12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: פניה המזדקנות של ישראל
מאת: אברהם אלון   שמור מאמר למועדפים

פנים קשישות במראה – על ישראל המזדקנת במהירות והשלכותיהן
מאת: אברהם אלון, M.B.A.

כותב המאמר, אברהם אלון, מוסמך במינהל עסקים במגמת שיווק ואסטרטגיה, הינו חוקר, מרצה ויועץ במכלול הנושאים הקשורים באיכות חיים בגיל המבוגר.
בשנים האחרונות התמחה בבניית אסטרטגיות ובביצוע פרויקטים שיווקיים מגוונים לאוכלוסיות הגיל השלישי.
בנוסף, משמש אברהם אלון כמרצה בכיר בנושאי הגיל המבוגר באוניברסיטת תל אביב, בקורס לניהול בתי אבות ודיור מוגן.
מוזמן כמרצה אורח למכללות ולפורומים ממשלתיים וציבוריים, ומשתתף בתכניות רדיו וטלוויזיה בתחומי התמחותו.
במהלך השנים האחרונות פרסם עשרות רבות של מאמרים בנושא. בימים אלה יצא לאור, לראשונה בישראל, מילון למונחי הדיור המוגן, מפרי עטו של מחבר המאמר.

א. מבוא: קצת דמוגרפיה

אני מחזיק בידי את השנתון הסטטיסטי לשנת 2007, המסכם את המספרים המעניינים והמדהימים ביותר אודות ישראל של שנת 2006.
עייני משוטטות על פני הטבלאות, צדות פה ושם נתון פיקנטי כזה או אחר וממשיכות הלאה. ים אדיר של עובדות נפרש בפני וגלים גבוהים של הפתעה מכסים את פניו.

בתום שיטוט ארוך אני מגיע למחוז חפצי: הדור הקשיש והמבוגר החי בישראל. תמיד ידעתי שאנו מדינה צעירה יחסית לארצות המערב, אבל לא שיערתי עד כמה.
הנה כמה עובדות:
שיעור בני ה – 65 ומעלה מגיע כיום לסביבות 9.5% מהאוכלוסייה בעוד שבמערב אירופה הוא מטפס לכדי 15 עד 18 אחוז ובקרוב יעבור את סף עשרים האחוזים.
כבר כיום ישנם בתוכנו למעלה מ – 600,000 איש ואישה בני 65 ומעלה, אבל שימו נא לב:
בשנת 2010 יחיו במדינה 7,617,000 יהודים, מתוכם יגיע שיעור הקשישים לקרוב ל – 10%, הווה אומר 775,400 איש.
בשנת 2015 יחיו בישראל 8,292,000 יהודים. מתוכם יגיע שיעור הקשישים ל -10.7% ומספרם יהיה 887,300 איש.
בשנת 2025 תמנה המדינה שלנו 9,788,000 יהודים, ומהם יהיו 12.3% בני 65 ומעלה, כלומר – 1,204,000 איש ואישה!!!

במילים אחרות, המדינה הצעירה שלנו הולכת ומזדקנת במהירות גדולה יותר ממה שאנו משערים, או מתרשמים מחיי היום יום.

ב. אורח החיים של בני הגיל המבוגר

מעניין לראות שבני הגיל המבוגר אינם עשויים מקשה אחת מבחינת אורח חייהם, יכולתם הכלכלית, מעורבותם בפעילות חברתית והתנדבותית, צימאונם להעשרה ולתרבות, מצב בריאותם ואפילו חזותם החיצונית.

אם ניקח לדוגמא את מקום מגוריהם, כי אז ניווכח שרובם המכריע מעדיף להתגורר בביתו, גם אם נותר בגפו עקב מותו של בן הזוג.

אף שאין נתונים רשמיים, מדברות כל ההערכות על קרוב לעשרת אלפים איש ואישה המתגוררים כיום בבתי הדיור המוגן. יש להניח שעוד כ –25 אלף מבין העצמאיים שבתוכם, מתגוררים בבתי אבות.

מצד אחד זהו נתון מרשים, כיוון שהוא מתייחס לתחום חדש יחסית, שתהליך הכרתו והטמעתו בקרב קהלי המטרה והאוכלוסייה הכללית נמצא עדיין בעיצומו. מצד שני אנו נמצאים בפיגור עמוק מול העולם המערבי הנאור בתחום זה.

ראוי לבחון מהו הפרופיל של אלה, בני הגיל המבוגר המתפקדים עצמאית, שהחליטו לעזוב את ביתם למען מגורים בדיור מוגן או בבית אבות מודרני.


באחוזים מתחדדת התמונה: 29.5% מהמתגוררים בשתי המסגרות (דיור מוגן ובתי אבות מודרניים) הם בגיל 80 עד 84, 23.3% מהם – בגיל 85 עד 89, 17.8% בגיל 75 עד 79, 11.8% בגיל 70 עד 74, 9.3% בגיל 90 עד 94, 5.9% בגיל 65 עד 69.

הווה אומר – המבוגרים עדיין ממתינים עת ארוכה מדי ומשהים את החלטתם לעבור למסגרות הללו, בעיקר עקב חוסר מודעות, המחירים הגבוהים יחסית, בעיות חלוקת הרכוש והירושה.

עם זאת, גם אם נשקלל את אלמנט המחיר הגבוה יחסית הנדרש בבתי הדיור המוגן, עדיין מותר לדבר על אוכלוסייה של לפחות 50,000 איש הנראית כמתאימה. במילים אחרות, רק אחד מכל חמישה אנשים שניתן היה להניעו לגור במסגרת של דיור מוגן, אכן נמצא שם. ליתר הארבעה עדיין לא הגענו.

כראייה נביא את הסקר המדגמי שנערך לאחרונה ואשר כלל 300 איש ואישה מאזור המרכז וגוש דן, כולם בגילאי 75 עד 82 ובמצב בריאות תקין, בעלי יכולת כלכלית סבירה. מבין הנשאלים השיבו 70% כי אינם שוללים מעבר לדיור מוגן, אולם ברצונם לשקול שוב את ההחלטה בעוד זמן מה. כמובן שהדיור המוגן חייב להיות ברמה מתאימה לצרכיהם ולדרישותיהם. 20% מהנשאלים נוטים לשקול את המעבר בטווח המיידי, ואילו 10% אינם מתכוונים כלל לעבור לדיור מוגן מטעמים עקרוניים.
עוד העלה הסקר כי 80% מהבנים והבנות של המשתתפים בסקר לא יתנגדו למעבר הוריהם לדיור מוגן.


אם כך, מדוע תהליך ההצטרפות לדיור מוגן הוא איטי ומזדחל? מה עוד ניתן לעשות? מדוע אנו מפגרים אחרי ארצות המערב המתקדמות שם מגיע אחוז העוברים לדיור מוגן לכדי 20% עד 30%?!!

זאת ועוד. כיצד תשפענה על התהליך התופעות המתועבות, ההולכות ומתרבות, של אלימות איומה ובלתי נסבלת נגד קשישים?!!


ג. חששות ותקוות במעבר לדיור מוגן

המעבר מהבית לבית אבות או דיור מוגן, הוא אחת החוויות היותר מורכבות לבני הגיל המבוגר.
כמעט לעולם אין הדבר נעשה מתוך חדווה יתרה או בהתלהבות מיוחדת, אלא כתוצאה משורה של נסיבות המובילות אל ההחלטה, או שמציבים אותה כ"ברירת מחדל".

ניכר שוני מהותי באופן ראיית הנושא ע"י בני הגיל המבוגר המועמדים לעזוב את ביתם, לעומת אופן ההתייחסות של הבנות והבנים, בני הדור השני.

המבוגרים נוטים לראות זאת כהודאה בעובדה שאכן הגיעו לתחנה כמעט אחרונה של חייהם, ובכל מקרה במתן פומבי לעובדה גורלית זו.
נוסף לכך עזיבת הבית אינה מצטיירת בעיניהם כמהלך טכני. כמעט ההיפך הוא הנכון. הבית מסמל בעיניהם חיים שלמים שהתנהלו בין כתליו, וחלקם בילו בו עשרות שנות חיים.
אוצר בלום ויקר של זיכרונות אגור בחללים שבין קירות הבית, זיכרונות של קולות, מראות, ריחות, אירועים.

כאן התנהלו חיי המין והאהבה שלהם, כאן נולדו ילדיהם, כאן שמחו ורבו, כאן חינכו והטיפו מוסר, כאן היו בשעתו אוטוריטה שאין עליה עוררין.
הם סוקרים בנוסטלגיה את הבית ושומעים את מחיאות הכפיים לבן הבכור שהחל לפתע ללכת, את אורותיהם של נרות החנוכה ואת ריח הסופגניות, את החרדה לבריאותה של הבת שמחלתה לוותה בחום גבוה, ואת ארון הבגדים המאכלס סיפורי מסיבות ונסיעות, נשפים וחתונות, חופשות קיץ ומטריות ישנות.

האם כל אלה יחלפו עתה ללא שוב? האם נגזר עליהם להתנתק בבת-אחת מכל מה שמסמל את חייהם עד כה?

ממה להיפרד? מה חייבים להשאיר מאחור? מה אפשר וצריך לקחת? מה עושים עם מה שאי אפשר לקחת? האם זורקים? למי נותנים? מי יהיה מוכן לקחת?
והתמונות-מה יהא עליהן? אלבומים ישנים עמוסי הררי תצלומים, מעטפות חומות ישנות שכרסן שמנה משפע התמונות שבתוכן. למי יש כוח נפשי וסבלנות לשבת ולמיין את כל אלה?

ושם במקום החדש והלא מוכר, שאמור להחליף את "הבית" מי יודע איך ארגיש? האם אשתלב חברתית? האם אוכל לתכנן את חיי כרצוני?

הבנים והבנות, הנכדות והנכדים, האם יוסיפו לבוא ולבקר אותי באותה תדירות? ואולי יחושו שאין צורך יותר בנוכחותם וישאירו אותי לנפשי?
איך אוכל לארח אותם כפי שאהבתי? איך אוכל להכין למענם את המאכלים שכה אהבו? והעוגות והעוגיות של סבתא, גם עליהן נגזר להיעלם?…

לעומת זאת עומדים שיקולים אחרים, אף הם כבדי משקל:

? סימנים ראשונים של ירידה במצב הבריאות הם איתות אזהרה. האם נמתין עד אשר יהיה לנו קשה לתפקד עצמאית? אולי נבון יותר להסתגל כבר עכשיו למסגרת מגוננת ותומכת?

? עייפות מניהול משק הבית, ולעיתים גם טיפול בגינה ותחזוקת הבית. עד מתי נתמיד בכך, כאשר ההרגשה היא שהדבר מתחיל להיות מעיק, כמעט מעבר לכוחנו?

? הבנים/הבנות שגרו בקרבת מקום עקרו למקום מרוחק או נסעו לשליחות בחו"ל. ללא עזרתם יהיה לנו קשה לקיים אך אורח החיים אליו הורגלנו. חשוב למצוא חלופה ראויה, ובהקדם.

? הפרידה הכואבת מבן/בת הזוג לאחר שנים ארוכות של חיים משותפים. בלעדיו/ה ייראו החיים אחרת לגמרי. איך מתמודדים עם הבדידות, ההתנהלות היום יומית, המשך אורח החיים אליו הורגלנו?

? ההשגחה הרפואית ההולכת ונהיית חיונית. איך נבטיח את קבלתה והאם הדבר בכלל אפשרי בביתנו?

לעומת כל אלה, הדור השני רואה את הנושא באור מציאותי ומפוכח יותר. ההיבט הרגשי אמנם אינו זר לו, אך משקלו קטן בהרבה מאשר אצל המבוגרים.
כאן משפיעים יותר שיקולים ענייניים כגון מידת העצמאות של ההורה, מצב בריאותו, האפשרות להפחית במקצת את נטל הטיפול בו, ההשגחה הרפואית המובטחת לו, הפגת הבדידות שכה מעיקה עליו, האפשרות שישתלב בפעולות העשרה, בידור, פיתוח תחביב כלשהו, אולי אפילו מסגרת התנדבותית שתמלא את חייו בתוכן חדש.
עם זאת נתון גם דור הבנים והבנות בלבטים לא קלים, כיון שהמעבר הוא מהלך עקרוני ואולי גורלי.

כיצד שוקלים את החסרונות מול היתרונות? איך מגיעים להחלטה שקולה ונכונה? איך נהיה בטוחים בטיב החלטתנו?

ומעל לכל אלה שאלת השאלות: לאן הולכים? איך בוחרים? עם מי מתייעצים? ממי רצוי ואפשר לקבל המלצות? האם הן אמינות? ומה שטוב לפלוני, האם הוא מתאים גם לאמי או לאבי?

ההיבט הכספי מהווה אף הוא גורם מכריע בסוגיה. כמה כסף דרוש כדי לממש את הרעיון? האם ההוצאה מוצדקת? איך תושפע רמת חייו של ההורה? למשך כמה זמן יספיק הכסף העומד לרשותו? מהן ההשלכות של הרכוש הכולל ומהן המשמעויות לגבי הירושה?

כיצד מעלים את הנושא הרגיש הזה בעדינות הנדרשת? מהו העיתוי המתאים ביותר?
איך מונעים מההורה את התחושה שכאילו "רוצים להיפטר" ממנו? איך להמשיך ולשמור על הקשר אתו לאחר המעבר ולעטוף אותו בכל החום והאהבה של המשפחה?

שאלות כבדות, מעיקות, מסובכות, כמעט הרות גורל ובכל זאת מחייבות הכרעה, ולעיתים הכרעה מהירה. לעיתים נוצרים חילוקי דעות בין ההורה ובני הדור השני, ואז כיצד נוהגים? האם כופים עליו את ההחלטה, או שיש דרך לשכנע אותו שהדבר באמת לטובתו?


ד. הדימוי של הדיור המוגן

נדמה לי שלא אטעה אם אומר שמרבית בני הגיל המבוגר אינם יודעים במדויק את ההבדלים בין בית אבות, דיור מוגן, ואפילו מרכז סיעודי. השנים האחרונות שבהן הושקעו משאבים לא מעטים בפרסום ובקידום המכירות של הדיורים המוגנים, לא הצליחו להביא למודעות משמעותית כלפי הנושא.

מרבית האנשים בגילים הרלוונטיים יתקשו להגדיר את האפיונים של הדיור המוגן, וממילא לא יהיו מודעים לתועלותיו. הוא מצטייר בעיניהם בשני קצוות של הקשת:
או שהוא בעצם בית אבות (שלא לומר מושב זקנים), ששופץ לשונית ותדמיתית,
או שהוא משהו יקר ביותר, מעין יגואר או מרצדס, שאינו שווה לכל נפש, ומתאים לעשירים מאד.

גישה רווחת זו עומדת ברקע מיעוט הנענים להגיע לדיור המוגן, והיא הגורם למרבית ההתנגדויות בהן נתקלים אנשי השיווק והמכירות בענף.

זאת ועוד. קחו לידיכם את הפרסומים של בתי הדיור המוגן ותראו שמזה 15 שנים לפחות, לא חל כל שינוי במהות ההבטחה שהם נותנים או בפירוט הנימוקים שאמורים לשכנע מישהו לבוא אליהם.
רובם ככולם משתמשים באותה טרמינולוגיה, נעזרים באותו בנק תמונות, בונים משפטים באותן מטפורות, ובכך מקשים על קהלי המטרה הן בעצם ההבנה מדוע כדאי להם לבוא והן בראיית ההבדלים בין המקומות השונים ובבחירת המקום המתאים להם יותר.

ה. האפיונים של מרכזי דיור מוגן – איך בוחנים?
במהלך השנים האחרונות פותחו בארץ מסגרות מגורים מיוחדות למבוגרים המסוגלים לתפקד באופן עצמאי ואשר מעוניינים להמשיך ולנהל לבדם את משק ביתם.
מרכזי הדיור המוגן הוקמו בתחילתם על-ידי גופים ציבוריים (כגון רשת "משען") אך במרוצת השנים השתלבו גם גורמים פרטיים שהוסיפו מגוון רחב של אפשרויות ומתכונות.

כל דייר רשאי לרכוש סוג כזה או אחר של שירותים, בנוסף לחבילה בסיסית הכלולה בתשלום החודשי (חבילה שמשתנה ממקום למקום בהתאם למחירה ולמדיניות של הנהלת המרכז).

ההצטרפות לאחד ממרכזי הדיור המוגן דורשת אמצעים כספיים משמעותיים כיוון שהמצטרף מתבקש להפקיד סכום כסף כפיקדון (בהתאם לתעריפים השונים של כל מרכז ולפי גודלה ומיקומה של הדירה שבחר), וכן לשלם תשלומים חודשיים בעד השירותים המרכזיים הכלולים ב"סל" שנקבע.

רוב מרכזי הדיור המוגן קובעים "לוח שחיקה" שלפיו נשחק מדי שנה הפיקדון שהופקד באחוזים קבועים, וזאת למשך תקופה של 10 עד 12 שנים.
כמובן שהדייר רשאי לעזוב את המרכז כל אימת שהוא מעוניין בכך ולקבל את הפיקדון שהפקיד, בהפחתת האחוזים שנקבעו, ולגבי הדייר שנשאר, הרי בבוא היום יקבלו יורשיו
את הסכום שנותר לפי הנוסחה שפורטה.
בבואנו לבחור באחד ממרכזי הדיור המוגן יש לקחת בחשבון את שיקולים הבאים:

1. גודלו של המרכז מבחינת יחידות הדיור הכלולות בו. מרכז גדול כולל אמנם הרכב
מגוון של דיירים ומאפשר מעגלי היכרות רחבים, אך העומס המוטל על הצוות
מקשה על מתן שירות אישי משובח. מרכז קטן יותר יכלול מספר מצומצם יותר
של דיירים, אך יאפשר מידה רבה יותר של אינטימיות ושירות אישי.
המועמד חייב איפוא לבחון את שיקול הגודל בהתחשב באופיו, בצרכיו
החברתיים ובהעדפותיו האישיות.

2. מגוון השירותים המוצעים במרכז. חשוב לבחון אילו שירותים כלולים ממילא
ב"סל", וניתנים בתמורה לתשלום החודשי. איזה שירותים אכן קיימים אך
כרוכים בתשלום מיוחד, ואיזה שירותים אינם מוצעים כלל.

בהקשר זה ראוי לבחון את מפרט המתקנים המצויים במרכז (מספרה ומכון
יופי, בריכת שחיה, חדר כושר, אולמות אירועים, חדרי חוגים, מרפאה מצוידת),
את גודלם של השטחים הציבוריים, ואת השטחים הפתוחים הסובבים את
המרכז.
בנוסף מומלץ להשוות את המגוון, האופי, המיוחדות והחדשנות של קשת
הפעילויות החברתיות, התרבותיות וההעשרתיות המוצעות לדיירים.

3. המיקום הגיאוגרפי של המרכז, קלות הגישה אליו, זמינות התחבורה הציבורית,
קיומם של מוסדות חשובים כגון: מרכז קניות, בנק, דואר, בית כנסת, מרכזי
תרבות ובידור.

כמו-כן יש חשיבות לאופייה של הסביבה בה ממוקם המרכז. סביבה שקטה
וסולידית, בקרבת שכונת מגורים מטופחת, יכולה להבטיח הגנה מפני רעשים סביבתיים, תחבורה סואנת וזיהום אויר.

ו. ההגנות שדיור מוגן אמור לספק

ההגנות האמורות להינתן לדיירי הדיור המוגן נחלקות לארבעה רבדים:

"רובד תשתיתי" - הכולל הגנה, בטחון פיסי, אמצעי בטיחות חיוניים, טיפול ופיקוח רפואיים, מגוון אפשרויות בתחום המזון והדיאטה, פתרון בעיות אישיות.

"רובד התייחסותי"- הכולל הקשבה, אמפטיה, תמיכה, מסגרת חברתית, איכפתיות.

"רובד העשרתי" - הכולל מסגרות הפעלה שונות, פעילות תרבותית מגוונת, לימודים והעשרה אינטלקטואלית, העשרה נפשית בזימון חוויות שונות, פיתוח תחביבים והעמקתם, יצירת מסגרות התנדבות או הפנייה אליהן.

"רובד הגשמתי" - הכולל תחושת נחיצות, יכולת השפעה, דימוי עצמי חיובי, אי-תלות, כבוד עצמי, היות האדם אדון לגורלו, מיצוי ההנאה מהחיים.

ברור שקיימות דרכים רבות ושונות לספק הגנות אלה, חרף העובדה שחלקן עלול להיראות יומרני במקצת.

לדעת כותב שורות אלה יש לראות בהן מעין "קו אדום" שחובה להבטיחו ולקיימו נוכח המחיר הכבד (בעיניו) שמשלם המתעתד לעבור לדיור מוגן, במובן הנפשי, המשפחתי, ההתנהגותי והמסגרתי, ובצד ההשלכות הכספיות והכלכליות.


טוב יעשו כל המתלבטים בסוגיות הללו אם יראו את מכלול הבעיות והשיקולים ויקבלו החלטה שקולה, נבונה, ובעיקר – תואמת את אישיותו וצרכיו של המועמד המתעניין, ועיקר העיקרים – בטרם יהיה מאוחר מדי.