נושא המאמר: הגיבור שנכנע לטראומה או הגיבור שצד אותה - שניהם מנוהלים עדיין על ידה.
מאת: רן שבירו - שפריר שמור מאמר למועדפים
שני קצוות של הטראומה: לברוח ממנה או לחסל אותה
בסיפור העבר של הגיבור, האירוע הטראומתי אינו רק משהו רע שקרה לו. הוא מפר את האיזון שהיה בו קודם.
האירוע עצמו הוא העובדה. אבל מתוך העובדה הזאת הגיבור מסיק מסקנה על העולם. המסקנה הזאת הופכת לאמונה מגבילה, ומאותו רגע ההתנהגות שלו מתחילה להתארגן סביבה.
וכאן יש שתי דרכים מרכזיות שבהן אפשר לבנות את הגיבור.
הראשונה היא הימנעות.
הגיבור נפגע, מסיק שהעולם מסוכן, ומתחיל להתרחק מכל דבר שעלול להחזיר אותו אל אותה חוויה. הוא מצמצם את החיים כדי לא להיפגע שוב.
השנייה היא כמעט ההפך הגמור:
הגיבור יוצא למלחמה נגד כל דבר שמזכיר לו את הטראומה.
ניקח דוגמה פשוטה.
אדם נעקץ פעם על ידי אלמנה שחורה.
האירוע יוצר אצלו אמונה מגבילה: העולם מלא בסכנות, ואם אתקל שוב באלמנה שחורה, אני עלול להיפגע.
הגיבור הפסיבי יאמר:
"אני לא מתקרב לשם יותר."
הוא לא יוצא ליער. הוא בודק את הבית. הוא נמנע ממקומות שבהם עלולה להיות עכבישה. בהדרגה, העולם שלו הולך וקטן.
אבל יש גיבור אחר.
הוא אומר:
"אני לא אתן לדבר הזה לקרות לי שוב."
הוא קונה חומרי הדברה. הוא לומד לזהות אלמנות שחורות. הוא יוצא ליער ומתחיל לחפש אותן.
הראשון בורח מהטראומה.
השני רודף אחריה.
לכאורה מדובר בשני גיבורים הפוכים לחלוטין. אחד פחדן והשני אמיץ. אחד פסיבי והשני אקטיבי.
אבל מבחינה דרמטורגית, שניהם נמצאים באותו מקום.
שניהם עדיין חיים בתוך הטראומה.
הראשון מארגן את חייו כדי שלא יפגוש שוב את הדבר שממנו הוא מפחד.
השני מארגן את חייו כדי לחסל כל אפשרות שהדבר הזה יפגע בו שוב.
ההבדל הוא רק בכיוון התנועה.
האחד מתרחק.
השני תוקף.
וזה הבדל חשוב מאוד כשאנחנו בונים גיבור.
כי גיבור אקטיבי אינו בהכרח גיבור בריא. הוא יכול להיות אקטיבי מאוד ועדיין להיות שבוי לחלוטין באמונה המגבילה שלו.
לפעמים דווקא הגיבור האקטיבי הוא זה שמייצר את העלילה.
הוא יוצא למסע, מחפש אויבים, פותר בעיות, נלחם, מתכנן ומבצע. אבל אם כל הפעילות הזאת נובעת מהצורך להרחיק ממנו את הטראומה — הוא עדיין מגיב לעבר.
וזו אולי אחת המלכודות המעניינות ביותר בכתיבת דמות.
אנחנו עלולים לחשוב שהגיבור האקטיבי הוא בהכרח גיבור שהתגבר על הפחד.
אבל לפעמים הוא פשוט מצא דרך יעילה יותר לברוח ממנו.
הוא לא בורח מהיער.
הוא נכנס אליו עם תרסיס ביד.
הוא לא נמנע מהעכבישה.
הוא הופך את חיסול העכבישות למשימת חייו.
בשני המקרים, הטראומה מחזיקה בהגה.
ולכן ההתפתחות של הדמות אינה חייבת להיות מעבר מפסיביות לאקטיביות.
לפעמים היא צריכה להיות מעבר מתגובה לטראומה לחיים שאינם מנוהלים על ידה.
וזה כבר משהו אחר לגמרי.
כי המטרה אינה לגרום לגיבור להפסיק לפחד.
המטרה היא שהוא יפסיק לבנות את חייו סביב הדבר שממנו הוא מפחד.
מאמר זה נוסף לאתר "ארטיקל" מאמרים ע"י רן שבירו - שפריר שאישר שהוא הכותב של מאמר זה ושהקישור בסיום המאמר הוא לאתר האינטרנט שבבעלותו, מפרסם מאמר זה אישר בפרסומו מאמר זה הסכמה לתנאי השימוש באתר "ארטיקל", וכמו כן אישר את העובדה ש"ארטיקל" אינם מציגים בתוך גוף המאמר "קרדיט", כפי שמצוי אולי באתרי מאמרים אחרים, מלבד קישור לאתר מפרסם המאמר (בהרשמה אין שדה לרישום קרדיט לכותב). מפרסם מאמר זה אישר שמאמר זה מפורסם אולי גם באתרי מאמרים אחרים בחלקו או בשלמותו, והוא מאשר שמאמר זה נוסף על ידו לאתר "ארטיקל".
צוות "ארטיקל" מצהיר בזאת שאינו לוקח או מפרסם מאמרים ביוזמתו וללא אישור של כותב המאמר בהווה ובעתיד, מאמרים שפורסמו בעבר בתקופת הרצת האתר הראשונית ונמצאו פגומים כתוצאה מטעות ותום לב, הוסרו לחלוטין מכל מאגרי המידע של אתר "ארטיקל", ולצוות "ארטיקל" אישורים בכתב על כך שנושא זה טופל ונסגר.
הערה זו כתובה בלשון זכר לצורך בהירות בקריאות, אך מתייחסת לנשים וגברים כאחד, אם מצאת טעות או שימוש לרעה במאמר זה למרות הכתוב לעי"ל אנא צור קשר עם מערכת "ארטיקל" בפקס 03-6203887.
בכדי להגיע לאתר מאמרים ארטיקל דרך מנועי החיפוש, רישמו : מאמרים על , מאמרים בנושא, מאמר על, מאמר בנושא, מאמרים אקדמיים, ואת התחום בו אתם זקוקים למידע.
