12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: משטרת האהבה
מאת: איליה כהן   שמור מאמר למועדפים

"זה נשמע טפל במיוחד...", חיווה שכני לספסל האוטובוס על אוכל, או סרט, או דבר דומה, באוזני ידידו בספסל ממול.
"ומה לא טפל וחסר חשיבות בחיים הללו?!", לא יכולתי שלא להתערב, שוטח באוזניו את משנתי...

זה היה יום האהבה, כשהתפתחה השיחה המקרית הזו באוטובוס. נסעתי בתוקף תפקידי כמבקר אוכל, לאיזו מסעדה, כשפתאום שמתי לב אליהם. חשתי מצוברח ומריר, שזה לא מאוד שונה מבדרך כלל, אבל היום החגיגי הזה גרם לי לחוש יותר בודד מאי פעם. ואז שמעתי את הבחור, ציניקן צעיר וידידותי. האמת היא שלברנש השני בקושי שמתי לב.

הוא חייך חיוך דק ומלא משמעות, בעודי מסביר לו את מה שכנראה ידע, שאלו החיים, אתה לא בוחר להיוולד, אתה (כנראה) לא בוחר למות וגם שאר החיים אתה די משועבד, אלא אם כן אתה אחד מברי המזל העשירים הללו... בקיצור, בנזונה ששוחה בכסף.
"אלו החיים, שיעמום וריקנות אחת גדולה...", סיימתי לומר, מרוצה מעצמי.
"אבל באמצע יש כאלה שגם מתחתנים", ניסה ידידי החדש לומר.
"כרגע רק חיזקת את הטיעון שלי, שלא תגרום לי להתחיל לדבר על מונוגמיה, זה רק מוכיח את כל מה שאני אומר", החיוך שלי קיבל גוון שחצני.

"אל תאמר דברים כאלה, זה יום האהבה...", אמר בחיוך שקט, בטון שצפן בחובו רבדים קלילים של ציניות, אך זה היה מאוחר מדי בשבילי לשים לב.
"כן?! מה יקרה אם אגיד את האמת? מפלס הבחורות שאני מצליח איתן יירד למינוס שתיים?! היחידה שמסכימה להיות אתי, יד ימין הישנה והטובה, תברח ותחפש מישהו אחר?! או אולי...", השתתקתי, מחפש סיום מפוצץ במיוחד.

כעת לכדתי את תשומת ליבו של שכני לספסל והוא ממש הפנה את מבטו אליי, מבט שמתחת לו נח חיוך משועשע מדבריי.
"או אולי...", המשכתי, נהנה מתשומת הלב, "אם אמשיך לומר דברים כאלה, ייכנסו לאוטובוס אנשי משטרת יום האהבה, שתמיד מחופשים לארנבים ענקיים עם רובים - ויירו בי לבבות שוקולד כדי להעניש אותי על דברי הכפירה?!"

האוטובוס המשיך לנוע ואני שכחתי מיום האהבה, שהוא יום נתעב לכל הדעות, יום שבזכותו הפכנו לצרכנים צייתניים יותר, לא אוהבים יותר, חלילה.
יום שבזכותו מתעשרים התאגידים הגדולים, לא לבבות האנשים. ביום הזה נהוג לתת כרטיס ברכה שעליו מצוייר לב, שאמור לסמל את הלב האנושי.
אנשים אוהבים את הלב הסמלי, הרומנטי, כי אנחנו מזמן מעדיפים דברים סמליים על פני המציאות.
אז אנחנו מעדיפים את הזיוף, על פני הלב האמיתי, הפועם, המדמם, שבתוכנו.
לא פלא, כי זה לא קל, לגעת במהות שמעבר לפני השטח, לחוש את הפגיעות של האדם מולנו, של האדם בכלל, אז אנחנו מעדיפים להמציא חגים מטופשים כאלה, שיכסו באמצעות נשיקות מתוזמנות לאותו היום, חיבוקים ושוקולדים, על העובדה שאנחנו כל כך, אבל כל כך, רדודים.
ואחרי שאני כותב לכם את כל זה, עוברת רק מחשבה אחת בראשי:
לעזאזל, אני חייב להשיג לעצמי זיון.