13190 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: מה אם ניצור עלילה ללא מטרה מרכזית לגיבור?
מאת: רן שבירו - שפריר   שמור מאמר למועדפים

התסריט הטוב ביותר אולי מתחיל דווקא בלי מטרה. תסריט יותר תגובתי ליטאים בעלי מכנה משותף.

אנחנו רגילים לחשוב שתסריט טוב חייב להתחיל ממטרה ברורה.

הגיבור רוצה משהו. הוא יוצא להשיג אותו. בדרך עומד בפניו אנטגוניסט. המאבק ביניהם מייצר את העלילה, והצופה ממשיך לצפות כדי לדעת אם הגיבור ישיג את מבוקשו.

אבל אולי יש דרך אחרת.

אולי דווקא התסריט המעניין ביותר הוא תסריט שבו אין לגיבור מטרה ברורה שמנקזת אליה את כל העלילה.

לא מפני שהגיבור אינו רוצה דבר, אלא מפני שאנחנו רוצים להתבונן במשהו אחר: בדפוס הפעולה השגוי שלו.

כשהמטרה גונבת את הפוקוס

למטרה יש כוח עצום.

ברגע שאנחנו נותנים לגיבור מטרה ברורה, כמעט כל פעולה שלו מתחילה להישפט לפי השאלה האם היא מקרבת אותו אליה או מרחיקה אותו ממנה. העלילה מתחילה לנוע קדימה, אבל במובן מסוים היא גם מתחילה להסתיר את האדם.

הגיבור רוצה לנצח בתחרות.
הוא רוצה להשיג כסף.
הוא רוצה לזכות באישה.
הוא רוצה להציל את העסק.
הוא רוצה לנקום.

ומכאן ואילך המטרה הופכת למגנט שמושך אליו את כל הסצנות.

אבל מה אם אנחנו רוצים לכתוב סרט שבו המטרה אינה הדבר החשוב?

מה אם הדבר החשוב הוא להבין כיצד הגיבור מתנהל בעולם כשהוא פועל מתוך האמונה המגבילה שלו?

במקרה כזה, ייתכן שהדבר הנכון ביותר הוא לא לתת לו מטרה גדולה וברורה.

במקום מטרה, אפשר לתת לו דפוס פעולה.

החטא בסוף המערכה הראשונה

בסיפור כזה עדיין צריך להיות רגע שבו הדפוס הופך לפעולה.

זה יכול להיות בסוף המערכה הראשונה: הגיבור עושה משהו שאסור לו לעשות, או משהו שמוכיח לראשונה שהאמונה המגבילה שלו אינה רק מחשבה תיאורטית.

זהו החטא.

אבל כאן מגיע ההבדל הגדול.

החטא אינו בהכרח פעולה חד-פעמית שעל הגיבור לשלם עליה. הוא יכול להיות הפעולה הראשונה במשפחה שלמה של פעולות.

נניח שהגיבור גונב כסף מקיוסק.

אם זהו תסריט רגיל, אפשר להפוך את הגניבה למטרה: עכשיו הגיבור רוצה להשיג עוד כסף, ובנק או אדם מסוים הופכים למכשול.

אבל אם אנחנו מתעניינים בדפוס עצמו, אין צורך להמציא מטרה כזאת.

הגיבור פשוט מגלה שהגניבה השתלמה.

הוא קיבל כסף.

אולי אפילו יותר מזה: הוא קיבל תחושת כוח. הוא גילה שאפשר לעקוף את הכללים, לקחת לעצמו את מה שהוא רוצה, ולא לשלם מיד את המחיר.

ולכן הוא עושה זאת שוב.

הפעם הוא גונב מהבנק.

המערכה השנייה: החטא הופך להרגל

זה בעיניי אחד המקומות המעניינים ביותר בתסריט כזה.

המערכה השנייה אינה חייבת להיות מסע אל עבר מטרה.

היא יכולה להיות מעבדה של ההתנהגות האנושית.

הגיבור מבצע את החטא הראשון, נהנה מהתוצאה, ואז מגדיל אותו.

הוא אינו בהכרח אומר לעצמו: "אני הולך עכשיו להשיג את X".

הוא פשוט ממשיך לפעול על פי אותו עיקרון.

גניבה קטנה הופכת לגניבה גדולה.
שקר קטן הופך לשקר גדול.
שליטה הופכת למניפולציה.
פחדנות הופכת להימנעות.
קנאה הופכת לפגיעה באחרים.

אפשר אפילו להכניס לתוך הסיפור אנטגוניסט זמני. אדם שמנסה לעצור אותו, שוטר, יריב, בן משפחה או אדם שנפגע ממנו.

אבל האנטגוניסט הזה אינו בהכרח האויב האמיתי של הסרט.

הוא רק תוצר של ההתנהגות.

וזה הבדל משמעותי.

המטוטלת עולה לפני שהיא נשברת

במחצית הראשונה של המערכה השנייה, הגיבור אפילו עשוי להיראות כאילו מצבו משתפר.

וזה חשוב.

אם הדפוס שלו הוא בעייתי, הוא עדיין צריך לספק לו משהו.

אחרת קשה להבין מדוע הוא ממשיך בו.

הגניבה מביאה כסף.
השקר פותר בעיה.
השליטה באחרים נותנת לו תחושת ביטחון.
ההימנעות מגינה עליו מכישלון.

כלומר, האמונה המגבילה עובדת — לפחות לזמן מה.

זהו הצד המתוק של החטא.

הגיבור מקבל את מה שההתנהגות שלו מבטיחה לו, ולכן הוא מעמיק בה.

אבל בדיוק כאן מתחילה להתגלות הבעיה.

כי דפוס פעולה שגוי כמעט תמיד נותן משהו בטווח הקצר וגובה מחיר בטווח הארוך.

נקודת האמצע: התשלום מתחיל להגיע

ואז מגיעה נקודת האמצע.

עד עכשיו הגיבור בעיקר נהנה מהתוצאות.

מכאן והלאה מתחילים להופיע המחירים.

הכסף שנגנב פוגע באדם אחר.
השקר מתגלה.
המשפחה מתרחקת.
החבר נפגע.
מישהו אחר מתחיל לחקות את ההתנהגות שלו.
הגיבור מגלה שהפתרון שלו יצר בעיה גדולה יותר.

זהו הרגע שבו המטוטלת מתחילה לנוע בכיוון ההפוך.

הגיבור כבר אינו רק מקבל את הפירות של האמונה המגבילה שלו. הוא מתחיל לראות את הריקבון שהיא מייצרת סביבו.

ולכן המערכה השנייה הופכת בהדרגה מסיפור על הצלחת הדפוס לסיפור על המחיר של הדפוס.

לא אויב אחד. לא חטא אחד.

וזו אולי התוצאה המעניינת ביותר של המבנה הזה.

אין כאן בהכרח אנטגוניסט מרכזי אחד.

גם אין בהכרח חטא אחד.

יש מכנה משותף.

כל החטאים, הפעולות והבחירות של הגיבור נובעים מאותה אמונה מגבילה.

האמונה היא השורש.

הגניבה, השקר, האלימות, המניפולציה או ההימנעות הם רק הענפים.

לכן אין צורך שכל העלילה תסתובב סביב אדם אחד שמנסה לעצור את הגיבור.

האויב האמיתי אינו האדם שמולו.

הבעיה נמצאת בתוך דפוס הפעולה של הגיבור עצמו.

ואז מגיעה האמונה המאזנת

בסוף הסרט לא חייבים להביס אנטגוניסט.

צריך לפתור את הבעיה.

וזה הבדל עצום.

אם הצלחנו לבודד לאורך הסרט את האמונה המגבילה, להראות כיצד היא מייצרת את דפוס הפעולה, להראות את התוצאות החיוביות שלה בתחילה ואת התוצאות ההרסניות שלה בהמשך — אז הסיום יכול להיות הרבה יותר משמעותי.

הגיבור מגלה אמונה אחרת.

לא סתם "לקח לחיים", אלא אמונה מאזנת.

אם האמונה המגבילה הייתה:

"אני חייב לקחת לעצמי, כי אף אחד לא ייתן לי דבר."

האמונה המאזנת יכולה להיות:

"אני יכול לבקש, ליצור ולתת לאחרים מבלי לחיות בתחושה שהעולם חייב לי."

וכאן משהו עמוק משתנה.

לא רק העלילה נפתרת.

הבעיה האנושית נפתרת.

תסריט שנותן לצופה יותר מסיפור

אולי זו אחת האפשרויות המעניינות ביותר שהתסריטאי יכול לתת לעצמו.

לא כל סרט חייב להיות מכונה שמייצרת מטרה, מכשול, אנטגוניסט וניצחון.

אפשר לפעמים להניח בצד את המרדף אחרי המטרה ולהתבונן באדם.

לראות מה הוא עושה.

לראות מדוע הוא עושה את זה.

לראות למה זה מצליח לו בהתחלה.

לראות כיצד אותה התנהגות בדיוק מתחילה להרוס את חייו.

ולבסוף להבין איזו אמונה יכולה להחליף את האמונה שהפעילה את כל המערכת.

במובן הזה, תסריט כזה אינו רק מספר סיפור.

הוא מבצע ניסוי פסיכולוגי על הגיבור.

אנחנו מכניסים אותו לתוך החיים, נותנים לאמונה המגבילה שלו להפעיל אותו, ומתבוננים בתוצאות.

הטובות תחילה.

הרעות אחר כך.

ואז, במקום שהגיבור ינצח אדם אחר, הוא מצליח סוף סוף לנצח את המנגנון שהפעיל אותו.

וזה אולי הערך המוסף הגדול ביותר של המבנה הזה:

לא רק לספר לצופה מה קרה לגיבור — אלא להראות לו כיצד בעיה אנושית נוצרת, כיצד היא מתגמלת את האדם שמחזיק בה, כיצד היא מתחילה לגבות ממנו מחיר, ואיך אפשר סוף סוף לפתור אותה.