12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: דיכאון
מאת: ד"ר יגאל גליקסמן   שמור מאמר למועדפים

נכתב על ידי ד''ר יגאל גליקסמן [ 05/09/2005 ]
[ נצפה 2186 פעמים ]

דיכאון הוא מחלה, ולא חולשה או עייפות.

חשוב לציין זאת כבר בתחילת הפרק, שכן לדעתי, רבים מדי בעולם המערבי מתייחסים אל הדיכאון כאל כישלון אישי. ואם לא די בכך, הוא מחלה נפוצה: כיום ידוע כי אחד מתוך כל חמישה אנשים עלול לסבול מדיכאון כלשהו בשלב מסוים של החיים. הוא עשוי לבוא לידי ביטוי בארבעה מישורים - כולם ביחד או אפילו רק אחד מהם: חשיבה, התנהגות, מצב רוח, תפקוד גופני.

חשוב מאוד לאבחן דיכאון, היות שלא כל אדם שחש לעתים עצב, שמצהיר "נמאס לי", שרמת התסכול שלו במקום העבודה גבוהה, שנכשל בלימודים או בעסק או שחווה פטירה של אדם קרוב - לא כל אדם כזה נכנס לדיכאון, גם אם הוא חש עצוב ושפוף. כדי לדעת האם אדם סובל מדיכאון קליני או לא, יש לאבחן אצל המטופל סימפטומים ברורים. הדיכאון כפי שהוא מאובחן על-ידי המערכת הרפואית, שונה לחלוטין מאותן תחושות של עצב שעליהן מדווח בדרך-כלל המטופל.

מקובל להתייחס למצב של דיכאון כשמתקיימים לפחות חמישה מתוך התנאים הבאים במשך יותר מארבעה-עשר יום:
¨ ישנן תנודות יומיות במצבי הרוח, בדרך-כלל המצב קשה יותר בשעות הבוקר, אך לא תמיד.
¨ הירידה במצב הרוח מורגשת רוב הזמן. קיימת ירידה ביכולת התפקוד וביכולת ליהנות, וניכרת מצוקה בהתנהגות.
¨ ישנן התפרצויות בכי, ולדברי המטופל לא ידועה הסיבה.
¨ אין חשק לאכול, ולכן חלה ירידה במשקל. לפעמים קורה ההפך: בולמוס של אכילת יתר גורם לעלייה במשקל.
¨ קיימים קשיים בשינה, קשיים בהירדמות, התעוררויות תכופות ולפעמים - שינה מרובה.
¨ חסרה האנרגיה הדרושה אפילו לביצוע משימות פשוטות כגון שיחות טלפון עם חברים, הליכה לקניות וכדומה.
¨ קיימת תחושה של עייפות מתמדת.
¨ מופיעים קשיים בקשב ובריכוז.
¨ עולות מחשבות שליליות עם תכנים של מוות, של כישלון התמודדות עם החיים, שהנם קשים ומהווים נטל כבד.
יש לזכור גם כי במחלת הדיכאון קיימים סוגים שונים עם דרגות חומרה שונות: דיכאון קל, בינוני, קשה וקשה ביותר, עם מאפיינים פסיכוטיים.

בלבה של רבקה נוצר חלל ריק לאחר שבן זוגה נפטר אחרי שנים רבות של חיים משותפים. בעלה הלך לעולמו באופן פתאומי. בתום השבעה נכנסה רבקה לדיכאון עמוק, והתחילה לקבל טיפול תרופתי. כל יום נהגה לערוך טקס קבוע: היא הלכה אל בית הקברות, ושם הייתה בוכה ומדברת אתו במשך יום שלם. כך עשתה יום אחרי יום, כשהיא ממעטת לאכול ולשתות, ומגלה את כל הסימנים האופייניים לדיכאון.
אחת הדרכים לצאת מדיכאון היא פנייה לפעילות, ועוד נחזור לכך בהמשך.
לכן אמרתי לה: "יופי שאת הולכת אליו, אבל הייתי מציע שתקני שתילים ותעשי גינה יפה סביב הקבר. כדאי שכל פעם תבואי עם שתיל חדש, במקום לבוא עם שתילים רבים בבת אחת. כשאת באה ומשקה את השתילים, תמשיכי לדבר אתו. כשתגמרי להשקות את השתילים ולבדוק שהם גדלים, תוכלי לחזור הביתה. למה להיות שם יום שלם?"
כך כללתי בדיכאון שהייתה שרויה בו יסוד חיובי, מבלי להיכנס לעימות עם האישה. היא התבקשה לדווח לי בתום כל יום מה עשתה. וכך היה.

לאחר מות בעלה, חדלה רבקה לעבוד. כעבור כשלושה שבועות של טיפול הצעתי לה לשוב לעבודתה, ולבקר אצל בעלה בכל יום אחר-הצהרים. היא עשתה כדבריי. זמן-מה אחר-כך הפניתי את תשומת לבה לכך שאין צורך לבקר בבית הקברות כל יום, שכן העציצים אינם זקוקים להשקיה יום-יומית. בשלב כלשהו ביקשתי ממנה גם לצאת לקולנוע מדי פעם, והיא כבר הייתה בשלה מספיק כדי להגיב בחיוב גם על הצעתי זו.

רק אחרי שהאישה הצליחה לחזור אל שגרה נורמלית, הצגתי בפניה את הביופידבק.
"את אדון לגופך," אמרתי לה, "וגם ברגשותיך את יכולה לשלוט באותה המידה."
הטיפול הסתיים כעבור כשלושה חודשים, כשהיא התקשרה אלי ואמרה:
"אתה יודע, היום מצאתי את עצמי עושה לעבר השתילים האלה תנועה מגונה, שאני מתביישת לספר עליה. אמרתי להם: "נא!" "אתם תחכו עד שאני אגיע לכם!"
האישה כבר לא רצתה למות. היא השלימה עם מותו, עיבדה את האבל עליו ושבה לחיים.

הגברים בוכים בלילה?
אף על פי שכוחה הנפשי של האישה רב משל הגבר, בגלל תהליכים שהיא עוברת פעם בחודש ובגלל חוויית הלידה. הסטטיסטיקה מראה שנשים נוטות יותר לדיכאון.
לפי דעתי, הסיבות לכך בעיקר חברתיות: תפישת העולם הגברית המצויה אומרת שלגבר אסור לבכות ואסור לפחד. לנשים, לעומת זאת, מותר לבכות ומותר לפחד. נשים קשובות יותר לעצמן; הגבר אינו נוהג לפרגן זאת לעצמו. למעשה, הבסיס לדיכאון קיים במידה שווה אצל נשים ואצל גברים, אבל בעוד שאצל נשים הוא בא לידי ביטוי בדיכאון, אצל גברים הוא מתבטא לפעמים באלימות.

רבקה סבלה מדיכאון קליני. ואולם, לא כל עצב הוא דיכאון. כשהייתי ילד, התגורר המשורר נתן אלתרמן קומה אחת מעל דירתנו, שהיתה בקומת הקרקע. הוא אהב את הטיפה המרה, ולעתים נהג לדפוק על דלת דירתנו בלילות ולישון אצלנו, על הספה בחדר האורחים, כאשר התקשה לעלות לדירתו בקומה השנייה. לדעתי, אלתרמן נטה יותר לדכדוך מאשר לדיכאון. קיים הבדל מהותי בין דיכאון לדכדוך. המדוכדך עצוב פחות ופעיל יותר. הוא יכול היה לצאת להפגנת המדוכדכים; הדיכאוני יסתגר בפינתו ולא ייצא לשום הפגנה.

ישנם מצבים נורמליים, שבהם קיים חוסר איזון פיזיולוגי הורמונלי בגוף, ובעקבותיו מגיע העצב. דוגמה לכך היא המחזור החודשי, עדיין לא נמצאו בדיקות דם או בדיקות מעבדה אחרות המאבחנות עצב, וזאת אף-על-פי שבחלק ניכר מחוליי הדיכאון אפשר למצוא שינויים ביוכימיים כגון מחסור בויטמין B12 ובחומצה פולית, חוסר איזון בתפקוד בלוטות יתרת המגן ויתרת הכליה. חסרים אלה עשויים להביא באופן ישיר או עקיף למצב רוח ירוד, המתפרש לעתים כדיכאון.
מלבד זאת, לפעמים העצב הוא בלתי נמנע. אנחנו הרי איננו רוצים בעצירות רגשית. לכן כשאנחנו עצובים מותר, ולעתים אפילו רצוי, לתת לעצב ביטוי. ככלל, רגש קיים על מנת שנחווה אותו, נחשוב אותו ונבטא אותו. אם אין אנו מבטאים את הרגשות שלנו, הם עלולים להתפרץ באופן בלתי נשלט. הדבר נכון במיוחד באשר לרגשות הקשורים באדם אחר. הדיכאון, אפוא, לגיטימי; חשוב רק שנשלוט על משך הזמן שלו - נחליט מראש כמה זמן אנחנו רוצים להיות מדוכאים.

דו-שיח עם דכדוך
לאדם העצוב אני אומר בדיוק מה שאני אומר לאדם הסובל מכאבים: תהנה מהיכולת שלך לחוש דכדוך, הפוך את העצב לידיד, נהל אתו דיאלוג ותזמין אותו להיפגש בשעה קבועה כל יום, למשך זמן מוגבל בלבד, ובאותה פגישה תתייחס אליו. דבר אתו, הצג בפניו שאלות, דמיין את התשובות - ואל תילחם בו. נפרגן לעצמנו להיות עם הכאב הנפשי הזה כמה זמן שנחליט; אבל לא ננציח אותו.

לא לחינם קבעו חז"ל שעלינו לשבת שבעה בעקבות מותו של אדם קרוב לנו. אחרי שאנחנו אבלים במסגרת שנקבעה מראש, בת שבעה ימים, עלינו לקום מהאבל ולחזור לחיים; אבל כל עוד נמשכת השבעה, יש לנו לגיטימציה מלאה להיות מדוכאים. בתרבויות אחרות קיים מנהג דומה, אם כי משך האבל משתנה ממקום למקום.
הכניסה לעצב הנה טקס - בדומה, אגב, לכל דבר שאנחנו עושים במשך היום, לרבות ההליכה לשירותים, אכילת ארוחת הבוקר, נטילת הידיים והתפילה. אנחנו נכנסים למצב רוח עצוב באותו האופן בכל פעם. לעצב שלנו יש התחלה, אמצע וסוף; אנחנו שוקעים לתוכו בחברה או לבדנו. חשוב שנבין: אנו עצובים כי בחרנו להיות עצובים. עלינו להגיב בצורה אותנטית למצבי חיים שונים. עם זאת, בידינו הכוח לשלוט בכך!

אם כך, אחרי שמתברר לנו מעל לכל ספק שמדובר למעשה במצב רוח ירוד, ולא בבעיה קלינית כזו או אחרת, נזכור כי בכוחנו לשנות את המצב. כשאנו חשים דכדוך, ממש כמו בעת שאנו חשים חרדה או כל רגש שלילי אחר, עלינו להכיר בעוצמה של ההחלטה שלנו-עצמנו וביכולת שלנו לבחור מחשבה. אם נבין, נאמין ונדע שההחלטה אם להיות מדוכאים או לא נמצאת בידינו; ואם נתרגל שוב ושוב את היכולת להגיע למחשבות חיוביות, נצליח לגבור בעצמנו על חלק מאוד משמעותי מהמחשבות המדכאות שלנו, ללא כל צורך בטיפול תרופתי כזה או אחר.

במקום לחשוב, "אני עובד עם אנשים לא נעימים, יש לי כל כך הרבה עבודה היום, משעמם לי במשרד ולא בא לי - לא בא לי - לא בא לי ללכת לעבודה!" ביכולתנו לחשוב, "אני רוצה ללכת לעבודה כי היא מקור הפרנסה שלי, אף-על-פי שהעבודה בכלל לא מעניינת והבוס שלי מגעיל. כרגע אין לי חלופה טובה יותר, ויש בי נכונות לשלם את המחיר של הליכה לעבודה, כדי שאחר-כך, בשעות הפנאי, אוכל לעשות את כל הדברים האהובים עליי. מהמשרד עצמו אנסה בכל זאת להפיק כל מה שאפשר."

כך בדיוק אמרתי לענת, אחרי שהחליטה שהיא מדוכאת. לדיכאון שלה יש שם. קוראים לו איתמר. כבר שנתיים היא יוצאת אתו, וכבר שנתיים הוא נמצא בהליכי גירושין, עשרים וארבעה חודש, והכל בדיוק כפי שהיה בהתחלה: הוא עדיין בהליכים, איש אינו יודע על הקשר ביניהם, אפילו לא הילדים שלו. ואם לא די בכך, היא כבר בת שלושים ואחת, ומתחילה להרגיש שהזמן נושך בעקביה.

הצגתי בפניה סדרה של שאלות:
מה את מרוויחה מהמפגשים ביניכם?
"אני חושבת שאני אוהבת אותו."
חושבת? מה בכל זאת את מרוויחה??
"יש לי חבר."
חשוב לך להגיד שיש לך חבר? היית צריכה לפרסם כרזה ברחוב שתעיד על כך שאינך לבד? שאלי את עצמך שאלה אחת פשוטה: כשאת נמצאת עם החבר הזה, טוב לך?
"כן."
וזה, אמרתי לענת, בדיוק מה שאת צריכה לזכור: אתו טוב לך, בלעדיו לא טוב לך.

במקרה כזה, שבו הקשר מורכב מפנינים של אושר משובצות בתוך מציאות אפורה, ואין רואים עדיין לאן מובילה הדרך, על ענת למצות את ההווה עד תום. כמוה כילד האוכל גלידה: כל עוד הוא אוכל את הגלידה טוב לו, וכשהגלידה נגמרת פחות טוב לו - עד הגלידה הבאה. על ענת לשאוב מהטוב כוח, שיסייע לה להחזיק מעמד ביום-יום האפור, עד הפעם הבאה - שבה שוב יהיה לה טוב, שכן - רגעי האושר שבחיינו יכולים לשמש לנו דלק בדרך החיים היום-יומית והמפרכת. אילו לא היה לה טוב כשהייתה אתו, וכל הזמן היו מתנהלים ביניהם ויכוחים ומחלוקות, לא הייתי אומר כך. ואולם, כל עוד טוב להם ביחד, יש לה ממה לשאוב כוח ולהתגבר על דכדוך בימים שבהם אינה מתראה עמו. ביקור הפתע בן מחצית השעה שערך אצלה לפני שבוע, הלילה המשותף שלהם אתמול, ההליכה להצגה לפני שבועיים - כל אלה הם הגלידה שלה. עליה להשלים עם העובדה שהגלידה הזאת אינה קיימת כל הזמן, אבל לשמוח על כך שיש לה גלידה.

מלבד זאת, עליה למקד את המצלמה גם ברגעי האושר האחרים שלה - שכן לא יתכן שהיא מאושרת אך ורק אתו. ביכולתה לכוון את העדשה לעבר סרט שהיא רוצה לראות, מוסיקה שהיא בוחרת ואשר משפרת את מצב רוחה, שיחה נחמדה עם חברה. יש לה אפשרות להשלים את הדוקטורט? היא רוצה בכך? שתתעל את האנרגיה שלה לדוקטורט.
למעשה, אני אומר לענת: ראי את החצי המלא של הכוס.

ערן היה נשוי שנים רבות לא באושר, ובמשך נישואיו הלך והשמין. רק לאחר הגירושין, כאשר בחן את חייו עד כה, הבין כי האכילה המופרזת נבעה מהדיכאון הרב שהיה נתון בו; דיכאון שאף אחד לא היה מודע לו, אבל שבא לידי ביטוי בזלילה הבלתי פוסקת. למעשה, בחר ערן באוכל כפיצוי למצב רוחו הלא טוב: לרגע אחד, אחרי שאכל חפיסת שוקולד, חש טוב יותר. רק בשלב מאוחר יותר גרמה ההשמנה דווקא להחרפת הדיכאון שבו היה שרוי. אדם כזה עשוי אפילו לא להיות מודע לכך שהוא מדוכא, ולהיות מונע בידי הדיכאון הסמוי.
תופעה דומה נראה גם בכל הקשור למתח: אנשים מתוחים ועצבניים פותחים את המקרר. נזכור שאוכל הוא פיצוי רע מאוד לדיכאון. מוטב, למשל, לחייך.

תרופה ושמה צחוק
אדם קרוב לנו מדוכא? נשתדל לא לשבת עצובים לידו, אלא לצחוק ולהצחיק. בשביל האדם המדוכא הצחוק הוא תרופה טובה מעין כמוה. בין השאר הוא משחרר חומרים כימיים במוחנו, ואלה מהווים משקל נגד לדיכאון.
אנו-עצמנו נתונים במצב-רוח ירוד? נאלץ עצמנו לחייך. נוכל גם לעמוד מול המראה ולעשות התעמלות של פרצופים. כל מה שיכול לגרום לנו לראות בראי פרצוף אחר מאשר הפרצוף הדואג, מתקבל בברכה. נשתדל שהפרצופים הללו יהיו מצחיקים ככל האפשר. במוקדם או במאוחר נתחיל לצחוק, והצחוק ילך וייעשה מתגלגל יותר, בריא יותר.
מלבד זאת, נשים בכל מקום מדבקות צבעוניות קטנות המזכירות לנו לחייך - על השעון, על הטלפון, וגם על ארנק הכסף ועל המחשב בעבודה. כך נחייך במשרד, בבית, במכונית. החיוך מושך אתו החוצה תחושות חיוביות. אפילו כשכואב לנו - נחייך. נחייך אל החבר החדש, שהיה עד אתמול האויב שלנו. אולי בגלל החיוך הוא יחדל להעביר עלינו ביקורת. לכאב - הנפשי והגופני - אין מה לעשות אצל אנשים מחייכים. תחייך אל הדיכאון, והוא ילך למישהו אחר.


במקום לאכול אפשר פשוט לדמיין מאכל אהוב. ואולי מוטב לדמיין שאנחנו נמצאים במקום נופש יפה במיוחד בטבע. הדמיון הוא ערוץ חשוב מאוד. בגד חדש או מתנה קטנה שנקנה לעצמנו יכולים גם הם להעלות חיוך על שפתינו. גם המוסיקה יכולה לסייע לנו, בתנאי שאינה מוסיקה מלנכולית. המוסיקה ניחנה בעוצמה בלתי רגילה. היא חודרת לאבר חשוב במוחנו - התלמוס - באופן ישיר ולא באופן עקיף. כלומר, ללא מעבר דרך קליפת המוח, שבה נמצאת האינטליגנציה. זאת הסיבה לכך שכאשר נשמעת ברקע מוסיקה קצבית נמצא עצמנו מניעים את הידיים ואת הרגליים מבלי משים לפי הקצב. הגורם לכך הנו רפלקס הנובע ישירות מהתלמוס וקרוי "הרפלקס התלמי", שאינו רצוני. הוא מגיב לקצב. לכן:

ולס לשיפור מצב הרוח
אנחנו מדוכאים? ניקח מוסיקה שעושה לנו טוב, בעלת מקצב וחיות, ונאזין לה. סמבה, ולס, שיר לכת - למנגינה יש עוצמה משלה. מוטב לשמוע אותה באוזניות, משום שאז החדירה אלינו פנימה טובה יותר. נניח לגוף לנוע עם הקצב, ונמצא את עצמנו רוקדים; ניתן לגוף להוביל, והמערכת הפסיכו-פיזיולוגית שלנו תירפא.

ספורט מהווה אף הוא אנטיתזה לדיכאון. אדם בדיכאון אינו פעיל. לכן, אם אנחנו מדוכאים כדאי שנאמר לעצמנו: "אפילו אם לא מתחשק לנו, נקום ונעשה דבר-מה". אם אין ביכולתנו לצאת מהבית באותו הרגע, נשים דיסק עם מוסיקה קצבית ונבצע תרגילים לפי הקצב. בקצרה - נרוץ סביב הבניין שלנו חמש פעמים, נבצע שכיבות שמיכה בבית, נפנה אל פעילות גופנית שאינה מונוטונית - והדיכאון יפחת באופן משמעותי.
בעקבות פעילות גופנית, משתנה כל המערכת הפנימית בגוף: הדם זורם מהר יותר, המוח מפריש סרוטונין, הגוף מקבל אדרנלין - והדיכאון כבר לא מה שהיה. וכאשר הדיכאון פוחת, אנו מרוכזים יותר, בטוחים יותר, והעולם יפה יותר.

איש אינו נולד מדוכא, מלבד במקרים שבהם מדובר במחלה תורשתית, שבהן איננו עוסקים מעל דפי ספר זה. ועם זאת, מצב הרוח הדיכאוני פוגע בכולנו - גברים, נשים, ילדים וזקנים. בדיכאון אצל ילדים עסקתי בפרק נפרד, וכך גם במצבי רוח דיכאוניים בגיל ההתבגרות.

במהלך חיינו אנו מוצאים עצמנו בכמה תקופות שמצב הרוח הדיכאוני עשוי להיות אחד המאפיינים שלהן. אלה הן התקופות שבהן אנו עוברים משלב אחד לשלב שני בחיינו. במהלך בגרותנו, הדיכאון שב ופוקד אותנו בערך פעם בעשר שנים.
מצב רוח דיכאוני שכיח מאוד הוא זה האופף רבים בגיל המעבר, כאשר המערך ההורמונלי משתנה. בגיל זה צריך קודם כל לעבור בדיקות הורמונליות, מפני שלעתים קרובות טיפול הורמונלי הולם פותר גם את בעיית הדיכאון. אם אין די בכך, כל טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי התנהגותי, המדבר על משימות שיש בהן עשייה, יכול לסייע בחילוץ האדם מהמצב.

בתוך הספר: "ביופידבק הכוח בידך"