נושא המאמר: שמן ומים: האומנות והמבנה בתסריט
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפים
שמן ומים: האמנות והמבנה בתסריט
יש משהו כמעט אבסורדי בכתיבת תסריט.
מצד אחד, אנחנו רוצים שהכתיבה תהיה חיה. רגשית. פרועה. מפתיעה. אנחנו רוצים שהדמות תעשה לפעמים משהו שלא חשבנו שתעשה, שהסצנה תפתיע אותנו, שהמשפט הנכון יגיע פתאום משום מקום. אנחנו רוצים להרגיש שיש מאחורי המילים אדם חי, ולא מכונה שממלאת משבצות.
מצד שני, אנחנו יודעים שמתחת לכל זה מסתתר מבנה.
הסיפור צריך להתחיל במקום מסוים, להתפתח, להשתנות, להגיע למשבר, להתהפך ולהסתיים. נקודות העלילה צריכות להיות קשורות זו לזו. יש יחסים בין ההתחלה לסוף, בין החטא לעונש, בין ההצלחות לכישלונות, בין נקודת האמצע לשינוי הכיוון של העלילה.
אם מסתכלים על המבנה מרחוק, הוא אפילו נראה כמעט מתמטי.
וכאן נמצא הפרדוקס.
הרגש והמבנה אינם מדברים באותה שפה.
הרגש רוצה להתפרץ.
המבנה רוצה סדר.
הרגש רוצה הפתעה.
המבנה רוצה היגיון.
הרגש אומר: "בוא נראה לאן זה הולך."
המבנה אומר: "אנחנו צריכים לדעת לאן זה הולך."
ולכן בעיניי, אחד האתגרים הגדולים ביותר של הכותב הוא לא לבחור ביניהם, אלא לגרום להם לחיות יחד.
כי אם נכתוב את התסריט מהמבנה החוצה, אנחנו עלולים לקבל משהו מסודר להפליא — אבל מת.
אנחנו יודעים שבסוף המערכה הראשונה צריך להיות אירוע משמעותי, אז נכניס אחד.
אנחנו יודעים שבאמצע צריך טוויסט, אז נשים טוויסט.
אנחנו יודעים שבסוף המערכה השנייה הגיבור צריך להיכשל, אז נכשיל אותו.
הכול נכון.
הכול עובד.
והכול יכול להרגיש כמו תרגיל.
זו הסיבה שתסריט יכול להיות "בנוי היטב" ועדיין לא לרגש אף אחד.
מבנה לבדו אינו אמנות.
אבל גם הצד השני מסוכן.
אם נכתוב רק מתוך הרגש, בלי שום משמעת מבנית, אנחנו יכולים לקבל רגעים נפלאים שלא יודעים לאן ללכת. סצנות יפות. דמויות מעניינות. דיאלוגים מצוינים. רעיונות מבריקים.
אבל אחרי חמישים עמודים הכותב מגלה שהוא עדיין מסתובב באותו חדר.
כי הרגש לא חייב לדעת מהי מערכה שנייה.
הוא לא מתעניין בנקודת אמצע.
הוא לא יודע שצריך להגיע לשיא.
הוא פשוט רוצה לכתוב.
וזה אולי בדיוק המקום שבו מתחילה העבודה האמיתית של התסריטאי.
לאלץ את השמן והמים להתחבר.
הכותב צריך לקחת חומר רגשי, אינטואיטיבי, בלתי צפוי ולעיתים אפילו כאוטי — ולמצוא לו צורה.
לא להרוג את הכאוס.
לתת לו צורה.
זו הבחנה חשובה.
המבנה לא אמור לייצר את האמנות. הוא אמור להכיל אותה.
אפשר לחשוב על זה כמו על נהר.
המים הם הדבר החי. הם זזים, מתפתלים, משנים כיוון. אבל בלי גדות, הם הופכים לשלולית.
הגדות אינן המים.
הן מאפשרות למים לזרום.
וזו אולי הסיבה שכתיבת תסריט טוב יכולה להיות עבודה כל כך קשה.
הכותב רץ כל הזמן בין שני הקצוות האלה.
הוא כותב משהו מתוך הבטן.
ואז מגלה שהוא לא עובד מבחינה מבנית.
הוא מסדר אותו.
ואז מגלה שהרגש נעלם.
הוא מחזיר את הרגש.
ואז המבנה מתפרק.
הוא בונה אותו מחדש.
ושוב משהו נעשה מכני.
וכך מתחילים הדראפטים.
לא משום שהכותב אינו יודע לכתוב, אלא משום שהחומרים השונים של התסריט צריכים שוב ושוב למצוא דרך לחיות יחד.
הדראפט הראשון יכול להיות פראי.
השני יכול לנסות להבין מה באמת קרה.
השלישי יכול להתחיל לבנות.
הרביעי יכול להרוס את מה שנבנה כדי להחזיר לתוכו חיים.
והתהליך ממשיך.
זו גם הסיבה שאני חושב שלפעמים כדאי לכתוב מההתחלה עד הסוף ולא לפחד לגלות באמצע שהכול השתנה.
כי בזמן שאנחנו כותבים את הסוף, אנחנו מבינים מחדש את ההתחלה.
אנחנו מגלים שהדמות לא הייתה בדיוק מי שחשבנו שהיא.
אנחנו מגלים שהאירוע שחשבנו שהוא המרכזי הוא בכלל תוצאה של משהו עמוק יותר.
אנחנו מגלים שנקודת האמצע צריכה להיות במקום אחר.
ואז חוזרים להתחלה.
ומשנים.
ואז שוב לסוף.
ומשנים.
התסריט מתחיל לנוע הלוך ושוב בין שני הקצוות שלו עד שנוצרת ביניהם התאמה.
וזה מחזיר אותנו אל הסימטריה של המבנה.
כי המבנה הטוב אינו רק רשימה של תחנות.
הוא מערכת של יחסים.
האירוע בתחילת הסרט מדבר עם המאבק בסוף.
החטא מדבר עם העונש.
ההצלחה מדברת עם הכישלון.
נקודת האמצע הופכת את הכיוון.
וכאשר כל זה מצליח, קורה דבר מוזר:
אנחנו מרגישים שהסיפור בלתי צפוי, אף על פי שבדיעבד הוא נראה כמעט בלתי נמנע.
וזה בעיניי אחד הסודות הגדולים של אמנות הסיפור.
הצופה אינו אמור לראות את המתמטיקה.
הוא אמור להרגיש את התוצאה שלה.
הוא אמור להיות מופתע, אבל כשהסרט נגמר ולוקחים את הדף ומסתכלים עליו מלמעלה, פתאום מגלים שהכול היה מחובר.
כאילו מישהו צייר ערבסקה ביד חופשית — ורק אחר כך גילינו שהיא סימטרית.
וזה אולי ההבדל בין תסריט שיש בו מבנה לבין תסריט שהוא יצירת אמנות.
בתסריט הראשון רואים את התבנית.
בשני מרגישים את החיים.
האתגר של הכותב הוא ליצור חיים פראיים בתוך תבנית מסודרת — כך שהקורא לעולם לא ירגיש את התבנית, אבל כשהוא יביט לאחור, הוא יגלה שהיא הייתה שם כל הזמן.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
