12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: היפראקטיביות והרפואה הסינית
מאת: ד"ר גדעון רון, נטורולוג ומרפא סיני   שמור מאמר למועדפים

כשדנים ב- A.D.H.D ('היפראקטיביות' בלשון העם), הכוללת מגוון של אספקטים, יש להביט על הסימפטומים השונים כעל שיחה של גוף לא מאוזן עם 'בעל הבית' ולא בהכרח כעל סט של תסמינים שיש לסלקם.
ברפואה הסינית הקלאסית, הכוללת, כידוע, לא רק אקופונקטורה, אלא גם שימוש בצמחי-מרפא והדרכה באורח חיים נכון, מתייחסים אל התופעות הנ"ל כאל הפרעה בזרימת הצ'י באפיקי הגוף, כחוסר איזון בין היין והיאנג, או כבעיה של ה'רוח' (Shen).
בטיפול במחטים אנחנו מאזנים את האפיקים השונים וזאת לאחר הערכת מצבם בעזרת מדידת עוצמת הדופק והתבוננות בלשון. ב'הפרעת קשב וריכוז', למשל, סביר להניח שנמצא 'חום' המשפיע על הלב, ואת אפיק הטחול חלש (וכתוצאה מכך קיים מצב של 'עודף מחשבות'). ב'פעילות-יתר חסרות תכלית' נמצא את השילוב של 'ליחה' ו'חום'. בנושאי ה'אימפולסיביות' ו'רגשנות היתר', יש לשער כי הכבד מעורב; כך גם במקרה של התפרצויות זעם (דפוס של עודף, המביא את החום הפנימי המצטבר לעלות לעבר הראש – שהוא בקצה המסלול הפנימי של הכבד). הכבד ובן זוגו כיס-המרה מעורבים גם בנושא השליטה בהתנהגות, מאחר שאפיק כיס-המרה אחראי על כוח השיפוט של האדם ואילו הכבד, המכונה 'הגנרל', אחראי על התיכנון לטווח ארוך. גם לאפיק המעי-הגס ('שר החינוך') יש מהלכים בהשתתת התנהגות הולמת. כאשר קיימת תופעה של 'דיבור יתר', ניתן תשומת-לב מיוחדת לאפיק הלב (האחראי על הדיבור). באופן כללי ניתן לומר, כי בהיפראקטיביות נגלה תבניות של 'עודף חום' ו'עודף ליחה' (המתפתחות בדרך כלל לדפוס של 'חום ולחות').
אפיק השליטה, שזרימתו היא לאורך מרכז הגב כלפי מעלה, אחראי על כל אפיקי היאנג ועל תחזוקת המוח; מכאן חשיבותו בטיפול בהיפראקטיביות.ראוי לציין כי יציבה נכונה של עמוד השדרה חשובה מאוד לתפקוד אפיק זה. (נחכה למחקר שיוכיח את הקשר בין הפרעות-התנהגות אצל ילדים, לבין הכיסאות והשולחנות של בתי הספר, שכידוע לא מותאמים לצרכיהם...)
מאמר מעניין העוסק בטיפול באקופונקטורה לסובלים מהיפראקטיביות, פורסם בינואר 1999 בביטאון Zhong Guo Zhen Jiu (Chinese Acupuncture & Moxibustion), ובו מתואר מחקרו של רופא הילדים הסיני ד"ר פנג (Feng) מבית החולים האוניברסיטאי ב- Heilongjiang. 155 ילדים היפראקטיביים קיבלו סדרת טיפולים בדיקור, ובמקביל טופלה קבוצה של 58 ילדים בריטלין. עם תום הטיפולים, לאחר כשלושה חודשים, נבדקו הקריטוריונים של ריפוי או הטבה ניכרת ונמצא כי לריטלין היה יתרון מסוים (60.3% מול 58.7%). אך התברר כי חודש לאחר הפסקת הטיפולים, אחוז הריפוי הגמור או ההטבה הניכרת שחשו המטופלים במחטים, הגיע ל- 41.9%, בעוד שאצל מקבלי הריטלין הוא צנח ל- 12.1%. מיותר כמובן לציין, כי בעוד שלטיפול התרופתי עלולות להיות תופעות לוואי, לטיפול באקופונקטורה אין.
במאמר הנלווה למחקר מציין ד"ר פנג (הנחשב בסין ל- Lao yi sheng = 'רופא עתיר ניסיון'), כי למשחקי-הוידיאו יש חלק בעליית מספר הילדים הסובלים מהיפראקטיביות. לדבריו, "המשחקים המערביים האלה פוגמים בתפקוד המוח אצל הילדים".
נקודות אקופונקטורה שמרבים להשתמש בהן במקרי היפראקטיביות, הן אלה שבשמן יש רמז להשפעתן, לדוגמא: HT7 (Shenmen = 'פתח הרוח'), GV17 (Naohu = 'שייך למוח'); או 'נקודות מיוחדות': N-LE-4(Naoqing = 'הבהרת המוח'), N-HN-32 (Dingshen = 'לשכך את הרוח'), N-HN-51 (Zhinao = 'רפא את המוח').
מאחר שהיפראקטיביות מאופיינת בעודף חום (יאנג), הטיפול בתוך מים (יין), עם דולפינים למשל, התברר כחיובי ביותר.
את האפקטיביות של הרפואה הסינית בטיפול בהיפראקטיביות, ניתן להסביר גם במישור הכימי: עובדה ידועה היא כי ילדים היפראקטיביים סובלים מחוסר בסרוטנין במוח; וכבר לפני כעשרים שנה התגלה, כי הדיקור מעלה את רמת הסרוטנין בדם.
חסר אחר שנרשם אצל ילדים היפראקטיביים הוא בהורמון 'נוראדרנלין'; וכשמזהים חוסר איזון הורמונאלי כלשהו בגוף, יש לבדוק "מה שלומו" של המסנכרן הראשי של הורמוני הגוף, הלא הוא, המלטונין ('הורמון החושך'). ואומנם, מיעוט שעות שינה הוא אחד הגורמים להחמרה בהיפראקטיביות, וזאת בייחוד אצל ילדים ונוער שערים בלילה בין השעות 21:00-23:00, בעת שאפיק הטחול 'טוען את מצבריו' (שלא לדבר על 23:00-01:00 כשהלב עושה כן). אגב, כבר בשנת 1995 הודגם בניסוי כיצד המלטונין מגביר את יעילות מערכת העצבים בעת מצוקה.
בבי"ח מאייר לילדים (מתחם רמב"ם) בחיפה אימתו את הקשר בין חוסר שינה לבין היפראקטיביות. בארה"ב, פרופ' גיליו טונוני מאוניברסיטת ויסקונסין, פירסם לאחרונה מחקר, בו הוא גילה כי הירידה בריכוז, בעירנות, בחשיבה ובכושר קבלת ההחלטות כתוצאה ממיעוט שעות שינה, גורמת לנזק מצטבר הפוגם בתיפקוד המוח לאורך זמן (וזאת בניגוד לדעה הרווחת, כי תיפקודים אילו יכולים לחזור לתיקנם, לאחר שאנו מחזירים לעצמנו את שעות השינה החסרות).

השימוש בצמחי מרפא סיניים בהיפראקטיביות מותנה בדיאגנוזה מדויקת הקובעת את הגורם האנרגטי לתסמינים. למשל: במקרה של 'חסר' בכליות במקביל ל'עודף' ביאנג של הכבד, ניתן להשתמש ב- Mu li (Calcined Oyster Shell) ו- Long gu (Dragon Bone), הנחשבים לצמחים המרגיעים את ה'רוח'. הוספת Chai hu (Bupleurum) לשני הצמחים הנ"ל, הופכת את השלושה לפורמולה ידועה למקרי היפראקטיביות, ששמה: 'הרגעת הדרקון'. צמחים אחרים הנודעים בהשפעתם החיובית בהיפראקטיביות הם: שיסנדרה (פטרייה המשפרת את תיפקוד המוח והמכונה בסין 'מקור החיים'); ג'ינסנג סיבירי (המחזק את מערכת העצבים) וקמומיל (המרגיע את מערכת העצבים).
שלושת הצמחים האחרונים מצויים בקוקטייל סיני, המיוצר במערב בשם 'אינטרא' והכולל 23 צמחים. רופא הילדים ד"ר ישראל הדרי (מנהל המרכז הרפואי בדימונה ומרצה בפקולטה לרפואה באונ' בן-גוריון) דיווח (דצמ' 1998), כי בעזרת ה'אינטרא' ניתן לגמול ילדים מריטלין.
אגב, חלק מהצמחים שהוזכרו לעיל מרכיבים את ה-'Yizhi syrup', שהיא תמצית שהוכיחה את השפעתה החיובית על ילדים היפראקטיבים - בניסוי שנערך בשנגחאי ושדווח עליו בביטאון הבריטי לרפואה סינית (יוני 1994).

בסעיף 'אורח חיים נכון', בנוסף לנושא השינה שהוזכר לעיל, יש לאזן את תזונתו של הסובל מהיפראקטיביות. במערב קיימים כבר מחקרים לא מעטים המצביעים על קשר בין אכילת 'פת-זבל' (ג'אנק פוד) לבין המחלה.
אכילה מרובה של ממתקים ובצקים למשל, ה"מאיימת" על הלבלב, מחלישה את אפיק הטחול (אחד ה'שחקנים הראשיים' בהיפראקטיביות). ראוי להזכיר כי כבר לפני אלפי שנים "חיברו" הסינים בין הטחול לבין הלבלב (שמו המלא של אפיק מס' 12 הוא 'טחול-לבלב'). רק לאחרונה התגלה (ד"ר סוזי וויר ממרכז ג'וזלין, בית החולים הכללי של בוסטון; כתב-העת 'סיינס'), כי הזרקת תאי טחול לחולי סוכרת (בינתיים רק בעכברים...) הביאה לשיקום הלבלב.
אכילת מזון המכיל צבעי-מאכל, חומרים-משמרים, ויטמינים סינתטיים ושאר חומרים מעולם הדומם (החסרים לחלוטין צ'י) מזיקה מאוד לסובלים מהיפ'. חומרים אלה גורמים ל'חום' בדם או בכבד. מזיקים מאוד גם כל מוצרי המזון המכילים קופאין (קפה, תה רגיל, קקאו, קולה, שוקו, שוקולד). אחת ההוכחות כי קופאין הוא אומנם סם (עם כל תופעות הלוואי המאפיינות סם), היא בשימוש שנעשה בו במקרי היפראקטיביות, כפי שדווח בכתב-העת הקנדי לפסיכיאטריה (אוק' 1981) ובביטאון האמריקני לפרמקולוגיה קלינית (מאי 1985).