נושא המאמר: שמונה פרקים לרמב"ם: מה יכול תסריטאי ללמוד מתורת המידות
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפים
שמונה פרקים לרמב"ם: מה יכול תסריטאי ללמוד מתורת המידות
שמונה פרקים, הקדמת הרמב"ם לפירושו למסכת אבות, הוא טקסט קצר יחסית, אבל הוא מכיל רעיון שעשוי להיות משמעותי מאוד עבור כל מי שעוסק בכתיבת דמויות: האדם אינו רק אוסף של מעשים. יש בו נטיות, הרגלים, מידות, בחירות ותנועה מתמדת בין קצוות.
הרמב"ם מנסה להבין כיצד בנויה נפש האדם, כיצד נוצרות מידות וכיצד אפשר לתקן אותן. הוא עושה זאת באופן כמעט שיטתי: הוא מבחין בין כוחות שונים בנפש, מסביר כיצד המידות משפיעות על ההתנהגות, ומקדיש מקום מרכזי לרעיון של דרך האמצע.
מבחינת תסריטאי, זהו חומר מעניין משום שעלילה טובה אינה רק רצף של אירועים. היא מתארת אדם שנכנס למציאות שמאלצת אותו להתמודד עם האופן שבו הוא בנוי.
המידות אינן המעשים
אחת ההבחנות החשובות אצל הרמב"ם היא בין מעשה מסוים לבין המידה שמאחוריו.
אדם יכול לכעוס פעם אחת בלי להיות בהכרח "אדם כעסן". לעומת זאת, אדם שמגיב שוב ושוב מתוך כעס כבר פיתח נטייה יציבה יותר.
לתסריטאי ההבחנה הזאת חשובה מאוד.
אם הדמות משקרת בסצנה הראשונה, אין בכך עדיין אפיון עמוק. אבל אם השקר הוא הדרך הקבועה שבה היא מתמודדת עם פחד, בושה או סכנה — כבר נוצר דפוס התנהגות.
וזה הבדל מהותי בכתיבת דמות:
אירוע מראה מה הדמות עשתה.
דפוס מראה מי הדמות.
עלילה מתחילה להיות מעניינת כאשר המציאות מפסיקה לאפשר לדמות להמשיך להשתמש בדפוס הישן שלה ללא מחיר.
דרך האמצע
הרעיון המפורסם ביותר ב"שמונה פרקים" הוא תורת המידות המאוזנות.
הרמב"ם מתאר מידות שנמצאות בין שני קצוות. למשל, הפזרנות והקמצנות נמצאות משני צדי הנדיבות; הפחדנות והפזיזות נמצאות משני צדדיו של אומץ הלב.
המטרה אינה להפוך את האדם לקיצוני בכיוון ההפוך.
וזו נקודה דרמטית מעניינת מאוד.
נניח שגיבור הוא פחדן. לכאורה, הדרך הפשוטה לכתוב את השינוי שלו היא להפוך אותו בהדרגה לאמיץ. אבל התפיסה של הרמב"ם מורכבת יותר: הפתרון לפחדנות אינו בהכרח היעדר פחד, אלא יחס מאוזן יותר לפחד.
לכן דמות יכולה להתחיל בקצה אחד, לעבור דרך הקצה השני, ורק בסופו של דבר להגיע למידה הראויה.
מבחינה עלילתית, הדבר מאפשר ליצור מסלול הרבה יותר עשיר מאשר "רע ? טוב".
אפשר לקבל:
קיצוניות ? תגובת נגד ? קיצוניות חדשה ? איזון.
זו כבר תנועה דרמטית.
מדוע שינוי דמות דורש זמן
הרמב"ם אינו מציג שינוי של מידות כעניין של החלטה חד-פעמית. מידות קשורות להרגל. כאשר אדם חוזר על התנהגות מסוימת, ההתנהגות נעשית טבעית יותר עבורו.
מכאן אפשר להבין מדוע שינוי אמין בדמות אינו צריך להתרחש באמצעות נאום שבו הגיבור "מבין הכול".
אם אדם רגיל לברוח מעימותים במשך עשרים שנה, גילוי אינטלקטואלי אחד לא בהכרח יהפוך אותו לאדם אסרטיבי.
התסריטאי צריך לתת למציאות להפעיל לחץ על הדפוס.
הדמות תנסה להשתמש שוב ושוב בכלי הישן שלה. לפעמים הכלי יעבוד. לפעמים הוא אפילו יביא לה הצלחה. אבל בהדרגה מתברר שהמחיר של השימוש בו גדל.
כך נוצר חומר עלילתי.
מכאן נולד מבנה עלילתי
אפשר להסתכל על מבנה עלילה דרך השאלה:
איזו מידה או נטייה מנהלת את הגיבור בתחילת הסיפור, ומה המציאות עושה כדי לאלץ אותו להשתנות?
בתחילת הסרט הדמות נמצאת במצב יחסית יציב. היא מכירה את עצמה ואת העולם שלה. גם אם מצבה אינו טוב, הוא מוכר לה.
ואז מגיע אירוע שמוציא אותה מהאיזון.
היא מנסה לפתור את הבעיה באמצעות הכלים שכבר קיימים אצלה. מכיוון שהכלים האלה נובעים מהמידות וההרגלים שלה, הם מייצרים את הפעולות הראשונות של העלילה.
במילים אחרות:
הדמות אינה רק מגיבה לעלילה. האישיות שלה מייצרת את העלילה.
שתי דמויות יכולות להיתקל באותו אירוע ולקבל ממנו שני סרטים שונים לחלוטין, משום שכל אחת מהן תגיב בהתאם למבנה המידות שלה.
אדם פחדן יברח.
אדם גאוותן יתעקש.
אדם חשדן יחפש מי מרמה אותו.
אדם תאוותן ינסה להשיג יותר.
אדם שמרגיש שאינו ראוי לאהבה עלול דווקא להרוס קשר טוב כשהוא מתחיל להצליח.
לכן דמות טובה אינה זקוקה רק לבעיה חיצונית. היא זקוקה לדרך אופיינית להתמודד איתה.
המידה הופכת למנוע עלילתי
כאן "שמונה פרקים" יכול לסייע לתסריטאי במיוחד.
במקום להתחיל בשאלה "מה יקרה עכשיו?", אפשר להתחיל בשאלה:
"איזו מידה גורמת לדמות לפעול כפי שהיא פועלת?"
לאחר מכן אפשר לשאול:
מה יקרה אם העולם יתגמל אותה על המידה הזאת?
ומה יקרה כאשר אותו מנגנון עצמו יתחיל להיכשל?
זה מייצר מבנה טבעי.
בחלק הראשון של הסרט, הדפוס של הדמות יכול אפילו לעבוד. הגיבור משקר — והשקר מציל אותו. הגיבורה אינה סומכת על איש — ובמקרה היא מגלה שבאמת אסור לסמוך על מישהו. הגיבור מתעקש — וההתעקשות מביאה לו ניצחון.
כך הקהל מבין מדוע הדמות אינה פשוט "טועה".
אם הדרך שלה הייתה תמיד נכשלת, היא הייתה משנה אותה מיד.
הדרמה נוצרת כאשר המידה הלא מאוזנת מועילה לדמות בטווח הקצר אך הורסת אותה בטווח הארוך.
ואז מגיע המחיר
ככל שהעלילה מתקדמת, השימוש בדפוס הישן צריך לייצר מחיר הולך וגדל.
הגיבור יכול להמשיך לברוח, אבל עכשיו מישהו אחר נפגע.
הוא יכול להמשיך לשקר, אבל השקר דורש שקר נוסף.
הוא יכול להמשיך להיות גאה, אבל הוא מאבד אדם שהיה מוכן לעזור לו.
כך העלילה אינה רק סדרה של מכשולים. היא נעשית מערכת שמחזירה לדמות את תוצאות האישיות שלה.
זהו אחד הרעיונות השימושיים ביותר שאפשר להפיק מהרמב"ם: העלילה יכולה לשמש כמכשיר שמכניס את המידות של הדמות למבחן.
אבל הרמב"ם מזהיר גם מפני "פתרון" שגוי
כאן רעיון דרך האמצע הופך למעניין במיוחד עבור כתיבת מערכה שנייה.
דמות שמבינה שהפחדנות שלה הרסה אותה עלולה להחליט שהיא חייבת להיות חסרת פחד.
דמות שנפגעה בגלל תמימות יכולה להפוך לחשדנית כלפי כולם.
אדם שהיה פסיבי יכול להפוך לשתלטן.
אדם שהיה קמצן יכול להתחיל לבזבז כסף כדי להוכיח לעצמו שהוא השתנה.
מבחינה פסיכולוגית, זו תגובה הגיונית. האדם מזהה את החיסרון שלו ומנסה לברוח ממנו. אבל הוא עדיין לא מצא את האיזון.
מכאן אפשר ליצור מערכה שנייה שבה הדמות מתקדמת לכאורה אך למעשה מתקרבת לקיצוניות חדשה.
וזה הרבה יותר מעניין מ"שיעור מוסרי".
השינוי האמיתי
לפי הרמב"ם, התיקון אינו מחיקה של האישיות.
האדם אינו צריך להפוך למישהו אחר לחלוטין. הוא צריך להעמיד את הכוח שכבר קיים בו במקום הנכון.
האמיץ אינו אדם שאינו מפחד.
הנדיב אינו אדם שמחלק את כל רכושו.
העניו אינו אדם שחושב שאין בו שום מעלות.
המידה המתוקנת היא מידה שיודעת מתי וכיצד לפעול.
גם מבחינת תסריטאות, זה מאפשר סוף הרבה יותר משכנע.
בסוף הסרט הגיבור אינו חייב להפוך להיפך הגמור של מי שהיה.
הוא יכול להשתמש באותה תכונה שהייתה מקור הבעיה — אבל בצורה חדשה.
העקשנות הופכת לנחישות.
הרגישות הופכת לאמפתיה במקום לפגיעות.
הזהירות הופכת לשיקול דעת במקום לפחד.
הביטחון העצמי מפסיק להיות גאווה והופך ליכולת לפעול.
כך מתקבל שינוי שאינו מוחק את הדמות אלא מארגן אותה מחדש.
מה יכול תסריטאי לקחת מ"שמונה פרקים"?
התרומה הגדולה של הרמב"ם לתסריטאות אינה מבנה של שלוש מערכות ואינה רשימת נקודות עלילה. היא עמוקה יותר.
הוא מציע לחשוב על הדמות כעל מערכת של נטיות והרגלים, ועל העלילה כמבחן שמכריח את המערכת הזאת להיחשף.
מכאן אפשר לגזור כמה שאלות שימושיות לכתיבת סיפור:
מהי המידה המרכזית שמנהלת את הגיבור?
באיזה קצה היא נמצאת?
מתי היא מועילה לו?
באיזה שלב אותה מידה מתחילה להזיק לו?
מהי תגובת היתר שלו כשהוא מנסה לתקן אותה?
ומהו האיזון שאליו הוא צריך להגיע בסוף?
אלה שאלות שמאפשרות לעבור מתיאור חיצוני של דמות להבנה עמוקה יותר של המנוע הפנימי שלה.
ובמובן הזה, "שמונה פרקים" מזכיר לתסריטאי דבר יסודי: העלילה אינה רק מה שקורה לגיבור. העלילה היא גם מה שקורה כאשר העולם מתחיל להתנגש בדרך שבה הגיבור בנוי.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
