13203 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: כתיבה שמרגישים: על Writing for Emotional Impact מאת קארל איגלסיאס
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

כתיבה שמרגישים: על Writing for Emotional Impact מאת קארל איגלסיאס

יש לא מעט ספרי תסריטאות שמסבירים איך לבנות עלילה, היכן להציב נקודות מפנה, כיצד לעצב דמות ואיך לחלק את התסריט למערכות. קארל איגלסיאס מתחיל ממקום אחר לגמרי: מה הקורא מרגיש כשהוא קורא את התסריט?

מבחינתו, תסריט אינו רק מכונה שמייצרת אירועים. הוא מכשיר להעברת חוויה רגשית. הספר Writing for Emotional Impact, שיצא ב־2005 והתבסס על השיעורים שהעביר איגלסיאס ב־UCLA Extension, מוקדש כמעט כולו לשאלה כיצד גורמים למילים שעל הדף לייצר תגובה רגשית אצל הקורא.

וזה גם החידוש המרכזי של הספר: איגלסיאס מפריד בין הרגש של הדמות לבין הרגש של הקהל. דמות יכולה להיות עצובה מאוד, אבל אם הסצנה כתובה בצורה לא נכונה, הקורא לא בהכרח יהיה עצוב. להפך: הוא עלול להשתעמם.

לא מה הדמות מרגישה — מה הקורא מרגיש

אצל איגלסיאס, השאלה החשובה בכל רגע היא לא "מה הדמות מרגישה?" אלא "מה אני גורם לקורא להרגיש עכשיו?"

ההבחנה הזאת משנה את נקודת המבט של התסריטאי.

אם דמות מקבלת בשורה קשה, אין די בכך שנכתוב שהיא בוכה. הבכי הוא מידע על הדמות. הוא אינו בהכרח חוויה עבור הקורא. התסריטאי צריך לבנות את הסיטואציה כך שהקורא יחווה בעצמו פחד, צער, חמלה, הפתעה, מתח או כל רגש אחר שהסצנה דורשת.

לכן איגלסיאס מדבר על שלוש רמות בסיסיות של חוויית קריאה: שעמום, עניין ו־WOW. המטרה אינה רק שהקורא יבין את הסיפור או ימשיך לקרוא. המטרה היא ליצור שוב ושוב רגעים שבהם הוא מרגיש משהו בעוצמה.

מכאן מגיעה תפיסה מעניינת: התסריטאי הוא במובן מסוים מהנדס של תגובות רגשיות.

שבעת הרגשות של הסיפור

איגלסיאס אינו מסתפק באמירה כללית כמו "צריך לרגש". הוא מפרק את הרגש לכלים.

בין הקבוצות שהוא עוסק בהן נמצאות סקרנות, ציפייה, פחד, מתח, הפתעה, שמחה, עצב, חמלה, הערצה ועוד. למעשה, הספר מציג שבעה רגשות מרכזיים ומציע עשרות טכניקות ליצירתם.

לדוגמה, סקרנות נוצרת כאשר הקורא יודע שיש משהו שהוא עדיין אינו יודע.

ציפייה נוצרת כאשר הוא מתחיל לחכות שמשהו יקרה.

מתח נוצר כאשר קיימת אפשרות ממשית שמשהו ישתבש.

הפתעה מתרחשת כאשר המציאות אינה תואמת את הציפייה.

ההבדל חשוב: אלה אינם בהכרח רגשות של הדמות. הם רגשות של הצופה או הקורא כלפי הסיפור.

כך העלילה הופכת לרצף של פעולות רגשיות. אירוע אינו מעניין רק מפני שהוא משנה את מצב העלילה; הוא מעניין מפני שהוא משנה גם את מצבו הרגשי של הקהל.

הדמות: לא ביוגרפיה אלא אמפתיה

אחד החלקים המרכזיים בספר עוסק ביצירת Empathy — אמפתיה, כלומר היכולת לגרום לקורא להזדהות או לפחות להתעניין רגשית בדמות.

איגלסיאס מציע עשרות טכניקות ל"האנשה" של דמות. בין היתר הוא מדגיש פגיעוּת, תכונות אנושיות מוכרות, פעולות שמגלות אופי, סתירות פנימיות, סודות ומסתורין.

הנקודה החשובה היא שלא צריך בהכרח להפוך את הדמות ל"נחמדה".

דמות יכולה להיות אנוכית, מוזרה, יהירה או אפילו דוחה, ובכל זאת להיות מרתקת. מה שחשוב הוא שהקורא ירגיש שיש מאחוריה אדם.

לכן איגלסיאס מעדיף שהאופי יתגלה באמצעות התנהגות. במקום לספר שהדמות נדיבה, אפשר לתת לה לעשות מעשה נדיב. במקום להסביר שהיא פחדנית, אפשר להעמיד אותה בפני רגע שבו הפחד שלה נחשף.

כך נוצר חיבור רגשי דרך פעולה ולא דרך הסבר.

הסיפור כמכונת מתח

גם כאשר איגלסיאס מגיע למבנה, הוא אינו מתרחק מהעיקרון הרגשי.

הוא מתאר את שלוש המערכות במונחים רגשיים: המערכה הראשונה היא Attraction — משיכה, השנייה היא Tension and Anticipation — מתח וציפייה, והשלישית היא Satisfaction — סיפוק.

זה ניסוח מעניין משום שהוא מציג את המבנה לא רק כמפת אירועים אלא כמסלול של חוויית הצופה.

המערכה הראשונה צריכה לגרום לנו לרצות להיכנס לסיפור.

המערכה השנייה צריכה לגרום לנו לחכות לראות מה יקרה.

והמערכה השלישית צריכה לספק את ההבטחה שהסיפור יצר.

מכאן גם נובע מושג חשוב: השאלה הדרמטית המרכזית. אירוע מחולל אינו רק אירוע שמתחיל את העלילה; הוא יכול ליצור שאלה שהקורא רוצה לקבל עליה תשובה. כל עוד השאלה פתוחה, קיים מתח.

כל סצנה היא סיפור קטן

אחד החלקים המעשיים ביותר בספר הוא תפיסת הסצנה כ־Mini-story — סיפור בזעיר אנפין.

סצנה טובה אינה רק מקום שבו הדמויות "מדברות על משהו". יש לה התחלה, התפתחות, שינוי וסיום. היא יכולה להעלות שאלה, להגדיל מתח ולהגיע לשיא קטן.

איגלסיאס מבחין בין סצנות אקספוזיציה, סצנות ראווה וסצנות דרמטיות. הסצנה הדרמטית היא זו שבה מתרחש עימות או שינוי רגשי משמעותי.

כאן מופיע אחד המושגים היפים בספר: Emotional Palette — פלטת רגשות.

כשם שצייר אינו משתמש באותו צבע לאורך כל הציור, גם תסריטאי אינו אמור להחזיק את הקורא באותו רגש לאורך זמן. פחד יכול להתחלף בתקווה, תקווה באכזבה, אכזבה בכעס, כעס בהומור וכן הלאה.

השינוי עצמו מייצר חיות.

גם המילים עצמן הן דרמה

אחד היתרונות של הספר הוא שאיגלסיאס אינו עוצר במבנה, בדמות ובסצנה. הוא יורד עד לרמת המשפט.

בפרק העוסק בתיאור הוא מדבר על כתיבה שמייצרת תחושת תנועה, משתמשת בפעלים חזקים, בפרטים חושיים ובשפה חסכונית כדי להחזיק את תשומת לב הקורא. בפרק הדיאלוג הוא עוסק בקצב, בקול ייחודי לכל דמות, בסאבטקסט, בהומור, בהגזמה ובהמעטה, ובאופן שבו הדיאלוג יכול לעורר תגובה רגשית.

Subtext — סאבטקסט, כלומר המשמעות שמתחת למילים, הוא כלי מרכזי במיוחד. דמות יכולה לומר "אני בסדר" בזמן שהקורא מבין שהיא ממש לא בסדר. הפער בין המילים לבין האמת הרגשית יוצר מתח.

לכן דיאלוג טוב אינו רק מעביר מידע. הוא מפעיל את הקורא.

החוזקה הגדולה של הספר

החוזקה הגדולה של איגלסיאס היא שהוא הופך את המילה המעורפלת "רגש" למשהו שאפשר לעבוד איתו באופן טכני.

במקום לומר לתסריטאי "תגרום לקהל להתרגש", הוא שואל: איזה רגש? באיזה רגע? באמצעות איזה מנגנון?

הספר מספק מאות טכניקות מעשיות לדמות, סיפור, סצנה, תיאור ודיאלוג.

במובן הזה, הוא פחות ספר על "תיאוריה של סיפור" ויותר ארגז כלים לתיקון והעצמת תסריט.

ומה החיסרון?

דווקא משום שאיגלסיאס מתמקד כל כך בעוצמת החוויה, השיטה שלו עלולה להפוך בקלות למתכון.

אפשר לבנות סצנה שמייצרת מתח, להוסיף מסתורין, להכניס הפתעה, להעניק לדמות פגיעוּת ולשפר את הדיאלוג — ועדיין להישאר בלי סיפור עמוק באמת.

רגש הוא לא בהכרח משמעות.

הקורא יכול להיות במתח במשך שעתיים ועדיין לצאת מהסרט בלי שהסיפור שינה בו משהו.

לכן הספר חזק במיוחד כשקוראים אותו כקומה נוספת מעל יסודות הסיפור: אחרי שיש דמות, קונפליקט, רצון ומבנה, איגלסיאס שואל כיצד לגרום לכל אלה להיות מורגשים.

השורה התחתונה

Writing for Emotional Impact אינו מנסה להמציא מבנה עלילתי חדש. החידוש שלו נמצא במקום אחר: הוא מעביר את מרכז הכובד מן השאלה "מה קורה בסיפור?" אל השאלה "מה קורה בתוך הקורא בזמן שהסיפור קורה?"

זוהי הבחנה קטנה לכאורה, אבל היא משנה את אופן קריאת התסריט כולו.

סצנה אינה רק אירוע. היא חוויה.

דמות אינה רק אוסף תכונות. היא מערכת שנועדה לעורר קשר רגשי.

דיאלוג אינו רק מידע. הוא כלי להפעלת הקורא.

והמבנה אינו רק סדר של נקודות מפנה. הוא גם מסלול רגשי.

במובן הזה, איגלסיאס מציע לתסריטאי מבחן פשוט ואכזרי: לא מספיק שהתסריט יהיה נכון. לא מספיק שהעלילה תהיה בנויה היטב. לא מספיק שהדמות תהיה מעניינת.

צריך לשאול, כמעט בכל עמוד: מה הקורא מרגיש עכשיו?

אם התשובה היא "כלום" — מבחינת איגלסיאס, שם בדיוק נמצאת הבעיה.