12307 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: בין פלשתין ליהודה - הרהורים על כוחן של מילים לעצב תודעה
מאת: דן בן ישי   שמור מאמר למועדפים

א.
על אף שרבים הכירו בכך רק מאוחר עד כדי שלהי מלחמת העולם השנייה, בריטניה הפכה רשמי מַעַבָרהּ מבעל ברית לאויב עם תחילת הסתגייותה מהצהרותיה-זה-מכבר ב1922. אז התפרסם מה שכונה הספר הלבן – לימים הספר הלבן הראשון – בו הוחלט בין השאר על מסירת עבר הירדן המזרחי, כשני שליש מהאדמה שהובטחה ליהודים, לנסיך האשמי בשם עבדאללה. כך חולקה ארץ ישראל המדנטורית, לא בפעם האחרונה, בין יהודים וערבים, בהסכמת הראשונים (שקיוו לפייס את הערבים) ועל רקע מחאת האחרונים (שסירבו לְמתן שטח כלשהו ליהודים), גם כן רמז לבאות. בעתיד ישתתף צבאהּ של האמירוּת ההאשמית הטריה, בפיקוד קצינים בריטים, בקואליציה כלל-ערבית להשמדת יהודי ישראל.

ברבות השנים נהפכה יישות מל(א)כותית זו לביתם של מיליוני ערבים-פלשתינים, כ70% מן האוכלוסייה הכללית. זה לא עצר מערביי ישראל המערבית להציג עצמם כעם חסר בית, אומה של פליטים אומללים, אפילו מקביליהם העכשווים של יהודי-טרום-מדינת-ישראל (ההשוואה מדהימה: האם מישהו היה לוקח ברצינות תביעתם של יהודים למדינה בארץ ישראל אילו היו בנמצא כבר מספר מדינות ריבוניות בהן שפה, אוכלוסייה, שלטון וצבא עבריים, אחת מהן על רוב שטחה של ישראל המקראית? גם בהיעדר כל אלו התקשו היהודים לדלות הכרה רפה בזכותם הלאומית למדינה, או אפילו לעצמאות בגטו צר-מותניים). התביעה הערבית להגדרה עצמית ממערב לנהר הירדן - בלידתה המצאה של מדינות שכנות יותר מאשר רגש עממי אותנטי – הייתה קריאה גלויה להשמדת המדינה היהודית. זו אינה פרשנות אישית ולא פראנויה אנטי-ערבית, אלא עובדה היסטורית: ה"ארגון לשחרור פלשתין" הוקם ביוזמת מדינות ערב בשנת 64; לא נותר אלא לתהות אילו שטחים קיוו "לשחרר" בשנים שלפני ה"כיבוש"?... המטרה האמיתית של הלאומיות הערבית-פלשתינית נותרה בעינה גם כאשר שינו לכאורה מטרתם למדינה "רק" ביש"ע, אי-מתי לאחר מלחמת ששת הימים. הסוד-לא-סוד שקריאה זו לנסיגת ישראל היא רק שלב ראשון בדרך לשואה יהודית-ישראלית, ניכר עד היום באמנה הפלשתינית, בתקשורת הפלשתינית הרשמית ובהתעקשות על זכות השיבה.

הצלחת הערבים הפלשתינים לגרוף תמיכה בינלאומית אדירה לתביעתם מקורה בגורמים שונים. אחד מהם הוא פשטות הטיעון ותמציתיות המסר: העם הפלשתיני דורש פלשתין. במשפט זה גלום כל השאר: אי-הכרה בתביעה זו היא רשעוּת ורמיסת זכות אנושית-לאומית בסיסית, עיקר באידיאולוגיה המערבית-דמוקרטית: הזכות של כל עם להגדרה עצמית כפי שהוכרה ב14 הנקודות של וודרו ווילסון, נשיא ארה"ב, בשנת 1918. הפרכת הטיעון מורכבת וארוכה מהטיעון עצמו, ועל כן חלשה במושגים של תעמולה. ואכן, טענת הימין הישראלי שירדן היא "פלשתין" (ושבמובן מסוים, כל מדינה ערבית היא "פלשתין"), נדחתה כלאחר יד, לרוב כגזענית, משולה לטענה ש"כל הערבים הם אותו הדבר", ודומה שנזנחה, או במקרה הטוב נדחקה לשולי התעמולה של הימין.

לאור כל זאת מעניין לחזור ולהיזכר באותן שנים גורליות של הספר הלבן הראשון. איזו חוכמה זדונית הייתה בהפצרת הבריטים בעבדאללה שלא לקרוא לממלכתו החדשה בשם שחפץ בו, השם הטבעי והמתבקש מאליו. אחרת - ויש בעובדה זו כדי לאתגר כל אדם הפוטר כדמגוגיה את טענת הימין שירדן היא מדינת הפלשתינים - ההיסטוריה לא הייתה יודעת שום "ירדן", אך הייתה זוכרת את שנת 1922 כשנת לידתה של לא אחרת, מפלשתין...

ב.
מעט שמאלה מחסידי השקר המוצלח "שתי מדינות לשני עמים", ישנם המטיפים ופועלים למען מדינה אחת דו-לאומית, מושג שהוחלף לאחרונה, ברוב חוכמה שיווקית כמנהגם של אויבי ישראל, במינוח הידידותי "מדינת כל אזרחיה" המזכיר פחות את האלימות האתנית הזוועתית שהולידה הרב-לאומיות ביוגוסלביה ולבנון, ויותר מדינות כלל-אזרחיות כמו ארצות הברית. מלבד הרווח התעמולתי, שינוי השם מעיד גם על שינוי בגישה (אם כי לא בתוצאה הצפויה מיישומה): לא עוד קריאה לדו-קיום בין ערבים ויהודים, אלא הטפה למחיקת הזהויות הערבית והיהודית מכל וכל, ויצירת זהות ישראלית א-אתנית וא-דתית. הגישה מואמצת על ידי חילונים אתאיסטים רבים, הרואים ביהדות דת ולא לאום, ולפיכך בהתנתקותם ממנה אינם רואים ברירה אחרת מהתכחשות לזהות היהודית, והחלו מגדירים עצמם כ"ישראלים" בלבד. עוד מאמצים גישה זו מי שאולי מכירים בלאומיות יהודית אך מתנגדים ללאומיות עצמה, כהפרדה מיותרת ובלתי רציונלית בין בני אדם שווים ביסודם שהגיעה העת לבטלה.

לא עקביות התופעה במשך אלפי שנות היסטוריה אנושית כתובה, לא כמות הדמים שנשפכו בניסיון האוטופי-קומוניסטי למחותהּ, לא הכישלונות הטראגיים שהניבו צעדים מדיניים בהתעלמות ממנה, אין בהם כדי לערער את אמונתם של הקוסמופוליטיים הללו בשרירותיות הלאומיות האתנית ובכוחה של האנושות, באמצעות הנדסה חברתית, לפטור עצמה מנגע זה וליצור חברה שיוויונית, מאוחדת והומוגנית. גם בהתעלם מכך שחברה כזו, גם תהא אפשרית, אינה בהכרח רצויה (מוסד המשפחה- המתבסס על אהבת אדם את קרוביו יותר מכלל האדם- הוא בלתי רציונלי ואי שיוויוני גם כן, אך אין רבים החושקים בביטולו), הקריאה ליהודים להיות הראשונים לצעוד לעתיד אוטופי זה היא אבסורד, לא פחות מההטפה במאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 להתבוללות יהודית, שבמקום לפתור את בעיית האנטישמיות רק עיכבה והכשילה את יישום הפתרון האמיתי– התחדשות לאומית ואבוקאציה של אירופה- ועל כן הביאה למותם של רבים בשואה. הטעות של המתבוללים אז היא הטעות של קוסמופוליטיים היום: איוולת היא לזנוח אחדות לאומית ולתלות תקוותייך באחדות אנושית, כשמבקשי נפשך טרם וויתרו על שלהם.

שוו בנפשכם כמה נימוקים אלו היו מיותרים, משום שההתקפה על ישראל כמדינה יהודית הייתה נתפסת כמגוחכת ורבת-סתירות גם בלעדיהן, אלמלא פרט טרמינולוגי קטן; כמה מקשה היה הדבר על אויבי ישראל היהודית לנתק בתודעת העם את הלאומיות והדת היהודית מעל מדינת ישראל – אילו רק קולות אחדים היו גוברים על האחרים בדיון שהתרחש בימים שלקראת לידת מדינתנו לגבי שמה הראוי, ובה' באייר תש"ח היה מכריז דוד בן-גוריון על "הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת יהודה"... כפי שיתקשה פלוני לשכנע מישהו באי-הצדק שבהיות מדינת יפן מדינת יפנית, כך דומה שהייתה נחסכת מאיתנו תופעה אידיאולוגית אנטי-יהודית שלמה. ראו-נא: כוחן של מילים.