12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: שנטי ואנטי-שנטי
מאת: kombo   שמור מאמר למועדפים

שנטי ואנטי-שנטי
אנתרופולוגיה מהודו למערב ובחזרה

שקשוק הגלגלים התלכד לכדי אנקה צורמת כשהרכבת עצרה. סגרתי את הספר, דחפתי אותו לתיק וזינקתי אל הרציף המטונף. פרט לצווחות המנועים המה הרציף מקולותיהם של מאות הנוסעים הרוכלים ועובדי התחנה. נער כבן עשר עבר לידי כשהוא זועק "צַ'-אֵה, צַ'-אֵה"' הנחתי על המגש מטבע של שני רופי, לקחתי כוסית חימר של צ'אי והגשתי אותה אל שפתיי. נקפיא את הרגע הזה ונתבונן בו בהילוך איטי: אני נמצא ברציף הומה האדם, הרועש והמזוהם של תחנת הרכבת באגרה. המוני אדם ובעלי חיים מקיפים אותי, רובם עניים מרודים בבגדיהם המרופטים. הרצפה מלאה בניירות, כוסות צ'אי מרוסקות וצואת פרות. העוני והזוהמה מתערבבים עם המראה המרהיב של הבגדים ההודים עשירי הצבעים, בצבעי המוקה של ההודים עצמם ויופיים המיוחד, עם מראם של דוכני הרוכלים הססגוניים המלאים במטעמים ההודים על ריחותיהם ועל תבליניהם הייחודיים. ריחות שמתערבבים בריחות בעלי החיים וצואתם. כוסית הצ'אי מוגשת אל פי, אני חש במגעה המחוספס של כוסית החימר, בטעמו המתקתק-חריף של הצ'אי, הטעם המְשַכֶּר הזה, אני מריח את ריחו העדין של הצ'אי כשהוא מתערבב בִּשְאַ'ר ריחות התחנה, אני רואה את מרקמו הצלול כשברקע העוני והזוהמה. הרגע הזה הנו רגע מזוקק של חוויית הודו. מי שמסוגל להתענג על טעמה וריחה של כוסית הצ'אי בתוך הבליל החושי הזה, סביר שייפול בשבייה של הארץ הזו, מי שלא יוכל לשאת את הטינופת, הסירחון והזוהמה, יש להניח שיעזוב במהרה.
שיקנטזה הוא שמה של המדיטציה ההודית. זוהי המדיטציה העתיקה ביותר, המדיטציה של הרועים וְדַרֵי היערות. זוהי מדיטציה ללא אובייקט, מדיטציה של בהייה וחוסר מעש. אם מצליחים להתגבר על השאון של הרחוב ההודי הסואן ומתבוננים באנשים הנמצאים בו, מוצאים שרבים מהם מצויים עמוק בתוך חוויית השיקנטזה. פעמים רבות הם לא קוראים, לא משחקים שש-בש, לא מדברים. הם פשוט יושבים שם, לצד דוכניהם ובוהים בחלל. כך זה גם ברכבת: עם תֹּם הנסיעה אני האדם היחידי בקרון שסוגר את סִפרוֹ. כל השאר אינם אוחזים בספר או עיתון, הם פשוט בוהים, חושבים או מתבוננים – בולעים אותך במבטם החודר וחסר-הבושה. מבט שגובל לעתים בהטרדה: בשונה מהנהוג פה אצלנו, אם הודי נועץ בך את מבטו והבחנת בו – הוא לא יפנה את מבטו, לא יחייך, הוא פשוט ימשיך לבחון אותך ולנעוץ בך את מבטו. מלחיץ. בעיקר עבור הבנות שמפרשות זאת כהטרדה מינית, (מה שלגמרי לא מנותק מהמציאות...). כל העסק הזה של מרחב פרטי הוא מאוד שונה בהודו: באוטובוס צפוף, כדי שיהיה יותר נוח, ההודים יחבקו זה את זה וגם אותך אם אתה שם, בלי לחשוב פעמיים הם יגעו בך ולכן גם לא יפנו את מבטם החודר משהבחנת בו.
שיקנטזה. הישיבה הבוהה-שלווה ההודית קשורה למושג מרכזי בהודו: "שנטי-שנטי" שפירושו בנינוחות, בשלווה. תפישת הגורל ההודית – הקארמה, מצביעה על-כך שאין שום סיבה למהר. הכל כבר נקבע מראש, לכל אחד הגורל שלו, אין ממש לאן למהר כי מייד אחרי החיים האלה יש חיים נוספים לאין-סוף, לכן אפשר לשבת לצד הדוכן שלך ולבהות בשלווה. החוויה ההודית של השלווה הזו אולי מסבירה את ההתמודדות שלהם עם כל הרעש של הרחוב ההודי הסואן. המצב הפנימי שלהם כל-כך שלו, שאפילו הקקופוניה הגדולה ביותר אינו יכולה לערערו.

הנינוחות ההודית האדישה הייתה אחת המהלומות הכבדות שחטפתי במהלך הטיול. כל-כך שונה מכל מה שהכרתי קודם. חשוב לדייק - בהתחלה זה שיגע אותי: לאחר שעתיים של המתנה בתור במשרדי הרכבת כדי לאשרר כרטיס (שעתיים!!!), כשסוף-סוף התיישבתי מולו, קם הפקיד בשלווה והתחיל ללכת. כשנזעקתי ואמרתי שאני "בסך-הכל רוצה לאשרר כרטיס למחר, שזה ייקח רק דקה, ושאני ממתין כבר שעתיים למשהו כל-כך קטן", הפקיד הסתובב, התבונן בי במבט שלו והמום וענה שזו שעת הפסקת הצהרים. מה שהמם אותי לא הייתה התשובה שלו, אלא ההפתעה וההלם שלו מההתנהגות שלי שנתפשה בעיניו כבלתי-מתקבלת על הדעת. הפקיד פשוט לא-הבין, מה יכול להיות מספיק דחוף, כדי לשנות את סדרי העולם ואת ההפסקות הקבועות מראש. ההודים, אמנם יודעים להידחף היטב בתורים, אבל הם אף-פעם לא ממש ממהרים, לאן יש למהר, הרי הכל קארמה...
השלווה הזו, הנינוחות הזו, תפישת הזמן ההודית שונים כל-כך מתפישת החיים שלנו עד שרבים מהמבקרים בהודו אינם מבינים זאת. רבים פשוט מתעצבנים על העצלנות ההודית, על האדישות ההודית ועל אי-העמידה בזמנים. הכל נכון, רק שמאחורי ההתנהגויות האלה בהודו אין שום כוונה רעה: פקיד במשרד הפנים בארץ, שעובד לאיטו ויוצא להפסקות ארוכות, יודע בוודאות שהוא מעצבן אנשים רבים, שהוא מעכב אנשים ממהרים ושסביר להניח שמרבית האנשים בחדר ההמתנה מאוד לחוצים. פקיד כזה ניתן להאשים בעצלנות, אדישות וחוסר רגישות. הפקיד ההודי שלי לא היה עצלן – הוא פשוט עבד לאט משום שאין לאן למהר, הוא גם לא היה אדיש או חסר-רגישות משום שפרט אלי ואל המערביים האחרים, אף אחד לא מיהר לשום מקום ואיש לא היה לחוץ. ההוויה שונה לחלוטין.
ההלם שלי מהמבט המופתע בעיניו של הפקיד בתגובה לשאלתי הוא דוגמה קלאסית לתהליך של "סוציאליזציה" מושג מפתח במחקר הסוציולוגי-אנתרופולוגי. התהליך של סוציאליזציה לתרבות חדשה הוא הלא תהליך של למידה מטעויות: כל אחד מאתנו בהגיעו לתרבות חדשה, נוהג על פי הנורמות וההרגלים שהוא פיתח בתרבות "הישנה" ממנה בא. הלמידה היא במידה רבה משחק של טעויות – כל פעם שאני עושה "טעות תרבותית", אני זוכה לתגובה על ידי הסובבים אותי בסביבתי החדשה. התגובות הללו הן ניסיון ודרישה ממני לפעול על פי הקודים התרבותיים של הסביבה החדשה. הסובבים אותי, מנסים "לְחַבְרֵת" אותי (to socialize me) – להפוך אותי לחלק מהחברה החדשה הפועל על פי הקודים התרבותיים של חברה זו. החיברות – הסוציאליזציה לתרבות ההודית אינם שונים מהחיברות שעובר ילד על ידי הוריו לחברה אליה נולד או לחיברות שעוברים מרבית הנערים והנערות בישראל על ידי מפקדים צעירים לקוד התרבותי הצבאי: אתה עושה טעויות, זוכה לתגובה ולומד את הקוד התרבותי החדש. מוכר?
בהודו ובסביבותיה או שאתה "נכנס לשנטי" או שאתה נענש. העונש הכי רציני שחטפתי היה בנפאל במהלך טרק בהימליה כשנאלצנו להמתין כמעט שעתיים לחביתה. העובדה שארבעת המערביים המוזרים החליטו לעשות את הטרק "Around Anapurna" בפחות משלושה שבועות לא ממש עניינה את הנפאלית הצעירה שהגישה לנו את הסעודה. פיתחנו כמובן תיאוריה שמניחה שהיא פשוט הייתה חייבת להמתין עד שהתרנגולת תטיל, אך יש להניח שהבעיה הייתה אחרת. למעשה, לא הייתה שום-בעיה, הנפאלית הצעירה פשוט נהגה מבחינתה, כמנהגו של עולם. הבעיה הייתה רק אצלנו. ההתנגשות הזו בין תכנון הזמנים המערבי לשנטי ההודי, יוצרת אצל התרמילאי הישראלי שתי תגובות אפשריות – הפלג העצבני-פרנואידי מייחס להודים כוונה רעה, מניח שזה כנראה נגדו ומסיק שכנראה שההודים אנטישמיים (???!), הפלג הזה מתעצבן, צועק על ההודים ומעניש אותם (למשל באי-תשלום עבור ארוחה שהגיעה בעיכוב). כמו כל החולים בתסביך רדיפה, החבר'ה האלה מצליחים לְפָּגְמֵל היטב את ההודים והנבואה אכן מגשימה את עצמה: ככל שכמות הישראלים העצבניים שמסתובבים בהודו ובמזרח גדלה, כך קטנה ביחס ישר, החיבה ההודית לישראלי המצוי. התגובה השנייה היא התגובה המִתְחֲבְרֵתֶת – זו התהליך הכימי היוצר את ה"ישראלי השנטי": שילוב מדויק של סוציאליזציה לשנטי שמעורבבת היטב עם מינונים מדוייקים של מדיטציה, יוגה ועל פי רוב גם קצת ג'אראס, מייצרים זן של ישראלי רגוע, נינוח ושליו שאותו ניתן לפגוש בעיקר בהודו. למרבה-הצער, הריאקציה של "ישראל שנטי" עם האקלים התרבותי הישראלי הנה תגובה אקסותרמית נפיצה שבה ישראלי המחפש שלווה פוגש בהוויית פיגועים נטולת שלווה. השילוב הקטלני מביא על פי רוב לפיצוץ שתוצאותיו הם ישראלי רגוע-פחות. את הפליטים של הריאקציה הזו, ניתן לפגוש מצפון לגוש משגב או מדרום לקו מצפה-רמון.

עבורי, הסוציאליזציה לתרבות ההודית הייתה אחת מגולות הכותרת של הטיול. תמיד הייתי בטוח שאני יודע בדיוק מי אני, מה אני ואיך זה קרה. הייתי בטוח שאני מודע למרבית הבחירות שהפכו אותי למי שאני. הייתי גם בטוח שאני מכיר את האלטרנטיבה לבחירות שלי. ההוויה ההודית, עימתה אותי עם קוד תרבותי שהוא כל-כך עמוק בחברה שלנו עד שלא הבחנתי בו, עד שלא הבנתי שהבחירה בו לא הייתה בחירה כי-אם "ברירת מחדל" – בחירה כשאתה מכיר רק אפשרות אחת לבחור מתוכה. הסוציולוגיה היא המדע הבא לערער על המובן-מאליו. כל מה שמובן מאליו, כל מה שנחשב "טבעי" מעורר מייד את חשדה של הסוציולוגיה. האם נשים וגברים באמת חייבים להתלבש ולהתנהג כפי שהם נוהגים או שזו הבנייה תרבותית?; האם העובדה שמרבית הבנים הנולדים בארץ ישראל לאם יהודייה מגלים התלהבות מפתיעה מכלי-נשק היא "טבעית"?; האם העובדה שמרבית הילדים הללו בוחרים "מרצונם החופשי" ללמוד 12 שנה, לשרת בצבא, לטייל בעולם, ללמוד באוניברסיטה, לעבוד, להתחתן, לקנות דירה, להיות הורים ולמות היא בחירה חופשית, או שמא, אף-היא הבנייה תרבותית? אלה ועוד אחרות, הן השאלות ששואלת הסוציולוגיה המנסה לבחון ולערער על-כל מה שנתפש בעיננו כמובן מאליו.

באחד הספרים הקלאסיים בתחום, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם" מצביע מקס וובר על שורשי תופעת ה"אנטי-שנטי" הנפוצה כל-כך במערב: האתיקה [תורת-מוסר בערך] שמתאר וובר מאופיינת (מסיבות שונות) בעיקרון לפיו על האדם להתאמץ ללא הרף על מנת לשפר את הישגיו. על פי גישה זו, כל זמן שלא מנוצל לקידום הצלחתו של האדם הוא זמן מבוטל.
נשמע לכם מוכר? לי לפחות זה מצלצל מאוד מוכר: האגדה הקלאסית על התרמילאי הישראלי במזרח גורסת שכל תרמילאי מגיע עם “to do list” רשימה שכוללת בתוכה פריטים כגון: ביקור בשני פסטיבלים אותנטיים, שהייה של שבוע על אי טרופי, מסיבת פול-מול אחת לפחות, 30 ימי טרקים, קורס ויפאסנה אחד ולכל הפחות סעודת שבת אחת בבית חב"ד בנגקוק. על פי הסיפורים, הבידוק הביטחוני בשדה התעופה כולל בתוכו וידוא ביצוע של לפחות 80% מהפרטים הרשומים ברשימה, תרמילאי שלא הצליח לעמוד בכך, נשלח מייד בחזרה לסיבוב נוסף. זה אולי נשמע מצחיק, אבל תרמילאים רבים, וביניהם אני, מטיילים כך. אחת השאלות הנפוצות בין תרמיאלים הנה "בכמה ארצות ביקרת?" או במילים אחרות כמה ארצות הספקתַּ. להספיק, להספיק, למהר, למהר, קדימה! השעון הביולוגי דופק. בשם אלוהים, מדהים כמה יכולים הורים (או חברים) להציק לילדים שלהם שלא יעשו שנת שירות כי "חבל על הזמן", או לא ללכת לנח"ל כי ככה הם "ישיגו פחות": "תחשבי כמה סטטוס חברתי וניסיון תעסוקתי תוכלי לצבור בפרויקט היוקרתי של חיל האוויר...". כן, רעיון טוב, באמת עדיף להגיע מה-יותר-מהר לשלב הקריירה, משכנתא, דו-פלקס, דו-ילד, די-כאון? וכלב.
אוקיי, נסחפתי. אבל מבחינתי, הודו באמת נתנה לי בומבה בראש. אני לא בטוח אם זה באמת עזר, כי אני עדיין מרגיש הרבה פעמים שאני רודף אחרי הזנב של עצמי, אבל היום אני לפחות יודע שזו לא הדרך היחידה. שאפשר לחיות אחרת. היום אני חופשי יותר להחליט מה טוב בשבילי, מה נכון בעיני, לאן אני רוצה ללכת?
הטיול למזרח עבורי, היה יותר מהכל טיול לתרבות אחרת. שונה. תרבות שהחשיפה הממושכת אליה גרמה לי לפקוח את עיניי לכך שאפשר גם אחרת. גרמה לי להתחיל להבחין בעובדה שדברים רבים שאני תפשתי כהכרחיים ומובנים מאליהם כלל אינם כאלה. אני לא טוען שזו הדרך היחידה, אבל אחרי כמה שנים של לימודי סוציולוגיה, אני יכול לומר בוודאות, שזו ללא ספק הדרך המהנה ביותר. בתרבות של אי-נחת שנטי מוחלט עלול להיות מחדל. מאידך, עלול האנטי-שנטי להיות טירוף חסר-הצדקה. האם ניתן לשרטט תָּווך בין השנטי לאנטי-שנטי? תָּווך בין מזרח למערב?
טיול נעים,

אנטרופולגיה הודו מזרח רחוק טיול בהודו מאמרים אקדמאיים - מאמרים באנגלית - מאמרים מתורגמים - מאמרים מדעיים - מאמרים רפואיים - מאמרים משפטיים - מאמרים פסיכולוגיה - מאמרים אקדמים - מאמרים בעברית - מאמרים בקרימינוגוליה - מאגר מאמרים - סיכומי מאמרים - מאמרים קולנוע - מאמרים בתקשורת - כתיבת מאמרים - פרסום מאמרים חינם - חיפוש מאמרים פרסום מאמר באינטרנט פרסום מאמר מקצועי פירסום מאמרים מקצועיים מאמרים באתר מאמרים article.co.il