13180 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: סיפור אדם וחווה - ניתוח לפי משנתו של רוברט מקי
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

אדם וחווה על פי רוברט מקי: כשהסיפור הראשון בנוי משינויי ערך

רוברט מקי אוהב לפרק סיפורים עד העצם. מבחינתו, סיפור אינו רצף של אירועים מעניינים, אלא מערכת שבה כל פעולה משנה משהו במצב הקיים, יוצרת התנגדות, פותחת פער בין הרצוי למצוי ומאלצת את הדמויות לקבל החלטות חדשות.

מנקודת המבט הזאת, סיפור אדם וחווה מעניין במיוחד. לא מפני שהוא "מתאים" באופן מושלם לתיאוריה של מקי — הוא כמובן קדם לה באלפי שנים — אלא מפני שאפשר לראות בו בצורה כמעט מעבדתית כמה מהעקרונות שעליהם כתב.

ה־Set-Up: העולם לפני שהכול משתבש

מקי מכנה את החלק הראשוני של הסיפור Set-Up — הצגת העולם, הדמויות ומצב החיים שממנו הסיפור עומד לצאת.

אצל אדם וחווה, קשה לבקש Set-Up נקי יותר.

האדם נמצא בגן עדן. העולם שלם. אין מוות, אין עמל, אין בושה ואין ניכור. האדם נמצא בקשר ישיר עם האל, והמציאות אינה דורשת ממנו את המאבק הקיומי המוכר לנו.

זהו מצב של ערך חיובי.

אלא שכבר בתוך השלמות הזאת קיים סדק דרמטי: יש דבר אחד שאסור לאדם לעשות.

הוא רשאי ליהנות מן הגן, אך אסור לו לאכול מעץ הדעת.

מבחינת הדרמה, זהו פרט קטן עם פוטנציאל עצום. משום שברגע שמופיע גבול, מופיעה גם האפשרות לחצות אותו.

ה־Inciting Incident: הופעת הנחש

מקי משתמש במונח Inciting Incident כדי לתאר את האירוע שמפר את האיזון ומניע את הסיפור.

הנחש ממלא כאן תפקיד מרכזי.

הוא אינו סתם מוסיף "נבל" לעלילה. הוא משנה את האופן שבו חוה תופסת את המציאות.

עד שהנחש מגיע, האיסור הוא עובדה.

אחרי שהנחש מדבר, האיסור הופך לשאלה.

ומה שחשוב עוד יותר: הוא מציע לחוה אפשרות חדשה. אולי יש משהו שהיא אינה יודעת. אולי אפשר לדעת יותר. אולי אפשר להיות "כאלוהים".

ברגע הזה נולד Object of Desire — מושא התשוקה.

חוה כבר אינה מסתפקת בעולם כפי שהוא. נוצר פער בין מה שיש לה לבין מה שהיא חושבת שאפשר להשיג.

וזהו בדיוק החומר שממנו מקי בונה דרמה.

ה־Desire: לדעת

הסיפור אינו זז מפני שמישהו הכריז שצריך להתחיל את העלילה.

הוא זז מפני שנולדה תשוקה.

חוה רוצה לאכול מן העץ מפני שהיא מאמינה שהאכילה תעניק לה משהו שחסר לה: ידיעה, הבנה, אולי אפילו מעמד חדש.

וכאן נמצא עיקרון חשוב של מקי: הדמות פועלת כדי להשיג דבר שהיא מאמינה שישנה את מצבה.

היא אינה יודעת מה באמת יקרה.

וזה בדיוק העניין.

אילו ידעה מראש שהאכילה תוביל לבושה, פחד, משפט וגירוש — לא הייתה כאן דרמה. הייתה כאן הוראת בטיחות.

הדרמה נוצרת משום שהדמות פועלת על בסיס תפיסה מסוימת של המציאות, והמציאות עומדת להוכיח לה שהיא טעתה.

ה־Gap: המציאות מסרבת לשתף פעולה

אחד המושגים החשובים ביותר אצל מקי הוא Gap — הפער שבין מה שהדמות מצפה שיקרה לבין מה שקורה בפועל.

חוה אוכלת.

היא מצפה לתוצאה מסוימת.

אבל התוצאה הראשונה היא:

"ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם."

במקום תחושת האלוהות שהובטחה לה, מגיעה בושה.

זהו Value Shift — שינוי ערך.

לפני האכילה:

תמימות.

אחרי האכילה:

מודעות.

ולמודעות הזאת יש מחיר: בושה.

כך פעולה אחת הופכת את העולם.

וזה בדיוק מה שמקי מחפש בסצנה דרמטית טובה. לא שהדמויות "יעשו משהו", אלא שהן יעשו משהו והעולם יהיה אחר בעקבותיו.

Progressive Complications: כדור השלג מתחיל להתגלגל

מכאן מתחילות Progressive Complications — הסתבכויות הולכות ומחמירות.

אדם וחווה אינם פשוט אוכלים והסיפור נגמר.

האכילה יוצרת בושה.

הבושה יוצרת ניסיון להסתתר.

האל מגיע.

הוא שואל.

האדם צריך לענות.

ואז מתגלה עוד דבר חשוב: כאשר הלחץ עולה, האדם בוחר כיצד להגיב.

הוא יכול לקחת אחריות.

אבל הוא בוחר להטיל אותה על האישה:

"האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל."

חוה, בתורה, מפנה את האחריות אל הנחש.

כך העלילה אינה רק שרשרת של אירועים חיצוניים. היא הופכת למנגנון של Character Revelation — חשיפת האופי.

Characterization: אדם מתגלה דווקא כשהוא נלחץ

אצל מקי, אופי אינו מה שהסופר מספר על הדמות. אופי מתגלה באמצעות הבחירות שהדמות עושה כאשר היא נתונה בלחץ.

זהו אחד הרגעים החזקים ביותר בסיפור.

אדם יכול לומר: "חטאתי."

במקום זאת הוא אומר, למעשה: זה לא רק אני. האישה נתנה לי.

וחוה עושה דבר דומה: הנחש פיתה אותי.

כך נחשף האופי לא באמצעות תיאור פסיכולוגי אלא באמצעות Choice Under Pressure.

הסיפור אינו אומר לנו: אדם מתקשה לקחת אחריות.

הוא פשוט מעמיד אותו במצב שבו צריך לקחת אחריות — ואז מראה מה הוא עושה.

מבחינת מקי, זוהי דרך הרבה יותר דרמטית לבנות דמות.

Forces of Antagonism: הנחש הוא רק חלק מההתנגדות

אפשר לטעות ולחשוב שהנחש הוא ה־Antagonist, אבל אצל מקי Forces of Antagonism רחבים בהרבה מדמות של נבל.

הם כוללים את כל הכוחות המתנגדים לרצון הדמות.

בסיפור אדם וחווה פועלים כמה כוחות כאלה בו־זמנית:

הנחש מתנגד לציות.

האיסור האלוהי מתנגד לתשוקה.

המצפון והבושה מתנגדים להמשך החיים כפי שהיו.

והמציאות עצמה מתנגדת לניסיון של האדם להשיג את מה שהוא חושב שהוא רוצה.

לכן אין צורך להפוך את הנחש ל"אויב הגדול" של הסיפור.

הנחש הוא כוח אנטגוניסטי אחד בתוך מערכת שלמה של התנגדויות.

שינויי הערך הם השלד האמיתי

כאן אולי נמצא המפתח המקיי החשוב ביותר לקריאת הסיפור.

אם מספרים את אדם וחווה כרשימת אירועים, מקבלים:

נברא עולם ? נברא אדם ? נבראה חוה ? הגיע נחש ? נאכל פרי ? האל הגיע ? האדם נענש ? גורשו מגן עדן.

אבל אם מסתכלים דרך מקי, רואים משהו אחר לגמרי:

שלמות ? איסור ? תשוקה ? הפרת האיסור ? ידיעה ? בושה ? פחד ? הסתרה ? עימות ? דין ? גירוש.

זה כבר סיפור.

משום שכל שלב משנה את Story Value.

המצב אינו נשאר במקום.

הסיפור הוא למעשה מכונה לשינוי.

ה־Crisis וה־Climax: כאן המבנה אינו קלאסי לחלוטין

כאן כדאי להיזהר מלהלביש על בראשית בכוח את התבנית של מקי.

בסיפור תסריטאי קלאסי, ה־Crisis הוא בדרך כלל דילמה שבה הגיבור נדרש לבחור בין אפשרויות קשות, והבחירה מובילה אל ה־Climax — העימות או הפעולה המכריעים.

אצל אדם וחווה, הבחירה הגדולה כבר התרחשה לפני העימות עם האל.

הבחירה היא:

לאכול או לא לאכול.

לכן הסיפור אינו יושב באופן מושלם על המודל המקיי.

העימות עם האל מגיע לאחר ההחלטה, ולא לפניה.

אפשר לראות בגירוש מגן עדן את ה־Climax, משום שהוא מממש את התוצאה הסופית של סדרת הבחירות.

אבל זה בדיוק המקום שבו צריך להשתמש בתיאוריה ככלי ניתוח ולא כתבנית שאסור לחרוג ממנה.

הסיפור המקראי אינו חייב להתנהג כמו תסריט הוליוודי כדי להמחיש עקרונות דרמטיים.

Resolution: לא רק מה קרה, אלא איזה עולם נשאר

מקי מדגיש גם את תפקידו של ה־Resolution — החלק שאחרי השיא, שבו רואים את המציאות החדשה שנוצרה בעקבות ההכרעה.

אדם וחווה אינם רק "נזרקים החוצה".

העולם שלהם משתנה.

האדם יצטרך לעבוד את האדמה.

הלידה כרוכה בכאב.

המוות נכנס לתודעה האנושית.

גן עדן נסגר בפניהם.

זהו ה־Resolution במובן הדרמטי: הסיפור מראה את העולם החדש שנוצר כתוצאה מהבחירה.

המציאות שאחרי הסיפור אינה המציאות שלפניו.

וזה אולי המבחן הפשוט ביותר לסיפור על פי מקי:

אם בסוף הסיפור הכול בדיוק כפי שהיה בתחילתו — כנראה לא באמת התרחש בו Story.

ומה אדם וחווה מלמדים על תורת מקי?

הקריאה המקיי של אדם וחווה מבליטה רעיון מרכזי מאוד: סיפור אינו אוסף אירועים. סיפור הוא מערכת של שינויי ערך הנגרמים באמצעות בחירות תחת לחץ.

הנחש יוצר אפשרות.

חוה מפתחת תשוקה.

התשוקה מובילה לפעולה.

הפעולה יוצרת תוצאה בלתי צפויה.

התוצאה יוצרת Gap.

ה־Gap מייצר הסתבכות.

ההסתבכות חושפת אופי.

הבחירות מייצרות שינויי ערך.

ולבסוף מגיע עולם חדש.

לכן אפשר לקרוא את סיפור אדם וחווה כמעט כאחד הסיפורים הראשונים המדגים את העיקרון הבסיסי של מקי:

דמות רוצה משהו. היא פועלת כדי להשיג אותו. המציאות מתנגדת. הפער בין הציפייה למציאות מאלץ אותה לפעול שוב. כל פעולה משנה את מצב החיים. ובסופו של דבר, שרשרת הבחירות יוצרת עולם שאינו יכול להיות עוד העולם שהיה בתחילת הסיפור.

וזה אולי הדבר היפה ביותר בקריאה תסריטאית של בראשית.

מקי אינו הופך את אדם וחווה לסיפור מודרני.

להפך.

הוא מאפשר לראות עד כמה העיקרון הדרמטי הבסיסי עתיק: הסיפור מתחיל כאשר אדם רוצה משהו, ומתחיל באמת כאשר העולם מסרב לתת לו אותו.

סייג קטן לגבי סיומת סיפור הבריאה. בתורה שבעל פה ובמדרשי חז"ל סיפור הבריאה יסתיים כשהמשיח יגיע, תהיה מלחמה גדולה וגאולה אז יש את המאבק הגדול והשיא הסיפורי במקורות אחרים אבל את זה נשאיר לדיונים במקומות אחרים.

תבורכו