12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: הפרעות אישיות – כללי חלק ב`
מאת: יעקב ברמץ   שמור מאמר למועדפים

במישור הזהות:
בקרב אנשים פסיכוטיים אנו רואים בילבול רב בעניין הזהות העצמית, והזהות המינית. לא נוצרה ולא התגבשה הזהות. הפסיכוטי ישאל את עצמו מי הוא, לא כשאלה פילוסופית אלא כשאלה מעשית. הדבר יכול להתבטא אף בקיצוניות שבה האדם מאבד את זהותו כשהוא ליד מישהו אחר. לעומתם לנורמלים ונוירוטים ישנה זהות עצמית. יש להם קונפליקטים בין התנהגות "רעה" או "טובה" שלהם במצבים מסויימים. אך תמיד יגידו לעצמם זה אני שמתנהג בצורה כזו לפעמים ולא כמו הפסיכוטי שיגיד לעצמו שמישהו אחר, ולא הוא ביצע את המעשה הרע.

בקרב בעלי הפרעת אישיות נמצא מבנה של זהות עצמית מורכבת ולא יציבה. הזהות העצמית תהיה מלאה בניגודיות. יהיו בהם חלקי זהות מנוגדים באופן קיצוני (למשל, רוצח שכיר שמתאהב בצמח שלו, כמו שניתן היה לראות בסרט ליאון בכיכובו של ז`אן רנו) בלי יכולת חיבור ביניהם. גם התפיסה העצמית כ"טוב" או כ"רע" קיצוניים ובלתי מתפשרים. מאפיין מאד את כל בעלי הפרעות האישיות שישנו קושי בזהות המינית שלהם, כולל סטיות מיניות שונות.

במישור ההגנות:
בקרב פסיכוטים נראה מערכת שברים של ההגנות. ההגנות שלהם לא יעילות בהורדת החרדה שמציפה אותם. ויחד עם זאת שברי ההגנות הללו דורשות מהם אנרגיה מנטלית רבה מאד עד כדי הפרעה בתיפקוד (בחשיבה). למשל, מנגנון הגנה דמוי אינטלקטואליזציה, בו מציג עצמו האדם (בפני עצמו ובפני אחרים) כגאון מתמטי (יוצר self גרנדיוזי, שהוא כה גדול שיכול להתמודד עם מציאות חייו העגומה). אולם העיסוק במספרים וחישובים מונע ממנו התנהלות חיים תקינה.

בקרב נוירוטים ונורמלים נמצא הגנות בוגרות. בבסיס ההגנות נמצא הדחקה רגילה, על ההדחקה יש הגנה שניה ובוגרת כמו אינטלקטואליזציה, סובלימציה, ריאקציה פורמציה, רציונאליזציה ואף השלכה במינון שלא מעוות מציאות. תתכן חרדה נוכח אירועים מלחיצים מאד אבל החרדה אינה מציפה אותם עד כדי שיתוק. מצד שני הם אינם עסוקים כל כולם בהגנתיות, כך שנותרת להם מספיק אנרגיה להתמודדות עם המציאות (משפחה, עבודה, תחביבים וכו` וכו`).

בקרב בעלי הפרעות אישיות נמצא הגנה ייחודית. מדובר בפיצול. הפרדה חדה בין טובים ורעים. יש אנשים שהם אוהבים בכל מאודם ואחרים אותם הם שונאים בכל מאודם. הבעיה של מנגנון הגנה זה, מלבד היותו מעוות מציאות ("אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא..."), שההגנה הזו ממשיכה לפצל. כי כשמתגלה פן לא נחמד אצל מישהו מ"הטובים" או שהוא עושה מעשה מנוגד לרצונו של בעל הפרעת האישיות, הוא עובר לקטגוריית הרעים. כך שנעשה פיצול בתוך פיצול. ואח"כ עוד פיצולים, והכל מפוצל ומפוזר מאד. לצורך ההגנה הזו ישנו צורך לעשות מהזולת או מלאך או שטן. כך או כך על בעל הפרעת האישיות להכחיש נתונים מהמציאות (האם באמת הטוב כל כך טוב? והאם הרע באמת כל כך רע?). אצל ילדים צעירים אנחנו רואים נטייה זו. בסרטים, למשל, הטוב הוא גם יפה וגם חכם וגם מצליח ובסוף גם מנצח, ככל שמתבגרים לומדים כי העולם הרבה יותר מורכב. יוצא מהכלל (חלקית) הוא הסרט המצוייר של וולט דיסני "היפה והחיה". למרות שהסרט נועד לילדים קטנים, היפֶה ג`סטין הוא בין הרעים. והמכוער החיה שנחשב בהתחלה כרע הוא בין הטובים (אם כי בסוף הסרט הוא נהפך לנסיך יפה).

יהודה עמיחי כתב על כך:
"...ואנחנו סברנו שהוא אכזר,
בגלל שערותיו הפרועות...
...והכל מקרה..."

במישור היחסים עם אנשים אחרים:
איכות הקשר הבינאישי ורמת התקשורת. הפרעות האישיות חסרים שני דברים עיקריים ביחסיהם:
חסר מימד אנושי. כמו תחושת אשמה בּוֹנָה (לקיחת אחריות) לא רודפנית. כלומר בעל הפרעת האישיות בניגוד לנוירוטי או הנורמלי, או שידחה מעליו כל אשמה על מעשיו ויאשים את הזולת. או שיחוש כשהוא אשם כי אף אחד כבר לא אוהב אותו. הוא אינו מפגין איכפתיות לאחר או התחשבות בזולת. הזולת בעיניו הינו חפץ ממנו הוא מפיק תועלת. למשל אם הוא מתחבר לבעל ממון, בעיניו היחסים כולם סביב הארנק של החבר. או התאהבות באישה כי יש לה שדיים גדולים או רגליים נאות. הזולת אינו שלם, אין לו רגשות, רצונות, דכאונות, צרכים. האיבר או הרכוש של הזולת זה הדבר היחיד שנחשב

חוסר יכולת לאמפתיה. חוסר יכולת לראות את רגשות האחר ולא מתוך אשמה. ישנו חסר באיכות היחסים. הפרעות האישיות יוצרים יחסים עם דמויות (אובייקטים) חלקיים. נקודה זו של היחסים הבינאישיים מאפיינת את כל הפרעות האישיות, מעבר לסוגים השונים.

במישור הסופר-אגו:
לפי התאוריה הפסיכואנאליטית של פרויד הסופר-אגו נולד מתוך האיד (הסופראגו האגו והאיד, אינם איברים במח - אם כי נעשו נסויונות להראות שהקורטקס שהוא קליפת המח, הינו הסופר אגו. התאלמוס שהוא מח הביניים זה האגו. וגזע המח שהוא מח הזוחלים זה האיד - אלו מבנים דמיוניים שנוצרו כדי לעזור לנו להסביר את מורכבות הנפש). הסופר אגו מתגבש עם הזמן ונהיה מציאותי יותר ויותר, כלומר מתפשר בין מה שרצוי מבחינה אידיאלית למה שמצוי, הסופר אגו מתרכך. במהלך השנים נהיה הסופר-אגו בָּשֶׁל יותר, בוגר וריאלי וזה כבר לא אותו סופר-אגו מגיל הילדות.
בהפרעות האישיות, נמצא סופר-אגו שלא התבגר, הסופר-אגו שלהם הוא נוקשה. הוא מכניס תכתיבים בלתי אפשריים שלא נותנים לאגו לצמוח. הוא לא מאפשר לאדם לפעול לפי צרכיו או אפילו דחפיו. לכן האדם מעונה מבפנים, ומפעיל טרור פנימי, עד שקשה הדבר מנשוא ואז נוצר פיצול. כמו אִישִׁאוּיוֹת אנטיסוציאליות רבות שאנו מכירים מההיסטוריה (היטלר עם מערכת ערכים נוקשה שהיה מתנזר מעישון שתיה ונשים, אולם מצד שני היה אחראי למעשי רצח בדם קר של מיליונים, מלבד החיילים שנהרגו במלחמה) זה לא שהאדם לא יודע מה מותר ומה אסור כמו אצל הפסיכוטי. הוא יודע אך מעדיף לפצל בין הטוב והרע (למשל, הגזע הארי הוא טוב יפה ואצילי וראוי שיחיה, הגזע השמי ובעיקר היהודים זהו גזע נחות בדרגת עכברושים ואינו ראוי שיחיה). לכן אנשים אלו יכולים לעמוד בדין, כי הם אחראים למעשיהם ומבינים את חומרתם ברגע שיוכלו להעביר את האדם שנחשב בעיניהם כ"רע" לקטגוריית ה"טוב".

במישור הדחפים:
ככל שהאדם בוגר יותר הדחפים מנוטרלים יותר. אין הכוונה שהאדם מכניע את הדחפים שלו או מבטל אותם כליל (כמו בקרב נזירים), אלא רותם אותם לטובת חייו. למשל את הדחף האגרסיבי רותמים ליצירתיות ורצון להישגיות. אולי אפילו תחרותיות. פונקציות האגו מבקרות ומרסנות את מה לבטא, מתי, באיזה עוצמה ובאיזה אופן. בגמרא מסופר כי ישבו חכמים ו"כלאו" את יצר הרע. למחרת אף תרנגולת לא הטילה ביצים, שום כבשה לא שיגרה וולדות. החיים פסקו מלכת, ואז החכמים שיחררו את יצר הרע של המין. ונאמר שם: "בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה - תבלין". הכוונה שבורא העולם ברא בני אדם עם יצר הרע ונתן את התורה (אולי ערכים? או פילוסופית חיים) כדי לתבל את יצר הרע ולהפכו למשהו מועיל וטעים.

במהלך הילדוּת נעשית הבחנה בין הדחפים. הילד מבחין בין דחף אגרסיבי לבין דחף של אהבה. בהפרעת אישיות יש ערבוב של הדחפים, כמו שרואים במין עם סאדו מזוכיזם או במעשי אונס, (ולהבדיל ילד המושך בצמה של הילדה אותה הוא אוהב ותינוק הנושך את שדי אמו, מושא אהבתו). מדובר לא על מנגנון הגנה אלא על סגנון חיים. המאפיין הוא, שאיכות היחסים בעלת איכות קשר שתלטנית, envy, טוטליות (לדון ז`ואן יש היבט נרקיסיסטי), רכושנות.

במישור פגימות האגו:
האגו הינו החלק הנראה של האישיות, הוא נבנה מכל הפונקציות הקוגנטיביות: תפיסה, זכרון, חשיבה. וכדו`. בחלק מההפרעות הקשות כנראה (כמו בסכיזופרניה ואוטיזם) קיימת פגימות מבניות. כלומר, ניתן למצוא פגם מוחי בבדיקות כמו CT או MRI או אחרות. למשל, בקרב פרנואידיים נמצא כי הקורפוס קאלוזום (הכפיס המחבר בין המח הגדול הימני למח הגדול השמאלי) מוגדל באופן משמעותי מאשר אצל אדם נורמלי. אצל סכיזופרנים אנו מוצאים חסר של נוירוטרנזמיטור (חומר כימי המקשר בין תאי המח) מסויים (L Dopa). גם בהפרעות אישיות קיימות תאוריות המניחות פגימוּת מבנית באגו, אם כי לא נמצאו לכך הוכחות מחקריות חד משמעיות. בהפרעת אישיות אובססיבית קומפולסיבית (OCD) ישנן ראיות כי יש מחסור בנוירוטרנזמיטור האחראי על עכבה (סרוטונין), אולם רב המרחק בין ראיות נסיבתיות לבין הוכחה סופית. בקרב בעלי הפרעת אישיות, נראה כי האגו לא התפתח הרמונית בשל קשיים מבניים ותנאים סביבתיים שלא איפשרו הכלה תואמת. כלומר אולי נוצרה בעיה מבנית במח, אולם בתנאי סביבה וגידול מסויימים, הבעיה המבנית לא הייתה מתפתחת לכלל בעיה. אבל בסביבת גידול אחרת (התעללות, הזנחה, קשיים נפשיים אצל ההורים ועוד) הפגם המיבני מתפתח לכלל בעיה אישיותית.
בקרב נוירוטים היתה התפתחות אגו נורמלית ובשל אירוע מסויים בגיל מאוחר יחסית (4-5) ישנה נסיגה לדרגת התפתחות פחות בשלה.

רמת האירגון האישיות:
נוירוטיות - רמת אירגון האישיות גבוהה
הפרעות אישיות - רמת אירגון בינונית וגבולית
פסיכוזות - רמת אירגון נמוכה

המשך שבוע הבא...