו של הבנק למסחר (המעצר לא בוצע בגין עבירות המס שבהן נחשד הנישום כי אם בגין עבירות אחרות). בעודו שוהה במעצר, כך נטען, נודע לנישום על דבר הוצאת צווי השומה.

כחודשיים לאחר מכן פנו המבקשים למחלקה הפיסקלית בפרקליטות מחוז תל אביב בבקשה ראשונה להארכת מועד הגשת הערעור. פניה שניה נעשתה ביום 03/12/2002. בשל תשובתה השלילית של הפרקליטות נדרשו המבקשים לפניה שלישית, ביום 24/03/2003, בה נתבקשה הפרקליטות לשקול מחדש את החלטתה. משהושבו פני המבקשים ריקם בהודעה מיום 14/04/2003, הגישו המבקשים ביום 29/05/2003, כשנה וארבעה חודשים מיום קבלת הצווים (במקום 30 יום כאמור לעיל), בקשה להארכת המועד להגשת הערעור מבית המשפט.
הדין הוא, כאמור בחלקו הראשון של מאמר זה, כי לבית המשפט סמכות מלאה להתרת חריגה ממועדים שנקצבו, זאת בין אם נקצבו על ידי בית המשפט עצמו ובין אם נקצבו בחוק, בין אם עובר למועד שנקבע ובין אם המועד כבר חלף וזאת כדי שלא להפוך את הפרוצדורה למהות, באשר היא נתפסת ככלי לייעול ההליך ועשיית צדק בלבד.

ככל שקיים הבדל לעניין שיקול הדעת לו נדרש בית המשפט הוא בא לידי ביטוי בהבחנה שעשה המחוקק עת קבע כי מועד אשר נקצב בחוק יוארך רק "מטעמים מיוחדים שירשמו". במאמר מוסגר נבהיר כי הדיבור "טעמים מיוחדים שיירשמו" הוא האינדיקטור החמור והנוקשה ביותר הקיים בחוק, באשר הוא דורש מן השופט היושב בדין, מעבר לבחינת הטעם המיוחד, לנמק מדוע טעם זה נתפס כמיוחד על ידו. רוצה לומר כי צירוף מילים זה נכנס מקום בו נתכוון המחוקק כי סטייה מן החוק, ככל שתדרש, תעשה במשורה ובזהירות רבה.
הפסיקה קובעת כי טעם מיוחד להארכת מועד יהא כרוך בנסיבות חצוניות אשר אינן בשליטת בעל הדין (לעניין זה ר´ בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון נ´ רחל מיכקשווילי פ"ד נ(3), 209 ,עמ´ 213-214).



ולענייננו - על מנת לבחון אם האיחור הממושך נבע מ"טעמים מיוחדים" כמשמעותם בדין, העלה בית המשפט את שיקוליו לקולא ולחומרה. בסופו של יום נקבע כי הנסיבות המיוחדות המאפיינות את התיק חותרות תחת המחדלים החמורים של המבקשים, עליהם נמנו שיהוי ממושך והתעלמות, בלשון המעטה, מחובות המבקשים על פי פקודת מס הכנסה. על כן, בלב כבד, התיר בית המשפט למבקשים להגיש את נימוקי הערעור תוך 14 ימים, בכפוף להגשת כל הדוחות שעל המבקשים היה להגיש (לרבות הצהרות ההון של הנישום) תוך 90 ימים - אחרת תאושרנה השומות שהוציא המשיב כחלוטות.

אותן נסיבות מיוחדות להן כוון בית המשפט ואשר עלו, לדעתו, כדי טעמים מיוחדים המצדיקים מתן ארכה ממושכת, היו שלוש :

ראשית - עסקינן בשומות גבוהות ביותר אשר הוצאו על ידי המשיב, מהן עלה כי חבות המס של הנישום עמדה על סכום קרן בלבד שללמעלה מ- 77 מליון ₪ (!) ואילו חבות המס של החברה עמדה על סכום קרן של למעלה מ- 41 מליון ₪ (!) כשעל סכומים אלו נוספו הפרשי הצמדה, ריבית וקנסות. על כך אמר בית המשפט כי ברי ששומות אלה שימשו כ"ירית פתיחה" למשא ומתן או בירור באמצעות בית המשפט על מנת להגיע לשומות אמת המשקפות את ההכנסה הממשית של הנישום (אף אם מדובר בסרבן מס או מעלים מס), זאת משום שפקיד השומה מוכן היה להגיע להסדר מס נמוך בהרבה מסכומים שנקב בשומות;

שנית - בית המשפט קבע כי התחום בו עוסקים המשיבים אינו "זמין" כתחומים אחרים, הווה אומר כי אין מדובר בשומה "רגילה" לפי מיטב השפיטה המתבססת על ניסיון המשיב בענפי המשק השונים ומבוססת על נתונים השוואתיים;

ושלישית - יש לתת משקל לעובדת היותו של הנישום נתון במעצר חלק מן התקופה הרלוונטית. אנו סבורים כי בדין ניתנה הארכה דלעיל וזאת, מעבר לנימוקי בית המשפט, גם משום הצידוק הכלכלי ודחיית כללי הפרוצדורה מקום שבו תחושת הצדק מחייבת לעשות כן. נפרט - יש בכללי הפרוצדורה שקבע המחוקק, מעבר לנטיעת הסדר בהליך המשפטי, כדי להקצות עלויות ומשאבים של ניהול המערכת המשפטית בין הצדדים המתדיינים. דוגמא לכך היא עלותו של פתיחת הליך להתדיינות חוזרת - פעולה המנוגדת לעקרון סופיות הדיון.

בפרשה דלעיל, כבכל פרשה בה מעורבת המדינה כבעל דין, נמצאת המדינה ביתרון על בעל הדין שכנגד. יתרונה מושג בשל יכולתה האבסלוטית לנקוט צעדים חד צדדיים באמצעות תחיקה המיטיבה עמה (ר´ למשל פק´ המיסים (גביה)) וניתנה למדינה ככלי ייחודי באשר היא נתפסת כמייצגת את המצפון החברתי והכיס הציבורי, בשל היותה "שחקן חוזר" הנדרש להתדיינויות בעניינים זהים חדשות לבקרים ובשל היותה "כיס עמוק" המייתר, אצל מקבלי ההחלטות, את הבאתם בחשבון של שיקולי עלות מול תועלת. מתן פתחון פה לאזרח, במאבקו מול רשויות המס, צריך להבחן באספקלריה של חלש מול חזק, כמתואר לעיל. בחינה סובייקטיבית של טענות האזרח על רקע עוצמתו הרבה של השלטון, כפי שנעשה בפרשת רביזדה, תשרת את עשיית הצדק, עליה אמון בית המשפט.

שאלות לגבי המאמר שלחו ל: [email protected]