12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: שיטת 12 הצעדים לפוסט טראומה
מאת: ד"ר מזרחי אברהם   שמור מאמר למועדפים

שיטת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות

במשך שנים רבות אני עוסק ומלמד את גישת 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויו.

לאחרונה התחלנו בפרוייקט "חוסן" פרוייקט של שנה אשר במרכזו עבודה עם פוסט טראומתיים פצועי צה"ל מבית הלוחם.

אני רוצה לשתף במאמר זה את הגדרת הבעיה והפתרון של הפוסט טראומתחיים כפי שניסחתי את האינפורמציה בהשראת גישת 12 הצעדים הקלאסית של אלכוהוליסטים אנונימיים.



לכתיבה אין היבט מדעי אלא זהו נרטיב של פוסט טראומתיים אשר פועלים עם עצמם ועבור עצמם.


הבעיה

ניצולי טראומה מפתחים דפוסי התנהגות כדי לשרוד. דפוסים אלה אינם חולפים מעצמם אם הם נצרבו בנשמה על ידי חוויות טראומטיות.
קהות רגשית מאפשרת לאדם לשים בצד רגשות ולעשות כל מה שנדרש כדי לשרוד או לעזור לאחרים לשרוד. זה מתאים וזה אפקטיבי בזמן הטראומה. מאוחר יותר קהות כזו עשויה לכלול תחושה של "לא באמת להיות אדם", תחושות של אי שייכות, ואת זה אף אחד לא יכול להבין, להרגיש או לקבל לו שאין לו רגשות, ושהוא אינו מסוגל להרגיש רגשות במצבים הקוראים לאינטימיות, רוך, מיניות או צער או כאב. המאמצים שלנו להימנע ממחשבות או רגשות הקשורים לטראומה עשויים לכלול בידוד, שימוש בסמים (סמים, אלכוהול, אוכל, סיגריות) והתנהגויות כפייתיות אחרות (צפייה בטלוויזיה, פעילות גופנית, וורקוהוליזם, פרפקציוניזם, הימורים, נטילת סיכונים, הרפתקאות מיניות).
ערנות יתר החזיקה את ניצול הטראומה בחיים במצבים מסוכנים. זה כולל מצבים שהם באופן קבוע סריקה סכנה, תגובות מבוהלות כמו מכה ברצפה או רעש חזק, הירתעות ממגע או תגובה אלימה באגרופים באנשים שנוגעים בך באופן בלתי צפוי, אנו מתקשים להירדם או להישאר ישנים, מעבר משמחה לזעם בשניות, ושינויים בביוכימיה של המוח שמביאים את השורד לחיות עם התראה מלאה הרבה יותר מהר מאנשים אחרים, במיוחד מול גורם ההדק (הטריגר) שמזכיר לאדם היבט כלשהו בטראומה.
חוויה מחודשת של הטראומה באמצעות מחשבות אובססיביות, סיוטים, פלאשבקים, חזרה פתאומית של התנהגויות הישרדותיות, ועומס רגשי, זעם או דיכאונות עמוקים כאשר אנו נחשפים למשהו שמזכיר לנו את הטראומה:
כבדו את מה שעברתם וקבלו עזרה. למרבה הצער, רוב ניצולי הטראומה מאמינים שלא היה להם רע כמו למישהו אחר, ולכן הם לא צריכים להיות מוטרדים מהחוויות האלה, או שזה לא השפיע עליהם. זה בדרך כלל בגלל שהם היו צריכים להיות עם קהות חושים ועדיין היו צריכים לשרוד.
ניצולי טראומה רבים חווים רגשות אשם. אשמת ניצולים שעלולה לגרום לחוסר יכולת ליהנות מהחיים, מהתנהגויות הרסניות עצמיות ודיכאון.
לבסוף לניצולי טראומה רבים יש טראומטיזציה משנית המבוססת על חוויות של דחייה מוחלטת, חוסר כבוד או מילים שנאמרות להם בלי מחשבה. הכאב שנגרם מכוסה לעתים קרובות בכעס. תגובות פוסט טראומטיות הופכות לרוב למעגל של ייאוש, זיכרון פולשני ואחריו מאמצים להרדים אותו עד שהוא ישבור את אותנו, שוב ושוב.
לכל אחת מהתגובות הרגילות לחוויות טראומטיות יכולה להיות גם השפעה עמוקה וכואבת על המשפחה. משפחות מסוימות מאמינות כי תסמינים אלה הם באשמתם, אשר ניצול הטראומה עשוי לחזק משום שקל לו יותר להאמין שהוא נכנס לזעם או מתערער בגלל שהבית מבולגן או שהילדים רועשים, מאשר בגלל משהו שקרה לו או לה בחודש שעבר, בשנה שעברה, או לפני עשר, עשרים, ארבעים שנה.
בני המשפחה אינם מבינים שהתגובות והכאב האלה הן נורמליות ומאמינים כי ניצול הטראומה והכאב הסבל והתגובות ההרסניות "צריכות להסתיים". יתר על כן, אם נושאים אלה גרמו לבני המשפחה פעם אחר פעם להניח בצד את הצרכים והדאגות שלהם כדי לנסות לעזור לניצול הטראומה, יתכן שהם פיתחו דפוסים להתמודדות שאינם יעילים, שייתכן שהם אינם מסוגלים לראות את עצמם ולהתמקד בחייהם.
בניסיון לתקן ולרפא את הניצול, הם משקיעים מאמצים לשלוט בכל ובכל הסובבים אותם, הם היו אנשים נעימים, וכיום מפחדים לשאול את עצמם את מה הם צריכים, לרוב הם לא יודעים כבר מי הם יותר, והם הופכים להיות חסרי תקווה, ומיואשים. המשפחה עוברת לעתים קרובות דרך הרצון להציל את השורד לתחושת כישלון, לצבור טינות וחרדות שוב ושוב במעגלים חוזרים. ניצולי טראומה רבים לא מבינים מדוע לבני משפחותיהם צריכות או אפילו יכולות להיות בעיות. אחרי הכל הם מעולם לא היו או חוו את הטראומה. אבל חלק מהמשפחות עברו טראומה בבתיהם על ידי הפלאשבקים, הסיוטים או הפעולות האלימות של הניצול שלהם. יש להם PTSD מאותם אירועים בבית. הם עשויים להיות גם PTSD מחוויות קודמות בחיים.
מעבר לזה יש את הכאב שהמשפחה והחברים חשים כשהם רואים מישהו שהם אוהבים סובל מאוד. הם באופן טבעי רוצים לעזור. הם היו עושים הכל כדי להסיר את הכאב הזה, אבל שום דבר ממה שהם עושים היום לא ישנה את מה שקרה לניצול טראומה. שום דבר לא כואב יותר מאשר לראות מישהו שאתה אוהב סובל ואתה לא יכול לעזור לו.
הטראומה משפיעה על כולנו. הניצולים מפתחים כישורי הישרדות שמונעים מהם להשתתף באופן מלא בחיי המשפחה ובכל זאת מעדיפים לחשוב שהטראומה לא השפיעה עליהם. גם המשפחות כואבות מפתחות דפוסי הכחשה. בקבוצה הזו אנו מאמינים שזה בסדר להיות מוטרדים מהטראומה. אנחנו מאמינים בזה שזה נורמלי להיות מוטרד מטראומה.
בעבר אנשים נחסמו מלהנכיח את הטראומה מחוסר ידיעה לגבי האופן שבו טראומה משפיעה על הניצולים ועל משפחותיהם, אך כיום יש לנו ברירה. כשאנחנו מרפים מההכחשה ועושים עבודה על קבלת ההשלכות הרגילות של טראומה, אנו הופכים להיות מסוגלים ללמוד מההתנסויות שלנו לשנות ולצמוח בדרכים בריאות שלא היו פתוחות בפנינו בעבר.

הפתרון

על ידי השתתפות בפגישות של 12 הצעדים, צעד אחד בכל פעם, על בסיס קבוע, ניצולי טראומה, משפחות וחבריהם יכולים להתחיל להרפות מההכחשה ולהודות שחווית הטראומה השפיעה על כולנו. על ידי עבודת 12 הצעדים בעצמנו, אנו מוצאים כי אנו לומדים להכיר ולקבל את עצמנו כבני אדם יקרי ערך וזה לא משנה כמה אני מושלם או לא מושלם כפי שחשבנו פעם שאנחנו עצמנו היינו.
בני משפחה מוזמנים לקבל ידע והדרכה להקמת קבוצת תמיכה ולהשתתף בלימוד 12 הצעדים, בין אם ניצול הטראומה מזדהה ומגיע לפגישות או שלא כדי שתבינו את הבעיה ותהיה לכם הזדמנות ללמוד מניסיונם של בני משפחה אחרים. כאן אנו מפנים את המיקוד שלנו מהאחרים להחלמה שלנו.
בין אם האחרים משתתפים ובין אם לא, אנו מתמקדים בריפוי עצמנו.
ההחלמה אינה מיועדת לעדיני נפש. זה כואב להבין שהושפענו מטראומה, זה כואב לזכור ולעבוד על הטראומה, כואב לראות אחרים עובדים דרך טראומה, כואב לנו לקבל שהפתרונות שלנו כבר לא עובדים בשבילנו ואולי היו לנו הרבה טעויות בדרך. יש לנו כיום זכות להרגיש את הכאב שלנו ולא לברוח יותר.
גם ניצולי הטראומה וגם בני המשפחה ילמדו שעבודה באמצעות הכאב היא, באופן מפתיע, מלמדת אותנו איך לחיות. כאב הוא חלק מהחיים. אנו מנסים להרגיש את הכאב ולא להנציח אותו ולהתמכר אליו. יהיו ימים יפים אבל הכאב עלול לחזור, ואז אנו חווים את תחושת הכאב, שורדים את התחושה הרעה ואנו נראה איך בעזרת הכלים ותוכנית 12 הצעדים זה הולך ונעלם ואנחנו יכולים לעשות את זה שוב. כשאנחנו מפסיקים לדכא רגשות רעים אנחנו מקבלים את גם את הדברים והרגשות הטובים. אנו מקבלים גם את היכולת לחוש רגשות כואבים בלי הכרח מתוך אמונה שהם נכונים. זה נהיה קל יותר, וכל שורד יכול לקבל את הכאב הזה ולהרגיש ראוי, שהוא או היא עברו גיהינום וכמובן שזה כואב.
עלינו להרפות מציפיות לא מציאותיות כמו, "אני צריך לגמור את זה ומהר", זה מאוד לא מרפא. מדוע עלי לגמור את זה? היא שאלה מרפאת. אני אנושי. אני לא צריך להיות ג'ון וויין או רמבו. אני חייב להיות אני. יש לי זכות להרגיש את מה שאני מרגיש. יש לי זכות להתאבל על מה שאיבדתי בכל פעם שאני מרגיש את האובדן.
גם למשפחה ולחברים הזכות להתאבל על אובדנם. רבים מאיתנו שילמו מחיר כבד מחיר לאהבתם לניצול טראומה ואנחנו מאמינים שזה היה שווה את זה. עלינו לאפשר לעצמנו להכיר בכאב.
בפגישות שלנו אנו לעולם איננו משווים בין הכאב שלנו לשל אחרים. אנו חולקים כאב ועובדים לקראת קבלת עצמנו ואחרים כראויים לאהבה וכבוד ולא משנה מה אנו והם עברנו.
עבורנו זמינים הספרות הרבה משורדים אחרים כמו הספרות מה- AA, אלנוןOA, NA, CODA, SIA, או כל חברותא אחרת בה חיים בשיטת 12 הצעדים, אנו יכולים ורצוי שנתאים את השפה לצרכים, לחסכים שלנו השורדים ולניצולי טראומה אחרים.
הפתרון שלנו זו החלמה כפי שהיא נחווית דרך שיטת 12 הצעדים.

ללמוד אותם
לתרגל אותם
ולהעביר אותם הלאה לשורדים אחרים