13174 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: האומנות היא הרס עצמי? לא בהכרח. הכותב מרפא עצמו באמצעות שימוש נכון באפקט המטוטלת
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

אפקט המטוטלת: גם התסריטאי צריך לעבור טרנספורמציה

בעודי יושב אצל הוריי בסוכה ומביא לידי ביטוי את שורשי החצי־עיראקיים באמצעות אכילת סביח, מוחי המהורהר פוסק לרגע מלחשוב על אפקט המטוטלת, ועתה הוא עסוק בלהתחדד באמצעות הוויטמינים והמינרלים שמוזרמים אליו מהפטרוזיליה המוגזמת ששמתי כדי לאזן את ניחוחות העמבה ששפכתי על הפיתה.

אבל העמבה הטובה. הסמיכה הזו שקונים בצנצנת.

רגע...

רגע...

לאזן?!

שוב אפקט המטוטלת של עבודת המידות של חז"ל חוזר אליי.

יכול להיות שהעיראקים אוכלים עמבה כדי לנטרל את ריח העמבה?

האמת שהמחשבה הזאת זורקת אותי לזווית מעט אחרת של אפקט המטוטלת: התסריטאי עצמו.

יש הטוענים שלהיות אמן טומן בחובו מידה מסוימת של הרס עצמי. עבדכם הנאמן מכיר זאת מקרוב, שכן כתיבתו סורסה בעבר על ידי שדים פנימיים, ולכן אינו מסוגל כיום לכתוב תסריט.

אז הוא עומד מבחוץ ומברבר.

במקום להיות הגיבור שכותב, עבדכם הנאמן נדון בעתיד הקרוב להיות הסיידקיק החנון שכותב מאמרים במקום תסריטים.

אבל תנו לו לחשוב שהוא מנטור.

זה נותן לו מוטיבציה להמשיך.

ובכל זאת, תמיד הטרידה אותי הסוגיה הזאת של הרס עצמי באמנות. הרי לכאורה התסריט אמור להיות דבר מרפא. אנחנו לוקחים גיבור עם בעיה פסיכולוגית, מכניסים אותו לסיפור, מטלטלים אותו במשך שעתיים, ובסוף הוא מבין משהו על עצמו, משנה את האמונה המגבילה שלו ומגיע למקום בריא יותר.

אבל יש כאן פרדוקס.

במשך שלושת רבעי מהתסריט הגיבור דווקא הולך ומעמיק את הבעיה שלו.

אם אני כותב על פחד, אני מעצים את הפחד.

אם אני כותב על חוסר ביטחון, אני מעצים את חוסר הביטחון.

אם אני כותב על חוסר אונים, אני מכניס את הגיבור לעוד ועוד מצבים שבהם הוא חסר אונים.

ובסופו של דבר, במערכה השלישית, הוא עובר את התיקון.

אלא שהתסריטאי יושב לידו במשך כל הזמן הזה.

וזו בדיוק הנקודה שמעניינת אותי.

אם לוקח לי חצי שנה, שנה או חמש שנים לכתוב תסריט, מה קורה לי בזמן שהגיבור שלי במשך שלושת רבעי היצירה רק הולך ומעמיק בתוך המידה המקולקלת שלו?

אם אני אדם פחדן וכותב במשך שנה על גיבור שמפחד — אני עלול לבלות שנה שלמה בהתעסקות בפחד.

ואז נפל לי האסימון:

אולי התסריטאי צריך לעשות עם עצמו את מה שהוא עושה עם הגיבור — רק דרך המטוטלת.

אם חסרה לי מידה מסוימת, אל לי בהכרח לכתוב גיבור שחסר אותה.

אולי עליי לעשות בדיוק את ההפך.

אם אני פחדן — אכתוב גיבור אמיץ.

ולא סתם אמיץ.

אמיץ בצורה מוגזמת.

אשתול בעברו אמונה מגבילה לא שהוא פחדן ובתסריט הוא מתאמץ להיות אמיץ פייק והכל מתפוצץ לו בפנים. אלא אשתול בו אמונה שהוא אמיץ מוגזם. ולא אתן לו להילחם עם זה בתסריט אלא אתן לו לזרום עם זה ואז הוא יגזים ואני כבר אמצא איך להכות אותו ולהחזירו לתלם.

הגיבור שלי ייכנס למקומות שכל אדם נורמלי היה בורח מהם. הוא יעמוד מול סכנה ויחייך. הוא יקפוץ ראשון, יסתער ראשון, ייקח סיכונים מופרכים ויעשה דברים שיגרמו צופה לשאול אם מישהו שכח לעדכן אותו שהמוות הוא עדיין אופציה.

למה?

כי זו המטוטלת.

אם נקודת הפתיחה הפנימית שלי היא פחד, אני מניע את המטוטלת לקוטב השני.

אני לא מנסה מיד להיות מאוזן.

אני כותב אומץ מוגזם.

ואז, במהלך הסיפור, אני מאפשר למטוטלת לנוע.

הגיבור אינו צריך לסיים כפחדן.

אבל הוא גם אינו צריך להישאר האיש שמסתער על כל עכביש עם חרב.

בסוף הוא מגיע אל האמצע:

אומץ.

לא פזיזות.

לא פחדנות.

אומץ.

וזה בדיוק ההבדל בין מטוטלת לבין הטפה.

המטוטלת אינה אומרת לנו: "תהיה אדם מאוזן."

היא אומרת:

לך לקוטב הנגדי.

תגזים.

תחיה שם.

תכתוב משם.

ואז תמצא את האמצע.

וכאן מתחבר הדבר באופן כמעט מפתיע לבריאותו של התסריטאי.

אם אני כותב גיבור אמיץ במשך שנה, אני מבלה שנה בדמיון שלי בתוך עולם שבו אומץ הוא ברירת המחדל.

אני כותב אותו שוב ושוב.

אני רואה אותו מקבל החלטות אמיצות.

אני נותן לו להתמודד עם סכנות.

אני מאלץ אותו לפעול במקום לקפוא.

אני בונה סביבו עולם שבו הפעולה היא טבעית.

ואז, כשהגיע הזמן להביא אותו לאיזון, אני לא צריך להרוס את האומץ שלו.

אני רק צריך לרסן אותו.

וזה הבדל עצום. אני בעצם מלמד אותו להיות אמיץ אמיתי.


וכאן, לדעתי, יש משהו עמוק יותר לגבי עצם האמנות.

אנחנו נוטים לחשוב שהיצירה מוציאה מאיתנו את מה שכבר קיים בתוכנו. אבל אולי יצירה טובה יכולה גם להזין בתוכנו את מה שחסר.

התסריטאי אינו רק אבא של הגיבור.

הוא גם תלמיד שלו.

אם במשך חמש שנים אני כותב גיבור שמפחד מכל דבר, אולי לא כדאי להתפלא אם הפחד הופך להיות בן בית אצלי.

אבל אם במשך חמש שנים אני כותב גיבור שנלחם, מעז, קם, נופל, נכשל וממשיך לפעול — יכול להיות שגם אני מקבל משהו מהתנועה הזאת.

לא משום שהמילים על המסך הן טיפול פסיכולוגי.

אלא משום שהדמיון הוא מקום שבו אנחנו יכולים להתאמן.

וזה מחזיר אותי לסוגיית ההרס העצמי באמנות.

אולי לא כל אמן חייב להשתמש ביצירה כדי לפתוח שוב ושוב את הפצעים שלו.

אולי לפעמים החוכמה היא לשאול:

איזו מידה חסרה לי?

ואז לכתוב גיבור שיש לו ממנה יותר מדי.

חסר לי אומץ?

הגיבור שלי יהיה אמיץ עד כדי טירוף.

חסר לי ביטחון?

הגיבור שלי ייכנס לחדר כאילו הוא בעל הבית, גם אם הוא ממש לא.

חסר לי כוח להציב גבולות?

הגיבור שלי יהיה בעל גבולות נוקשים כל כך, שבשלב מסוים אפילו הצופה ירצה שמישהו ירגיע אותו.

ואז מגיעה המערכה השלישית.

שם המטוטלת חוזרת למרכז.

הגיבור לא נשאר בקיצוניות.

הוא מתאזן.

וזה אולי בדיוק מה שהופך את השיטה הזאת למעניינת כל כך עבור התסריטאי.

כי הוא אינו רק מספר סיפור על טרנספורמציה.

הוא מבלה חודשים או שנים בכתיבת טרנספורמציה שהוא עצמו זקוק לה.

החבל שהוא זורק לגיבור במערכה השלישית עדיין מחלץ את הגיבור.

אבל הפעם הוא יכול לחלץ גם את מי שיושב מול המקלדת.

ולכן, אם אתה תסריטאי פחדן, אל תכתוב סרט על פחדן שמתגבר על הפחד שלו.

לפחות לא בהכרח.

כתוב סרט על אדם אמיץ באופן מופרך.

תן לו לרוץ לתוך האש.

תן לו לעשות שטויות.

תן לו להיות בלתי נסבל מרוב אומץ.

תגזים.

אחר כך, במערכה השלישית, תאזן אותו.

תן לו להבין שאומץ אינו היעדר פחד, אלא היכולת לפעול למרותו.

ואז, בזמן שהגיבור שלך מגיע לאיזון, אולי גם אתה תעשה את אותה תנועה.

לאט.

בלי לשים לב.

שנה אחרי שנה.

עד שאולי, יום אחד, תגלה שהגיבור שכתבת כדי להבריא את עצמו עשה לך טובה קטנה בדרך.

ואולי זה אחד הדברים היפים באמנות:

לפעמים אנחנו חושבים שאנחנו כותבים את הגיבור.

אבל במשך כל הזמן הזה,

הגיבור כותב קצת מאיתנו.

ועכשיו, אם תסלחו לי, אני חוזר לסביח.

הפטרוזיליה כבר עשתה את שלה.

נשאר רק לבדוק אם העמבה באמת התאזנה.

זה, כמובן, יהיה תלוי בכמות.