12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: טעמי המקרא
מאת: זוהר ישר   שמור מאמר למועדפים

בס"ד
כשאנו שומעים את קריאת התורה בבית הכנסת, אנחנו מיד מבינים שאין זו קריאה רגילה: לא קוראים סתם את המילים, שרים אותן! בעל הקורא שר את המילים ואת הפסוקים בנעימה מיוחדת, שהוא עצמו למד מפי המסורת.
בימי קדם, עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, מסורת הקריאה של פסוקי המקרא הועברה מדור לדור בעל פה, על ידי מלמדי התינוקות שלימדו את הילדים לקרוא את כל התנ"ך. כשהילדים היו חוזרים אחר המלמד וקוראים מתוך הספר, היה המלמד רומז להם את הנעימה של המילה הבאה על ידי תנועות ידיים מיוחדות כאשר לכל נעימה תנועת יד משלה.
אחרי דורות רבים, וכשבני ישראל חיו תחת שלטון זר ועוין, התחילו חכמים גדולים שהיו בקיאים בכל הפרטים והדקדוקים של המקרא לרשום את הנעימות של כל מילה ומילה שבכתוב, עפ"י המסורת המדויקת שקיבלו ממוריהם, כדי שלא תישכח: אלה היו בעלי המסורה.
בעלי המסורה קבעו סימנים מיוחדים שצורתם הזכירה את תנועת היד של המלמד כשהדריך את קריאת התלמידים, ורשמו אותם מתחת המילים או מעל המילים, כדי שהלומד ידע איך לנגן את המילה ההיא. סימנים אלה נקראים טעמי המקרא.
בדיבור רגיל, כשאדם מדבר אל חברו, הוא אינו ממלמל מילה אחרי מילה בקול שווה ללא הפסק; לו היה עושה כן, היה קשה מאד לחברו להבין אותו, וזה גם היה משעמם אותו. זאת הסיבה שמפסיקים בין משפט למשפט, וגם בתוך המשפט אנו מפסיקים בין קבוצות מילים, על פי העניין. כך שיש מילים הנאמרות ברצף, קשורות זו לזו, ויש מילים שאחריהן מפסיקים, הפסק קטן או ארוך יותר.
הטעמים, מלבד הנעימה שבה יש לשיר את המילה, מציינים גם אם יש להמשיך ברצף הקריאה או להפך האם יש להפסיק, ובאיזה הפסק קטן או גדול. הטעמים מחולקים אם כן לשני סוגים: טעמים מחברים, וטעמים מפסיקים. כשאנו אומרים מילה, אנחנו לא מבטאים את כל הברותיה באותו חוזק של הקול: יש הברה אחת שאנו משמיעים ביתר חזקה. אנו מטעימים את ההברה ההיא, היא ההברה המוטעמת של המילה. בעלי המסורה רשמו את הסימן של הטעם בהברה הזאת, ובכך הם ציינו לנו במדוייק את מקום הטעם של המילה.
בלשון העברית, מקום הטעם הוא בדרך כלל בהברה האחרונה של המילה, ואז המילה נקראת מלרע לפעמים מקום הטעם הוא בהברה שלפני האחרונה, ואז נקראת המילה מלעיל.

א. לטעמי המקרא שלושה תפקידים:
1. לקבוע את ההטעמה הנכונה של המילה ("מלעיל" או "מלרע").
וזאת עפ"י מקומו של הטעם בדר"כ (להוציא ארבעה טעמים*).
2. לפסק את הפסוקים לצורך קריאתם והבנתם בצורה הנכונה וכפי שיפורט בהמשך.
3. לנגן את המלים.
ב. טעמי המקרא נחלקים לשתי קבוצות:
"טעמים משרתים"(=מחברים) ו"טעמים מפסיקים".
ג. "טעם משרת": זהו טעם המורה על חיבור המילה בה הוא מופיע עם המילה שאחריו
"טעם מפסיק": זהו טעם המורה על הפסקה מסוימת המילה בה הוא מופיע.
הערה: "טעם מפסיק" יכול להופיע לבדו ללא "טעם משרת". יחד-עם-זאת, "טעם משרת" יופיע
תמיד לפני "טעם מפסיק" ופעמים שיבואו מספר "טעמים משרתים" לפני "טעם מפסיק" אחד.
ד. ה"טעמים משרתים" 10: מקף, שופר הולך, אזלא, קדמא, שופר מהופך, תרי טעמי, דרגא, מאריך,
תרסא, ירח בן יומו. השאר כולם "טעמים מפסיקים".
ה. ה"טעמים מפסיקים" שונים זמ"ז בכח הפסקתם, ונחלקים לארבע קבוצות, כפי שמפורט בטבלה
הבאה מההפסק הגדול לקטן:

הקבוצה הטעמים
הקיסרים אתנחתא, סוף פסוק
המלכים סגולתא, שלשלת, זקף קטון, זקף גדול, טרחא
המשנים רביע, זרקא, פשטא, יתיב, תביר
השלישים פזר גדול, תלשא, גריש, שני גרישין, פסק, תרסא, קרני פרה

הערה:
יש לשים לב לכך, כי בכל קטעי הוידאו המובאים באתר, קבוצת המילים המסומנת בכחול בכל רגע נתון, מאגדת בתוכה מקטעים בפסוק בין "טעם מפסיק" אחד למשנהו.

* ישנם ארבעה טעמים שמקום הופעתם במילה אינו קובע את הטעמתה, אלא יש לקרוא את המילה כפי משפט דקדוקה וזאת מבלי להתחשב במיקומו של הטעם.
הטעמים הללו הם:
זרקא, סגולתא, תרסא – יופיעו תמיד באות האחרונה במילה.
תלשא – תופיע תמיד באות הראשונה במילה.