12383 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: פנינים לשבת-פרשת בא
מאת: הרב יוסף ברגר   שמור מאמר למועדפים

פנינים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע

"פרשת בא"

עורך: הרב יוסף ברגר

יהודים יקרים, בואו ונצא יחדיו מן הגלות!
אמר הכותב: ניגש אלי השבוע בבית המדרש ת"ח אחד ושאלני מה
שקשה לו בפרשת שמות, הוא הוסיף וציין, "שאלתי כבר כמה כמה אנשים
ועדיין לא מצאתי תשובה", אולי אתה תוכל לענות לי.
שמות פרק ב' יא-יד: "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא
בסבלתם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין
איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים
עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר
ושופט עלינו, הלהרגני אתה אמר כאשר הרגת את המצרי. ויירא משה
ויאמר אכן נודע הדבר".
ומסביר שם רש"י ומקורו בדברי המדרש: "ויירא משה" – דאג לו על
שראה בישראל רשעים דלטורין (מלשינים, מספרי לשון הרע), אמר,
מעתה שמא אינם ראויים להגאל. "אכן נודע הדבר" – נודע לי הדבר
שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים
בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך.
לכאורה – הקשה התלמיד חכם הנ"ל, איך הסיק משה רבנו מסקנה כה
נחרצת שכל עם ישראל אינם ראויים להגאל, הרי לא מופיע שם בפסוקים
עוד מקרה של מלשינות וכד', הוא בסך הכל ראה מקרה אחד בו שני
אנשים הלשינו עליו לפרעה. האם זה כבר אומר שכל עם ישראל מלשינים
ח"ו ואינם ראויים להיגאל?
זאת ועוד, הרי מצינו בתורה שמשה רבנו רעיא מהימנא היה זה שניסה
להמליץ טוב על עם ישראל כל כך הרבה פעמים למרות התנהגותם הלא
ראויה – עד שאפילו אמר להקב"ה (שמות 'כי תשא' לב, לב) "ועתה אם
תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". ואם כן, איך הוא
פסק ואמר "אכן נודע הדבר" מעתה שמא אינם ראויים להגאל"?
ועזרני ה' שמיד היה תשובה בפי ועניתי לתלמיד חכם הנ"ל: "מי אומר
שמשה רבנו התכוון דווקא לדורו, אולי הוא התכוון לכל הדורות".
כלומר, ידוע שהתורה היא תורה נצחית, היא מורה לנו את הדרך אשר
נלך בה לדורי דורות. אין התורה מספרת לנו רק סיפורי דברים שקראו
לפני אלפי שנים, התורה היא נצחית ונותנת לנו הוראה לדורי דורות.
וא"כ, משה רבנו אולי התכוין גם לדורנו, הדור הזה שנמצא בגלותמ כל כך
הרבה שנים, במצוקה, בצרות ובהסתר פנים כה גדול, ומחכה לרגע שבו
הקב"ה יאספנו ויגאלנו בגאולת עולם, ואומר לנו: במצב השורר כיום בכלל
ישראל כאשר הדלטורין והשנאה מכה בנו בתוך המחנה החרדי ומחוצה
לו: "אכן נודע הדבר" – מעתה שמא אינכם ראויים להגאל"!!!
זה נשמע נורא, נכון! אבל אלו הם פני הדברים כהוייתם...
אינני מתיימר להטיף מוסר, ואינני מרגיש את עצמי ראוי לכך, אני בסך
הכל מעלה את רחשי ליבי האמיתיים, כי בתוך עמי אנכי יושב, והדברים
יוצאים מקירות ליבי ומקרב רבבות אנשים לומדי תורה, עובדי ה' ועמך
בית ישראל יראים ושלמים בארץ ובעולם, שאינם יכולים יותר לספוג
ולראות כבלע את הקודש, איך שאנו שוקעים בבוץ העמוק של הגלות
הנוראה עקב השנאה והפלגנות שכבר נקעה נפשנו ממנה...
כל אחד מבין היטב למה הדברים אמורים, וגליון קדוש זה, אינו יכול לספוג
ולהביא את הדוגמאות המעלות צחנה נוראה, אך להתריע ולזעוק יכולים
אנו: "יהודים יקרים, בואו ונצא יחדיו מן הגלות"!

במכת חושך מביא רש"י את דברי המדרש: "ולמה הביא עליהם חושך,
שהיו בישראל באותו הדור רשעים שלא היו רוצים לצאת, ומתו בשלושת
ימי אפלה, כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הם לוקין כמונו".
ונשאלת השאלה, מדוע היה הקב"ה צריך להורגם, הרי היה יכול לומר להם,
אתם רוצים להישאר, תשארו, המשיכו להתענות ולסבול תחת ידי המצרים
הרשעים, הרי זה העונש הגדול ביותר?!
אלא חשבתי לפרש על פי המובא בפרשת נח (יא, א-ט), על דור ההפלגה שרצו
למרוד בה' וחשבו לבנות מגדל בכדי לעלות למעלה ולהילחם כביכול עם הבורא,
ובכך, הם יוכלו לשלוט אף על העליונים. התורה אומרת שם: "ויהי כל הארץ
שפה אחת ודברים אחדים". כלומר, כולם היו מאוחדים בדעה ובעצה אחת ללכת
ולהילחם עם הבורא. והעונש שנתן להם הקב"ה על כך, שבלבל את שפתם ובכך
מנע מהם את רצונם, ומשם הפיצם ה' על כל פני הארץ.
ושואל שם רש"י: איזה חטא היה קשה יותר, של דור המבול או של דור הפלגה?
לכאורה של דור ההפלגה. כי דור ההפלגה פשטו יד בעיקר, כלומר, נלחמו
בהקב"ה. ואילו דור המבול לא רצו להילחם בה' אלא היו רק רשעים ובעלי
תאוות. אך בכל זאת, ממשיך רש"י וכותב, דור המבול קיבלו עונש חמור יותר,
שהקב"ה שטפם ומחקם מעל פני האדמה, ואילו דור ההפלגה בלבל הקב"ה את
שפתם והפיצם על פני כל הארץ, אך לא נאבדו ונמחקו. וזאת למה?
אלא – מסביר רש"י דבר נורא! שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ושנאה
ביניהם, לכך נאבדו, ואילו דור ההפלגה היו נוהגים אהבה וריעות ביניהם,
שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", לכך הם נשארו בחיים.
"למדת" – מסיים רש"י את דבריו, "ששנאוי המחלוקת וגדול השלום"!
וא"כ חשבתי אולי להסביר, שעכשיו יובן מדוע הקב"ה בחר להרוג את אותה
קבוצה של רשעים שהיו באותו הדור שלא רצו לצאת ממצרים, ולא היה מספיק
להשאירם שם במצרים שימשיכו להתענות תחת ידי המצרים. כי מי שחי על
מחלוקת ושנאה, וחייב לעשות הפוך ממה שהקב"ה חפץ, אין לו תקנה, הוא
מביא על עצמו מיתה רח"ל...

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אתתי אשר שמתי בם וידעתם כי אניה׳ (שמות י, א- ב)

לימוד דרכי החינוך וההוראה לבנינו ותלמידנו יש כאן – הסביר הרה"ק רבי
נפתלי מרופשיץ זי"ע בספרו "זרע קודש": דלכאורה יש להבין מדוע כתוב "בא
אל פרעה, ולא "לך אל פרעה"? אלא הנראה לומר, על פי המובא במדרש (שמות
רבה פר' ט"ו) על הפסוק "ועברתי בארץ מצרים", אמר רבי שמעון גדולה חיבתן
של ישראל שנגלה להם הקב"ה במקום של עכו"ם במקום טינופת ובמקום טומאה
בשביל לגאלם.
הרי שמצרים היה מקום טומאה גדולה וערות הארץ, ובפרט ביתו של פרעה
שהיה מקור הטומאה. ולכן לא היה רצונו של משה הצדיק להיכנס במקום טומאה
כזה ולדבר עם איש בליעל כפרעה. לזה אמר לו הקב"ה שגם הוא ית"ש כביכול
הולך לבית פרעה. ומה שירד הקב"ה כביכול למקום נמוך וטמא כזה, הוא כמשל
ללמדן וחריף גדול שלומד עם תינוק קטן, שאז צריך לירד משכלו ולצמצם
מחשבתו מאד כדי להסביר לקטן את הלימוד לפי הבנתו. וכן הקב"ה כשהיינו
במקום טומאה, כביכול ירד והקטין עצמו לצרכינו למען לגאלנו.
ועל פי הסבר זה הוא מסביר את הכתוב: "בא אל פרעה" ולא אמר 'לך' אל
פרעה שמשמעו שמשה ילך בעצמו, אלא "בא אל פרעה" - בא עמי, כי גם אני
אהיה שם עמך "והכבדתי את לבו" בכדי לגאול את ישראל באותות ומופתים.
ומזה תלמד "ולמען תספר באזני בנך ובן בנך" – שבשעה שתלמוד עם בנך
תצמצם את שכלך לפי הבנתו, תרד מרמתך הגבוהה לרמה שלו, "את אשר
התעללתי במצרים" – כשם שאנכי ירדתי לקטנות במצרים לצורך בני,
"והתעללתי" מלשון "עולל ויונק", ואם אנכי ירדתי לקטנות כזו לאין שיעור
וערך לצורך בני, כן תעשה אתה לצורך בנך ובן בנך...
אמר הכותב: אין יותר מתאים מכאן להביא את אמרתו של הגה׳׳ק בעל
ההפלא"ה זי״ע (בהקדמה לספר "המקנה", סימן מג) על דרשת חז״ל (חגיגה
טו:) על הפסוק (מלאכי ב. ז) ״כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו
מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא״ - אם דומה הרב למלאך ה' צבאות,
יבקשו תורה מפיהו. ואם לאו, אל יבקשו תורה מפיהו.
ולכאורה אינו מובן, כי מי הוא זה ואיזה הוא, אשר יכול למוד את רבו
האם הוא דומה למלאך, או לא?
אלא ההסבר הוא, דהנה הקב״ה נתן יתרון ואפשרות לאדם להיות 'הולך'
כל יום ממדרגה למדרגה, להוסיף עוד ועוד לעלות ולהתעלות ברוחניות.
משא״כ, למלאכים אין את אפשרות זו. והנם בבחינת ״עומדים״, באותה
מצב של קדושה בהם נבראו כך הם נשארים לנצח.
והנה, מטבע הדברים, כשרב מלמד את תלמידיו ורוצה להחכימם
ולהדריכם בתורת ה', הגם שהוא בודאי רוצה לעלות ולהתעלות כטבע כל
אדם, אך בשביל להחכימם הוא צריך להקריב עצמו ולוותר על עלייתו
במדרגות, כדי שתלמידיו יוכלו להשיג את תורתו, כי אם ימשיך לעלות
ולהתעלות, ולא לרדת לרמת של התלמידים, תלמידיו לא ישיגוהו ויצא
שכרו בהפסדו.
וזהו: ״אם הרב דומה למלאך ה' צבאות״, שהוא בבחינת 'עומד', ״יבקשו
תורה מפיהו״ - יכולים התלמידים להשיג ידיעת התורה, ״ואם לאו״ - אם
אין רצון הרב להיות 'עומד', אלא 'הולך' ומתגבר מיום ליום, אל יבקשו
תורה מפיהו, כי לא ישיגוהו. עד כאן תוכן דבריו הנפלאים של בעל
ההפלא"ה זי״ע.
ועל פי זה הסביר הגה״ק בעל ה"תפארת אהרן" זי״ע מתלמידי ה"חתם
סופר" זי"ע את ציויו של הקב״ה למשה רבנו כשהוא מגיע להר חורב
ורוצה להתבונן ולראות מדוע לא יבער הסנה: "אל תקרב הלום של נעליך
מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש היא" (שמות ג'.
ה') : דמטבע הדברים כשאדם נעול בנעליים הוא יכול לרוץ מהר ולדלג
מעלה מעלה, משא״כ אדם יחף, הילוכו איטית יותר, ובודאי שאינו יכול
לרוץ במהירות. ולכן לפני שמשה רבנו מקבל את ההנהגה להדריך
ולהוביל את בני ישראל ציוה לו הקב״ה: ״אל תקרב הלם״ - אל תשתדל
להתקרב במהירות אל הקודש, אלא: ״של נעליך מעל רגליך״ - התהלך
במתינות כאדם יחף, כדי לנהל את העם אשר אתך, ללמדם ולקרבם אל
הקודש, ״כי המקום אשת אתה 'עומד' עליו״ - המקום הנכבד שאתה מקבל
עכשיו כמנהיג, עליך להיות 'עומד' עליו במדרגה אחת ולא לעלות
במדרגות, כדי שתוכל להעלות את העם למדרגה נכבדה, ״אדמת קדש
הוא״ - תתספק בזה שעבודתך היא עבודת הקודש לקרב נפשות ישראל
לאביהם שבשמים.
והוסיף על כך נכדו הגה"ק בעל ה״בית ישראל״ ממטרסדורף זי"ע, שזהו
הפירוש בדברי אנשי כנסת הגדולה (אבות א') ״והעמידו תלמידים הרבה״
- אם רצונכם להרבות תלמידים, עליכם להיות 'עומדים' ולא הולכים...
ויאמר אליהם יהי כן ה׳ עמכם וכו׳ לא כן לכו נא הגברים (י. י) אמר
הרה״ק בעל ה"דברי ישראל" זי״ע הרמז בזה: ״יהי כן״ - כאשר אדם רגיל
לומר אם רצון הבורא כן ״יהי כן״, כדרך שאמרו חז״ל: "חייב אדם לברך
על הרעה כשם שמברך על הטובה" (ברכות לג:), "לעולם יהא אדם רגיל
לומר כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (שם ס:), אזי ״ה' עמכם״ - שם
הוי״ה המורה על מידת הרחמים שורה עליו. אולם, ״לא כן״ - כאשר אדם
קורא תגר ומתרעם על הרעה אשר קורה עמו ואומר ״לא כן״, אזי ״לכו
הגברים״ - הוא ממשיך עליו גבורות ודינין ח״ו...

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא. ב)

כדי שלא יאמר אותו צדיק אברהם, ועבדום ועינו אותם קיים בהם, ואחרי
כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם (רש״י).
ומקשין העולם את הקושיא הידועה, מדוע דוקא כדי שלא יאמר אברהם
לכן צריך לקיים הבטחתו, וכי בלי אברהם אין צריך לשמור הבטחתו, וכי
לא יקים ה' את דברו חלילה?
בספר "מנחה חדשה" הובא תירוץ למדני על פי הגמרא (בבא קמא כב:)
שאין אדם מת ומשלם, אלא קם ליה בדרבה מיניה ונענש רק במיתה.
כלומר, כאשר מגיעים לאדם שני עונשים על מעשה אחד שעשה, הוא מקבל רק
את העונש החמור מביניהם. ואם לדוגמא, על שני המעשים היה צריך לקבל
עונש מיתה וגם עונש תשלומי ממון, הדין הוא שפוטרים אותו מהעונש הקל –
הממון, ונותנים לו את העונש החמור – מיתה.
אך שונה יהיה הדין אם שני העונשים הללו נקבעו עבור שני מעשים שעשה
לשני אנשים נפרדים, באופן כזה הוא כן מקבל את שני העונשים מיתה וממון.
ולכן נענשו המצרים במיתה ובממון, כי המיתה היתה כנגד מה שהרגו את
ילדיהן והשליכום ליאור, והממון היה כדי שלא יאמר אברהם שיצאו ריקם. ולכן
אמר הקב"ה למשה "דבר נא" בלשון בקשה, ואם תאמר שיאמרו ישראל דהלא
"קם ליה בדרבה מיניה" ואין חייבין ממון, תאמר להם שהממון אינו אלא כדי
שלא יאמר אותו צדיק אברהם שלא יצאו ברכוש גדול, וא"כ חיוב הממון בא
בגלל אברהם.
והשתא מיושב הקושיא בה פתחנו, כי אין הכוונה שרק בשביל תרעומת אברהם
יתן להם הממון, אלא שלא יקשה דהבטחת השי"ת סותרת הדין של קם ליה
בדרבה מיניה, לזה אמר הקב"ה שההבטחה מעיקרא היתה לטובת אברהם, ולא
לטובת ישראל.

דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו ואישה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב (יא. ב)

כתב רש״י: אין ״נא״ אלא לשון בקשה, בבקשה ממך הזהירם שלא יאמר אותו
צדיק אברהם: ״ועבדום וענו אותם״ - קיים בהם, ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ -
לא קיים בהם.
וכבר עמדו המפרשים על התמיהה, מדוע הוצרך הקב״ה לבקש ולהתחנן, הרי
אם היו מכריזים כאן שעומד מישהו מחוץ לאולם ומחלק כסף רב לכל אחד, לא
היה נשאר באולם אף אחד?...
וביאר המגיד מדובנא זי״ע כדרכו על פי משל מיוחד: היו פעם שני מלכים
שנלחמו זה בזה תקופה ארוכה, וסופה של המלחמה לא נראה באופק. עד שיום
אחד נמלכו בדעתם והחליטו: לשם מה להרוג כל כך הרבה חיילים? כל אחד
ישלח חייל אחד, שניהם יתגוששו ליד בור עמוק, ומי שיצליח לזרוק את השני
לתוך הבור הוא המנצח.
ואכן, כך היה, צד אחד שלח חייל ענק. בעל ממדים עצומים, ואילו הצד השני
שלח חייל רגיל. לא גדול במיוחד.
והנה, האות ניתן והשניים התחילו להתגושש... נגש החייל הענק אל זה שממולו,
תפס בו בחזקה, הניף אותו באוויר על כתפיו והתחיל לצעוד לכיוון הבור. המלך
של אותו חייל רגיל שנמצא כעת על הכתף נשם נשימה עמוקה, הנה עומד הוא
להפסיד במלחמה...
כשהגיעו למרחק חצי מטר מהבור, סטר החייל הקטן על פניו של הענק, עשה לו
עוד שניים שלושה תרגילים והכניסו לתוך הבור. כולם מחאו כפיים, נערך טקס
מיוחד ובו הוענק לחייל אות הצטיינות מאת המלך.
בסיום הטקס קרא המלך לחייל ואמר לו: ״נכון, מגיע לך פרס על שהבאת לי את
הניצחון, אבל בעצם מגיעות לך גם 'מלקות', שכן, אם יודע אתה לעשות כאלו
תרגילים, למה לא עשית זאת בתחילת ההתגוששות, הרי נשמתי פרחה מקרבי
כשראיתיו עומד להכריע אותך״?
נענה החייל ואמר: ״אדוני המלך, האם ראית איך הוא היה נראה״? כן, ענה
המלך: כזה גדול!...
״נו, - ענה החייל: אז למה שאני אשא אותו על גבי עד הבור?
מה, אני סבל?!
לכן הנחתי לו לשאת אותי על כתפיו כל הדרך אל הבור, ורק ברגע האחרון
הפלתי אותו לתוכו״...
והנמשל: הרי בעצם, עיקר הביזה ממצרים היתה ביזת הים. שנאמר: ״תורי זהב
נעשה לך עם נקודות הכסף״. ואמרו חז״ל (שיר השירים רבה א'): ״תורי זהב
נעשה לך - זו ביזת הים, עם נקודות הכסף - זו ביזת מצרים, כשם שיש הפרש
גדול בין כסף לזהב, כך גדול שבח ממון הים מביזת מצרים״. נמצא, שעיקר
הישועה היתה על הים, כי עד הים המצרים רדפו אחריהם, וגם עיקר הביזה
היתה על הים.
מעתה, כשבא משה רבינו לבני ישראל לפני שיצאו ממצרים, וביקש מהם ליטול
מהמצרים מעט כלי כסף וכלי זהב (כי את עיקר הממון יקבלו על הים), טענו
היהודים: ״לשם מה עלינו לשאת את רכושם של המצרים עד הים? הרי ממילא
המצרים יביאו לנו הכל אל הים״?
לכן נאמר כאן ״דבר נא״, לשון בקשה, תבקש מבני ישראל שבכל אופן יקחו.
למה? שלא יאמר אותו צדיק אברהם (בראשית טו.יג): ״ועבדום ועינו אותם״ –
קיים בהם, ״ואחרי כן יצאו ברכוש גדול״ - לא קיים בהם...

www.h-y1.coi.co.il