נושא המאמר: מה מצליח לפוצץ אתכם?
מאת: חני בורנשטיין - מומחית להגשמה עצמית שמור מאמר למועדפים
מכירים את הרגעים האלה בהם הרציונאל מפסיק לתפקד ומה שמשתלט זה הרגש? הוא זה שמכתיב באותם הרגעים את התגובות שלנו ואת התחושות שלנו. את הרגעים האלה בהם אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים דברים שלא התכוונו לומר ומתנהגים בהתנהגות שלא ממש מתאימה לנו? את הרגעיים האלה בהם אנחנו מתפרצים, מאבדים שליטה והופכים לתוקפניים?
במצב של תוקפנות השכל מאבד מתוקפו והרגש שלנו הופך להיות זה שמנהל את העניינים. מצב של כזה של תוקפנות מתרחש ברגעים בהם אנחנו חווים איום. כאשר בתוך תוכנו קיים ילד פגוע שלא התבגר רגשית נחווה איום קיומי גם במצבים דמיוניים שלא באמת מאיימים על החיים שלנו.
התוקפנות שלנו מתפרצת בעיקר במצבים בהם אנחנו חשים נטישה או השפלה. כאשר סיטואציה מסוימת מעוררת בנו חוויה של דחייה, זלזול, ניצול או השפלה זה מציף בנו כאב פנימי ששוכן בנו עוד מהילדות שלנו והתגובה המיידית שלנו תתבטא בתוקפנות או באלימות.
אם בתור ילדים חווינו כאב רציף. בעיקר כאב שנבע מכך שלא חשנו אהובים ורצויים ללא תנאי בידי הסובבים אותנו. הכאב הזה קיים בתוכנו ומנהל אותנו לא משנה בני כמה אנחנו כרונולוגית. כאב מחפש הכרה ומענה. אם הכאב שלנו לא קיבל הכרה, לא קיבל מענה, לא קיבל נחמה והכלה מצד הסובבים אותנו. הכאב שלנו הפך לתסכול. אם גם התסכול לא התפוגג באמצעות שיתוף וקירבה הוא הפך לכעס. ואם גם הכעס שלנו לא קיבל מענה, אדרבה, יתכן שנענשנו על ביטוי הכעס. יתכן והתעלמו מאיתנו. יתכן ושפטו אותנו – הכעס שלנו הפך לתוקפנות. במצב זה, אנחנו כבר לא חשים את הכאב והתסכול. מה שנחוש בגוף זה את התעוררות האדרנלין שהופרשה עם הכעס ואת הרצון לתקוף.
בעצם כאשר אנחנו חשים את הרצון לתקוף בגוף. יכולת הבחירה שלנו מצטמצמת ולרוב נעלמת כליל. בשלב זה אנחנו כבר כמעט ולא יכולים לנהל את הרגש שלנו באמצעות המוח. הרגש והרצון לתקוף הופכים לשולטים. כתגובה אוטומטית של הגוף לחוויית ההישרדות.
ככל שבילדות חווינו יותר כאב שלא קיבל מענה, הדחקנו אותו עמוק יותר וסיננו אותו מהתודעה שלנו. הכאב הפנימי שוכן רדום בתוכנו עד לרגעים שבהם מישהו חיצוני מציף אותו. ההצפה מתבצעת כאשר אנחנו חווים זלזול, השפלה, דחיה, נטישה וכד. באותם רגעים הכאב העצום שקבור בתוכנו מתפרץ החוצה כמו קיטור של מים רותחים. אנחנו מאבדים שליטה ואומרים ומתנהגים בצורה תוקפנית.
רוב הפעמים בסיטואציה העכשווית לא היה כל איום ממשי עלינו. הילד הפגוע בתוכנו הוא זה שחש איום על הקיום שלו והוא זה שמגיב. באותם רגעים גם אם אנחנו רוצים להשליט חזרה את המוח אנחנו לא מסוגלים.
אז אם אתם מוצאים את עצמכם מאבדים שליטה ומתפרצים בתוקפנות. זה בדיוק המקום להתחיל בתהליך של התפתחות אישית והתבגרות רגשית. להתחיל בתהליך של שחרור הכאב שמנהל אותנו והתחייבות לחופש רגשי ולחוסר תלות בסביבה.
אני מזמינה אתכם להביט פנימה ולהפסיק להתכחש לכאב הפנימי שקבור בתוככם.
הרבה אהבה,
חני
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י חני בורנשטיין - מומחית להגשמה עצמית שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
