12308 מאמרים - מנוע לחיפוש מאמרים - פרסום מאמרים חינם

נושא המאמר: רקע היסטורי להתפתחותה של תאורייית הגשטאלט
מאת: ד"ר נורית לוי   שמור מאמר למועדפים

בשלהי המאה ה – 19 החל להתפתח תחום מחקר חדשני בתפר שבין שתי הדיסציפלינות - הרפואה ומדעי החברה. תחילתה של הפסיכולוגיה, חקר הנפש, היה עיסוק מחקרי ויישומי שמטרתו הכללית היא להגיע לארגן ידע אודות התנהגותם של בני האדם, להבין את המניעים, המחשבות, התחושות, הרגשות ויחסי הגומלין שביניהם , לעמוד על משמעות הזיקה שבין אדם לסביבתו ולהציע מתוך כך שיטות שיעזרו בסילוק אבני הנגף המפריעות לאושרו ולהתפתחותו התקינה של הפרט . כבר בשלב מוקדם ביותר התפצל המחקר למספר אסכולות ש הדגישו היבטים שונים והטו את ההתייחסות לתחומים מגוונים ורבים המשפיעים על היחיד, על עיצוב חייו ועל תפקודו.
פרויד חי בין 1856-1939 והיה התיאורטיקן, החוקר והמטפל הנועז ביותר בתחומו, שטבע את חותמו במאה העשרים גם בתחומים שאינם נוגעים, לכאורה, ישירות בפסיכולוגיה. הוא זה שהניח את יסודותיה של הדיסציפלינה הצעירה, הפסיכואנליזה, שצמחה מתוך עולם הרפואה, שעליה נשענות גם כיום רוב התיאוריות הפסיכולוגיות. בהיותו נוירולוג – ראה את האדם כיחידה ביולוגית וכיצור המונע ומושפע בעיקר מדחפים של תוקפנות ומיניות. מטרת הטיפול בעיניו היא להגיע לתובנה, שאמורה לעזור לאדם הרציונאלי להשלים ולחיות עם מצבו, גורלו. בעיניו לא ניתן לשנות את אופיו/התנהגותו/התנהלותו של האדם שעוצבה במהלך 5 "השנים המעצבות" בילדות. מה שניתן לעשות בטיפול הוא לשחזר את המקורות שמניעים את האדם ואחראים לכאבו ובכוח ההבנה להגיע לקבלה והשלמה מרגיעים. ( 1957 ,HALL AND LINDZEY וולהיים, 2001).
במקביל התפתח עוד ענף בהנהגתו של החוקר הרוסי פבלוב (PAVLOV) שהתמקד בחקר התנהגות האדם, והתייחס במיוחד לדפוסי למידה והגורמים המשפיעים עליהם: מנגנון ההנעה ללמידה, התפתחותן של ההתניה הקלאסית והאופרנטית, ומשמעותן של תגובות רפלקסיביות. ממשיכי דרכו, ביניהם תורנדייק ,סקינר, לאזרוס, פיתחו את התיאוריה ההתנהגותית-קוגניטיבית, שמהווה בסיס לגישות הדוגלות בעיצוב התנהגות, תרפיה קצרת מועד וטיפול משימתי ( 1957 .( HJELLE AND ZIEGLER 1985 , WHITAKER AND MALONE 1980 , HALL AND LINDZEY
פסיכולוגיית הגשטאלט הייתה אחד מכיווני המחקר המרכזיים שזכו לתשומת לב מחקרית: "גשטאלט" היא מילה שבשפה הגרמנית יש לה מספר משמעויות ביניהן: דמות, תבנית או שלם בעל משמעות. הראשון שעשה בה שימוש בהקשר של תהליכי תפישה ולמידה היה הרוזן הוינאי קריסטיאן אהרנפלס בסוף המאה ה – 19 (1989 WULF). את שורשיה של פסיכולוגיות הגשטאלט ניתן לאתר במחקרים מתחום הפסיכולוגיה של הלמידה והתפישה של קוהלר, וורטהיימר, קופקא וגולדשטיין ( 1939 GOLDSTEIN, 1939 KOFKA, 1944 WERTHEIMER, 1947 KOHLER ). מחקריהם התמקדו בניסיון לפצח את מנגנון התפישה האנושי, כדי לפתח שיטות הוראה יעילות. הם הניחו

שזרמים חשמליים הפועלים בקליפת המוח בזמן הראייה גורמים לאדם לתפוס תבניות של צורות בעלות לכידות גיאומטרית, ולייחס להם משמעות על פי מיון וקטלוג האלמנטים המרכיבים את אותה תבנית על סמך שיוכן לתבניות מוכרות.
גישה זו הפחיתה מהמשקל של שינון פרטים והתמקדה בתפישה המתרחשת בהווה. כדי לאמת ולהוכיח את תקפותם המדעית של תוצאות מחקריהם ניסו להוכיח אותם באמצעות בדיקות שבוצעו במכשיר א.א.ג., שאך הומצא באותה עת, אך מאחר וניסיונות אלו לא הביאו לתוצאות המקוות נזנחה התיאוריה וקרנה ירדה. למרות זאת משמשת פסיכולוגית הגשטאלט בסיס לעיסוק האינטנסיבי בתהליכי למידה ותפישה וכמצע להתפתחותן של תיאוריות למידה וגישות הוראה המקובלות כיום בעולם (דרום, 1989 ).
תיאוריית הגשטאלט או תרפיית הגשטאלט היא אחד מהזרמים שהתפתחו בענף ההומניסטי -אקזיסטנציאליסטי, בעיקר בשנים שבין מלחמות העולם וקיבל תנופה אדירה מיד לאחר מלחמת העולם השניה. מאסלו ( 1968 MASLOW) כינה את הענף הרוחני-חוויתי הזה בשם "הפסיכולוגיה של הכוח השלישי", כדי להבדיל אותו מן הזרמים ה"מדעיים" יותר, וכמו רבים מבני דורו הבולטים ביטא בכך את אכזבתו של העולם מן המדעיות - הדת של ה"עולם הנאור", שגם בכוחה לא עלה להציל את האנושות מפני כוחות הרשע .
כאן המקום לציין כי למרות השם הדומה והזיקה שביניהם, יש להבחין בין "פסיכולוגית הגשטאלט" העוסקת בעיקר במחקר, ומתייחסת כאמור לתהליכים של תפישה, זכירה ולמידה – לבין "תיאוריית הגשטאלט" העוסקת בטיפול פרטני וקבוצתי ומתייחסת לחוויה הכוללנית של היחיד או הקבוצה, לפיתוח המודעות ולבחירה המאפשרת לעשות שינוי. "תיאוריית הגשטאלט" היא הבסיס שעליו קמה שיטת טיפול "תרפיית הגשטאלט". זוהי שיטת טיפול אקספרימנטאלית-חווייתית, א-היסטורית, ממוקדת בהווה, פנומנולוגית, שהפכה לאחד הזרמים של הפסיכולוגיה המודרנית.
פרדריק פרלס, אבי תיאוריית הגשטאלט ומי שפיתח את שיטת הטיפול הנקראת תרפיית הגשטאלט, למד רפואה והתמחה בפסיכואנליזה בין השנים 1936-1924 ( 1985 ELLEN, 1989 CLARKSON, 1998 WULF). בתקופות שונות של פעילותו הזדמן לו להיחשף להשפעתם של חוקרים ומטפלים שייצגו אסכולות מגוונות בעת התפתחותן. פרלס שהיה אדם יצירתי, סקרן , אינטליגנטי וכריזמטי ביותר - נמנה על קבוצת המורדים בפרויד, שהבולטים מביניהם שקדמו לו היו יונג, אדלר, רייך, רנק ולוין. "המורדים" אימצו חלקים מרעיונותיו של פרויד, אך פיתחו אותם מתוך עמדות ביקורתיות ונקודות מבט שונות, הוסיפו ושינו אינטרפרטציות ויצרו בסופו של דבר זרמים חדשים, הנחשבים, היום, למרכזיים בפסיכולוגיה הקלאסית (1989 CLARKSON , 1998 WULF ).
התיאוריה שאותה פיתח פרלס מושפעת באופן ישיר ועמוק מתיאוריות הוליסטיות שהתפתחו באמצע המאה, כמו תיאוריית האורגניזם ההוליסטי של גולדשטיין (1939GOLDSTEIN ) ,תיאוריית השדה הפיזיקלי של סמאטס, ( 1926 SMUTS) שמתוכה פיתח לוין בשנות ה-40 של המאה הקודמת את תיאוריית השדה ( אצל בר-גל (1989), כמו גם מרעיון "פירמידת הצרכים" של מאסלו, (1954 MASLOW), הלוגותרפיה של פרנקל,(1959/1964 FRANKEL), והפסיכודרמה של מורנו (1964 /1946 MORENO). פילוסופים כמו בובר (1965/1937 BUBER), ומאי (1950 MAY) השפיעו רבות על חשיבתו האקזיסטנציאליסטית, שאליהם הצטרפה גם החשיפה ללפילוסופיות

מזרחיות ובעיקר לתורת הזן, בעת שהותו בדרום אפריקה בתקופת מלחמת העולם השניה. פרלס בחר במילה "גשטאלט" לאחר חיפושים והתלבטויות וטבע אותה כמושג המציין את הדפוס שעל פיו תופש ומזהה הפרט את צרכיו ומארגן את פעילויותיו כדי לספק אותם.
כמו יצירות קלאסיות אחרות של אותה תקופה, ניתן לומר גם על תיאוריית הגשטאלט שהיא יצירה אקלקטית במלוא משמעות המילה.(1999 CLARKSON AND MACKEWN). תרומתו של פרלס היא לא רק בארגונם של רעיונות מתחומים שונים לכלל תיאוריה מגובשת וקוהרנטית אלא גם בדרך שבה הצליח לגזור ממנה שיטת טיפול אופרטיבית המיישמת בפועל את עקרונות התיאוריה.
עבודתו החדשנית של פרלס מבטאת לא רק את מזגו הסוער והמרדני, אלא גם את רוח התקופה ה- ZEITGEIST והמקום שבו רכש פרלס את השכלתו . חוסר הוודאות שנוצר כתוצאה מהפרת האיזון המדיני והמשבר הכלכלי הביא לשבירתן של הרבה מוסכמות ודוגמות חברתיות, וקרא דרור לניסיונות נועזים בכל התחומים. מציאות זו משתקפת גם באסכולות המדעיות, הפילוסופיות והאמנותיות שהתפתחו באותה עת, ובדיונים התיאורטיים המלווים אותן, ומוצאת את ביטויה בכל תחומי העשייה, החקר וההגות, המהווים רקע לתורתו החדשנית של פרלס (קרייטלר וקרייטלר 1980, 1989 CLARKSON, 1992 NEWMAN, 1998 WULF).
המכנה המשותף לכל התיאוריות והגישות, שמהן שואבת תיאוריית הגשטאלט, הוא הנחת יסוד הרואה את האדם כאורגניזם הוליסטי בעל פוטנציאל צמיחה והתפתחות בלתי מוגבל, שהאלמנטים מהם הוא מורכב מקיימים ביניהם תהליך מתמיד של יחסי גומלין, ובמקביל מתקיימים יחסי גומלין דומים בינו לבין סביבתו, שממנה הוא מושפע ושעלייה הוא משפיע, בשעה שהוא משתנה בהתאם לנסיבות, למוטיבציה ולצרכים שלו. בהקשר זה פיתח פרלס את הקונספט הקובע, כי הכוח המרכזי המניע את האדם הוא החיפוש אחר סיפוק צרכיו הסובייקטיביים, תהליך שהוא מעגלי, זורם ומתמשך. בהתאם לטענה זו לכל אדם סולם צרכים אינדיבידואלי, ושלא כמו היררכית הצרכים של מאסלו (1968 MASLOW ),שארגונה קבוע, סדרי החשיבות בהיררכית הצרכים האישית משתנה בהתאם לנסיבות ולשלב ההתפתחותי. עובדה זו מחייבת לכן מודעות - היכולת לזהות את השוני, וגם מידה רבה של גמישות - היכולת לעשות את השינוי. כתלמידו של קורט גולדשטיין, שהיה נוירו-פסיכיאטר וטיפל וחקר נפגעי ראש, השתכנע פרלס כי בכוחו של האורגניזם להגיע לידי מיצוי והגשמה עצמית על אף הפגיעה והמוגבלות, והודות ליכולת ריכוז מקסימלית – מודעות.
מכנה משותף נוסף לתיאוריית הגשטאלט ולתיאוריות שממנה הושפעה הוא העמדתו של מושג המודעות במרכז הדיון התיאורטי, העשייה התרפויטית והערכת השינוי. המודעות היא יכולתו של הפרט לקלוט, להבין ולהכיר את המתרחש בתוכו ובסביבתו, במובן הפיזי, הקוגניטיבי, ההתנהגותי והרגשי. המקורות שמהם ניזונה המודעות הם התכנים הפסיכו-דינאמיים של היחיד, המחשבות, הרגשות התחושות הקינסטטיות, התגובות הפנימיות והחיצוניות והתכנים של הקשר לסביבה החיצונית ולהתרחשויות המתרחשות בה.
מכאן שגרעין הזהות האישית של האדם היא הארגון הייחודי והסובייקטיבי של מיקום, סדר, צורה, נפח וקדימות של פרטי המידע הרבים והנפרדים שהוא קולט ומעבד והדרך בה הם מצטרפים והופכים לכלל שלמות בעלת

משמעות= תבנית. מודעות אישית היא ההכרה בארגון אידיוסינקרטי זה, שמשמעותו היא "אני" ייחודי, שונה וחד -פעמי ויכולת להיות בקשר עם זהות זו.

א.2. מקורות השראה שהשפיעו על עבודתו של פרלס

אחד המוטיבים המרכזיים בשנים אלה של ראשית המאה ובין שתי מלחמות העולם באירופה המרכזית, היה הדיאלקטיקה שחזרה למוקד הדיון בהשפעת תורתו של הגל (מגי, 1999). במחקריו על הפילוסופיה של ההיסטוריה הצביע הגל על העובדה שבעבר הרחוק, באורחות החיים של יוון העתיקה לדוגמה, קיימת הייתה הרמוניה שאבדה בתודעתם של בני האדם המודרניים. לא היה חיץ בין אדם לטבע, בין תשוקה לתבונה, בין הפרט והמדינה. בני האדם קיבלו את ההתרחשויות שבתוכם ובסביבתם כנתון ולא התעמקו, לא חקרו ולא ערערו על אמיתותן הבסיסית, הפשוטה. הגל (שם, שם) טוען שכאשר התחיל אריסטו להציג שאלות ולערער על מוסכמות – הוא קרא בכך תיגר והכניס מתח רב לתוך החשיבה וההתנהגות, שהתנהלו בהרמוניה רגועה ותמימה.
מכאן, לא היה עוד מנוס מהעיסוק בקטבים המנוגדים ובמתח הבלתי נמנע הקיים ביניהם. לשיטתו של הגל היה המצב הקודם, ההרמוני, ה"תזה", שאותה הפריך אריסטו באמצעות האנטיתזה הכופרת שלו, והיא שהביאה בסופו של דבר לסינטזה, בדמות התפתחות המצפון הפרטי. השתלטות הדתות המונוטיאיסטיות חיזקה מאד התפתחות זו.
משנתו המדינית של הגל שראה את ההיסטוריה כתהליך מתמיד של היווצרות "תזות", המולידות בהכרח "אנטיתזות" ו"סינתזות" – כפתרון, השפיעה על ממשיכי דרכו, ובעיקר על אנגלס ומרקס. אנגלס הצביע, למשל על הניגוד שבין קיומה של המדינה כמייצגת וכאחראית ליישום זכויות החרות והצדק של היחיד, אך בכך היא משעבדת את היחיד לחוקיה ולצרכיה הקיומיים של ומטילה עליו חובות. כך נוצר המאבק שבין הפרט למדינה שהסינתזה שלו היא התפתחותה של שיטת ממשל הומניסטית הדוגלת בערכים של אסתטיקה, תבונה, רגישות מוסרית, שוויון וצדק. מרקס צעד עוד צעד קדימה והטיף ל"מהפכה", אנטיתזה למצב הקיים, שתשמיד "עד היסוד" את כל הקיים, כדי ליצור עולם שבו תתקיים חלוקת משאבים צודקת, זו הסינתזה.
הרעיון בדבר קיומה של דיאלקטיקה ככוח מניע בטבע קסם מאד לפרלס. תורת הזן סיפקה לו השראה וגם הסברים ודוגמאות מוחשיות ומשכנעות לעניין זה: ה-YIN וה- YANG מייצגים שני שלבים שונים בתהליכים המתמשכים, האין-סופיים של שינויים בטבע. ה-YANG מייצג את המצב הטהור, חסר הגבולות והצורה של כל הדברים בטבע, כמו אדים, גזים, מים, ואילו ה-YIN מייצג את כל החומר הדחוס, המוצק והמוגדר,בעל הצורה (מקיוציה, 1989). על פי תפישה זו שניהם קיימים ונמצאים תמיד בכל עצם, חי וצומח. בגוף האדם מתקיימים תהליכים דינמיים מגוונים שכל מטרתם להביא לידי איזון מתאים בין שני מרכיבים אלה. חומרים יכולים לשנות את צורתם ואת מצב הצבירה שלהם ולהפוך מ-YIN ל-YANG, כמו מי הים המתחממים והופכים לאדים, לעננים, לגשם ושוב, למי-ים או, מזון ההופך לאנרגיה, ואהבה ההופכת לשנאה או לאדישות. התפקודים של שני אלמנטים מנוגדים אלה שונים, אך תלויים זה בזה ומשלימים זה את זה. הגוף זקוק לשניהם כדי להתקיים וחייב לשמור על איזון מתמיד

ולווסת ביניהם. הרפואה המתבססת על תורת הזן מבחינה בין מצבי עודף ומצבי חסך של YANG ו-YIN, כבסיס להתערבות טיפולית, שמטרתה אינה אלא לקדם את תהליכי האיזון, לפתוח חסימות המפריעות לזרימה החופשית של האנרגיה, ולטרנספורמציות של החומרים בהתאם לצורכי הגוף.
יש דמיון בין תפישה זו לתפישה ההוליסטית ולתיאוריית המערכות, שהשפיעו על התגבשות רעיונותיו של פרלס. בהיותו אדם אנרגטי ופעלתני, אהב מן הסתם את המטפורה של תנועה מתמדת על הרצף שבין שני קטבים מנוגדים, כדרכו של האורגניזם לצאת ממצב תקוע ומתסכל, להתנסות במצב המנוגד באופן קוטבי ולמצוא ביניהם את ה"סינתזה": המקום, האיזון, המינון והאופן הנכון, המספק, המתגמל, היעיל ביותר "להיות" (במובן BEING ).
גם בשיח הפוליטי-חברתי של אותה תקופה קיימת דואליות קיצונית שמשפיעה עמוקות על פרלס: הזרמים המהפכניים, אוטופיים והתנועות החברתיות המתפתחות באותן שנים בהשראתן, דוגלות בקולקטיביזם, באחריות חברתית, ובצורך לוותר – לפחות באופן זמני – על צורכי הפרט כדי לקדם מטרות חברתיות נעלות. מתוכן של תנועות אלה צמחו הקומוניזם ומאוחר יותר הנאציזם, שמפניו נאלץ פרלס לברוח עד דרום-אפריקה.
במקביל, וכאנטיתזה, נשמעים גם קולות רבים הדוגלים בערכים כמו אינדיווידואליזם, סובייקטיביות, יצירתיות (בובר 1937, סארטר 1964 , 1962 HEIDEGGER). פורחות התנועות ההומניסטיות הרואות בצמיחה והגשמה אישית – אידיאל. על פי גישות אלה מושם הדגש על החוויה, הדמיון וההתנסות, וניתן משקל לרגש ולאינטואיציה ולא רק לקוגניציה, כמקובל עד אז. הפתיחות הרעיונית גורמת גם להשפעות גומלין בין- דיסציפלינאריות היוצרות שילובים מרתקים בין תחומים שהיו עד כה דיכוטומיים כמו: מדע-אמנות-פילוסופיה-ומיסטיקה, וגם בין פילוסופיות מערביות ודתות מזרחיות .
מכאן, הלגיטימציה לניסיונות בלתי שיגרתים הן בפרקטיקה והן בניסוח ובגיבוש הרעיונות שמתוכם צמחה התיאוריה של פרלס ודרכי עבודתו הייחודית. כמוהו כאנשי רוח, מדע ואומנים בני תקופתו שעסקו בו בזמן בתחומים שונים ולכאורה מנוגדים, כמו מחקר בלשני ואמנות (יעקובסון), ספרות וציור (קנדינסקי ) ופילוסופיה, פיזיקה ומדינאות (סמאטס) פסיכיאטרייה ותאטרון (מורנו) ועוד.
את התהליך המקביל של השפעות הגומלין שבין הדיסציפלינות והאסכולות השונות של התקופה ניתן להמחיש באמצעות הדוגמא של המעבר מהאמנות הפיגורטיבית לאבסטרקטית, (בעיקר באומנויות הפלסטיות ובמוסיקה, אך גם בספרות ובתאטרון) . מעבר זה התאפיין בשבירת מסגרות (תבניות) תרתי משמע: הן שינוי צורני קונקרטי והן מעבר אל הקוטב המנוגד והאחדה בין תחומי אמנות שונים. (עמישי-מייזליש, 1981).
אותותיו של אותו תהליך ניתנים לזיהוי ביצירות אמנות שנחשבות כמייצגות את זמנן בזכות הסגנון החדשני, המהפכני המאפיין אותן בהשוואה ליצירות מופת מתקופות קודמות: במקום יצירות שנשמרו בהם עקרונות שהוגדרו עד כה כמייצגים אידיאלים של אסטטיקה, שנשמרו בהם חוקים מוסכמים של מבנה, תוכן וצורה - הוצגו מעתה יצירות מופשטות, לכאורה מנותקות מן המציאות, שעשו שימוש חדשני במרחב, בצבע, בחומר, בצליל ובמרקם, כמו לדוגמא, הארכיטקטורה של הבאוהאוס. הצירופים בין כל אלה , ומשמעותן של היצירות ניתנה להן מתגובתו האישית של המסתכל או המאזין. "פולחן האביב" של סטרווינסקי נחשב עד היום ליצירה המוסיקלית החדשנית והנועזת ביותר

של ראשית המאה העשרים. כמוה כציוריהם של ניומן, לז'ה, או מונדריאן ששברו את ההגדרות המסורתיות של אחידות הזמן והמקום: המציאות בעבודותיהם איננה נתפשת עוד כהוויה קבועה, קונקרטית חד משמעית אלא גם היא יצירת רוחו של כל יחיד כפי שהוא חווה אותה, מתוך עולמו הפנימי וניסיון חייו. כך גם "המציאות" המשתקפת מציור מופשט של רוטקו, מירו, או קנדינסקי למשל, היא פרי השלכותיו של כל צופה , שמייחס לה משמעות אידיוסינקרטית מתוך עולם האסוציאציות שלו ובורא יצירה מתוך צירופי הצבע, הצורה והטקסטורה הניבטים אליו.
כמו בפילוסופיה ובמדעים, גם יצירותיהם של האמנים החדשניים התקבלו בתערובת של זעזוע והערצה מצד הקהל והביקורת, ופרצו את הדרך למהפכות ששינו את פניה של האמנות ללא הכר. השינוי המשמעותי ביותר הוא בדרך שבהם באה לידי ביטוי החרות המוחלטת של האמן שמזמינה - ומאתגרת את חירותו המוחלטת של המאזין והמתבונן: הם עושים שימוש חדשני באלמנטים מוכרים, יוצרים במתכוון קומפוזיציות מופשטות שגורמות לתגובת הלם של הקהל, ומחייבות התארגנות מנטלית וריגשית שונה מן הרגיל כדי ליהנות ולהעריך את היצירה. מעורבות אקטיבית זו הייתה על פי עדותם מטרתם של האומנים מלכתחילה (קרייטלר וקרייטלר 1980, קנדינסקי 1994 ) .
ניתן לזהות תהליך מקביל ממש בין הרעיונות החדשניים המאפיינים את הפילוסופיה של האמנות באותה תקופה לבין החדשנות של פרלס בתחום הפסיכותרפיה: גם עבודת הגשטאלט מכוונת לפרק תבניות מסורתיות של רגש, חשיבה והתנהגות על ידי הגמשה של גבולותיהן וארגון שונה של האלמנטים המרכיבים אותם. מטרתו של הטיפול היא להפר איזון מוכר, להיעזר בדמיון ולמתוח אותו עד קצה גבול היכולת היצירתי; לתת לגיטימציה להתנסויות חופשיות מכל מגבלה של מציאות או מוסכמות, ולאפשר בכך לאדם ליצור לעצמו תמונת עולם חדשה .
כשטבע פרלס את המושג "הנטייה להשלמה" הוא הושפע בוודאי מרעיון זה – שתחילתו בתגליותיהם של קופקא ( 1937 KOFKA) וקוהלר ( 1947 KOHLER) שהוכיחו כי האדם קולט אינפורמציה כתבניות גם כשאלו אינן שלמות, ונוטה להשלים את המידע החסר לסגירת התבנית מתוך ידיעותיו וניסיונו הקודם. מכאן שהאדם הוא מסתכל ומאזין אקטיבי, שהעיבוד האישי שהוא מעניק לפרטי המידע המוצגים בפניו יוצרים את היצירה כל פעם מחדש.
תיאורית הגשטאלט והשיטה הטיפולית הנגזרת ממנה נוצרו, כאמור, כתגובה ביקורתית ומרדנית כלפי התיאוריות ושיטות הטיפול הפסיכואנליטיות הדומיננטיות של ראשית המאה, מבית מדרשו של פרויד, שתרומתו הבלתי מעורערת להבנת מבנה ומרכיבי האישיות ודרך התפתחותה, מהווה אמנם גם היום בסיס מקובל לרוב התיאוריות הפסיכולוגיות – אך כמה מהנחות היסוד שלה עברו מהפכים, שינויים וגלגולים שהצמיחו תיאוריות ושיטות טיפול חדשות( 1997 MILLER ,1998 WULF, ‏‏1999 WALTER ).
פרלס ביקר את העובדה שהפסיכואנליזה עושה הפרדה מוחלטת בין המרכיבים הפסיכולוגיים-פיזיולוגיים-קוגניטיביים של האדם ורואה בהם מהויות נפרדות. בהשפעת עבודותיו של סמאטס (1926 SMUTS) ואלו של קורט גולדשטיין ( 1939 GOLDSTEIN) בנושא ההוליזם ובהשפעת תורת הזן שאליה נחשף בעיקר בעת שירותו בדרום אפריקה, טען פרלס לראיה הוליסטית ואינטגרטיבית של האדם כשלמות. את הדיכוטומיה המסורתית ראה כמסמלת את תחושת הניכור והמרחק, שבתוכם מתפקד האדם המודרני, ושהיא, על פי תורת הגשטאלט, המקור למרבית מכאוביו הרגשיים והגופניים.
פרלס ועמיתיו חלקו גם על תפישת הזמן המאפיינת את משנתו של פרויד. הפסיכואנליזה עוסקת בזמן עבר, בתקופה שעל פי הנחה זו, עוצבו חייו של הפרט, ובניסיון להבין בהווה כיצד השפיעו הזמן, המקום, העיתוי ההיסטורי והסביבה האנושית והתרבותית על התפתחותו .לשם כך תחקר הביוגרפיה של הפרט לפרטי פרטים, גם לגבי השלבים שאין כל דרך להניח כי הפרט עשוי לזכור משהו מתוכם. על פי תורת הגשטאלט, שאיננה גישה התפתחותית, ההווה הוא הזמן בו מתרחשות ההתנסויות, בו מתקיים מפגש בין בני-אדם, ובו אנו מרגישים וחווים. מכאן הדגש בטיפול על עקרון ה"כאן ועכשיו" כשהעבר משמש לו כרקע . "רק ההווה קיים" היא אמירה אופיינית בכך שהדגש הוא על עכשיו, על החוויה, על ההתנסות שהיא-היא המציאות ( 1992 NEWMAN, 1999 BERGER).
בכך קרא פרלס תגר על העמדה הדטרמיניסטית הקובעת כי אופיו וגורלו של אדם נקבעים בשלבי ילדותו המוקדמת - ולאורך כל חייו הבוגרים יכול האדם לכל היותר לעקוף, להיאבק, לתקן ולפצות עצמו על הנזקים והקיבעונות שהוטבעו בו שלא מרצונו באותן שנים גורליות. לשיטתו של פרלס עומד כל אדם יום-יום בפני האתגר של אין-סוף בחירות, המעצבות את חייו ומכאן, שגורלו ומזלו של האדם הם בידיו והוא עצמו קובע ואחראי למהלכם, ויכול לבחור בכל רגע נתון לעשות בהם שינוי.
אימרתו של סארטר "האדם נידון לחופש" מבטאת את אחד העקרונות האקזיסטנציאליסטיים המרכזיים, המעניק לחירות וליכולת הבחירה החופשית של האדם את הערך הקיומי העליון (1988, SARTRE ). פרלס שהושפע עמוקות מגישה זו, ראה את מטרתה המרכזית של התרפיה בשחרור האדם מן הדפוס של השלכת אשמה ואחריות על הזולת, על העולם, על הגורל ועל המזל, ובמקום זאת שאף ליצירת ההזדמנות; הזדמנות להעניק למטופל את החופש לבחור מתוך אלטרנטיבות, וכמובן לקבל אחריות מלאה על בחירתו.
בהמשך לאותו רעיון התייחסה תגובתם הביקורתית של פרלס וממשיכי דרכו בין השאר גם לנוקשות ולעמדה הפטרונית, המתנשאת והמנוכרת שבתוכה מתקיימים יחסי מטפל-מטופל. הפסיכואנליזה מושתת על אינטרפרטציות ושיקוף שמציע המטפל למטופל על סמך אסוציאציות והתנהגויות של המטופל- כאשר זה, האחרון, נשאר פסיבי ואמור לקבל את הפרשנות, שמטרתה להביאו לרמת מודעות גבוהה יותר, שבאמצעותה תיפתרנה מצוקותיו, והתנהגות אקטיבית של המטופל מתפרשת כהתנגדות ו/או כ-ACTING OUT . מאחר ועיקר העבודה מתבסס על פענוח יחסי ההעברה שעושה המטופל מיחסיו עם דמויות משמעותיות בילדותו – אל יחסיו עם המטפל - חייב זה, האחרון להישאר מרוחק, ניטראלי ולהישמר מכל ביטוי שעשוי לחשוף את האדם שבו.
לדברי נארנג’יו, (1982 ,1993 NARANJO) הרציונאל, שמאחורי העמדה הניטראלית, הבלתי-מעורבת לכאורה, של המטפל הפסיכואנליטי, נובע מן הצורך של הפסיכולוגיה להידמות למדעים אחרים ולנהל מחקרים נקיים ואובייקטיביים, שאינם "מזוהמים" ע"י שבשתא (BIAS). נארנג’יו, הקורא תגר על עקרונות אלה, טוען כי הם מתאימים למחקר במדעים המדויקים כגון פיזיקה, אך לא רק שאינם יפים למדע העוסק בנפש האדם, אלא שבצורתם זו הם גם חבלניים, כי כוחו של המפגש הטיפולי הוא בעצם הקשר והיחסים המתהווים בתוכו. לדעתו השאיפה לניטרליות היא בלתי מציאותית, מזויפת ומחטיאה את מטרתה כי היא מעקרת את הקשר מן המרכיב המשמעותי ביותר בתוכו – הקונטאקט.
הגדרת מערכת היחסים מטפל-מטופל בתיאוריית הגשטאלט מושפעת ממשנתו של בובר, בדבר יחסי אני-אתה
(THOU – I) (1987 BUBER, סרוק ורבינוביץ 1983, 1998 WULF, 1998 ZAHM). פרלס ראה את היחסים הבין - אישיים הנרקמים בין מטפל למטופל כבעלי משמעות וערך אבסולוטיים, עבור כל אחד מן השותפים לקשר. היחסים מושתתים על ההשקפה ההומניסטית הרואה בכל אדם יצור בעל ערך העומד בפני עצמו, שברגעים מסוימים בחייו מתמודד עם קושי ומבקש עזרה מאדם אחר. בזכות הפרספקטיבה השונה והמעורבות המוגבלת מסוגל המטפל להציע בנקודת המבט אחרת להסתכלות על אותו קושי. שינוי של זווית הראיה משמעותו שינוי בארגון התבנית, ויש בו כדי לאפשר לזולת לזהות בכוחות עצמו את הטעון שינוי, לבצע את השינוי על פי הבנתו, בקצב ובעיתוי המתאימים לו ומתוך לקיחת אחריות אישית על מעשיו ומחדליו.
בעוד הזרמים הפסיכולוגיים שרווחו עד לאותה עת נשענו על המודל הרפואי וגילו עניין בפתולוגיה, בסימפטוים ובחולשות דווקא, כשהן מגדירות קשיים נפשיים כ"מחלה" (1951 PERLS, 1973 GUNTRIP), הרי שעם פריחתן של תיאוריות הומניסטיות (1951 ,ROGERS, 1954, MASLOW', ברן, 1970) נע מוקד ההתייחסות של הפסיכולוגיה אל עבר הכוחות, הפוטנציאל, החלקים הבריאים והשמורים ולאספקטים האופטימיים והיצירתיים, אותם ניתן לגלות אצל כל בן-אנוש. בעיות שהתייחסו אליהן עד כה כ"חולי" הוגדרו מעתה כ"קשיים בתקשורת ו/או בקשר הבין-אישי", מטרות הטיפול הוגדרו כ"העמקת המודעות", הגשמה עצמית", "פיתוח היצירתיות", מיצוי הפוטנציאל האישי", "פיתוח ספונטאניות וחירות", "העמקת האינטימיות בקשר הבין-אישי" וכו'. (סאטיר 1979, ) המטופלים למדו שלא להסתפק עוד במצב המוגדר "אי-חולי" (ABSENCE OF ILLNESS) ולראות כלגיטימי את החיפוש אחר אושר וסיפוק בכל תחומי החיים. פגן ושפרד מיטיבים להמחיש את השינוי המהותי בציטוט של פרויד: "נוכל להתברך בהישג גדול אם נצליח להמיר באמצעות טיפול את הרגשת הסבל הנוירוטית לכדי אומללות רגילה..." ( 1970 FAGAN AND SHEPHERD).
בסביבה התרבותית-מדעית שבה פעל פרלס בראשית שנות העשרים, הוא הושפע מאד מדמויות כמו קארן הורני (שהייתה אחת המדריכות/מטפלות שלו,) אמנית, אשת חברה ותיאטרון שדרך עבודתה הייתה אקטיבית , מעורבת ו"מחוברת" יותר למטופל. מעבודתו של וילהלם רייך שעסק הרבה ביחסי הפרט עם הסביבה והשפעת הקשרים הקיימים או החסרים על בריאותו הנפשית (1998 WULF); מהראייה ההוליסטית של סמאטס, ומהשקפתו של הרי סטק סוליבן בדבר שימת הדגש על התהליך שמתרחש בתוך הקשר. כל אלה הניעו את פרלס לאמץ את הגישה הפנומנולוגית דהיינו, לראות את השינוי כמתרחש ברמות השונות של החוויה, (מודעות) ההתנהגות, המחשבות, סגנון הקונטקט והקשר שביניהם (1983 GREENBERG AND MITCHEL).
המטפל הגשטאלטיאני הוא משתתף אקטיבי באינטראקציה וגם הוא נתרם ממנה, צומח בתהליך אינטנסיבי ואינטימי של מעורבות ומשתנה ( ZINKER , 1978, לוין אצל בר-גל , 1989). המטפל נחשף גם ברגשותיו, בהתנהגותו המילולית והלא-מילולית, בכוחו, בחולשתו ובמגבלותיו האנושיות. הוא תומך , יוצר סביבה מוגנת, מכבדת ומאפשרת, מציע, מנסה, ומשאיר למטופל לבדוק ולמדוד מענים שונים לצרכיו, אפשרויות חדשות ומגוונות , הגמשה של גבולות החשיבה, העשייה והרגישות וכל זאת תוך עידוד הבחירה והאחריות האישית של המטופל.
פרלס הדגיש כי תיאוריית הגשטאלט היא פסיכותרפיה המבוססת באופן טהור על פנומנולוגיה ומודעות: כדי לגלות את משמעות האירוע או העניין יש לתארו ולא לפרשו, כי כל פירוש מכיל גם הערכה שיפוטית הפוגעת ומעוותת את תפישת ההתרחשות של המטופל. הוא התייחס לתהליך התרפיה כאל חוויה, התנסות שבה מעודד התרפיסט את המטופל להתנסות, לחוות, להחיות חלקים מודחקים ומוכחשים, להקשיב לקולות פנימיים, וליצור קשר עם מירב המרכיבים של אישיותו - להיות מודע לעצמו.
הטכניקות הייחודיות שפיתח , הכוללות דרמה, דמיון ותנועה, מטרתן לאפשר דיאלוג, או עימות – אך בכל מקרה קשר - בין כל אותם מרכיבים, לשים לב ולהיות קשוב לתחושות, להתנהגויות, למחשבות, לפנטזיות ולצרכים המתקשרים לסיטואציה הנוכחית, להכיר בהם ולהיות אחראי עליהם . עבודת הגשטאלט מתאפיינת בעבודה גופנית, רגשית ואינטלקטואלית ועושה שימוש בזמן, במרחב ובעצמים המצויים בו כדי לתת ביטוי מלא ככל האפשר לחוויה הכוללנית.
לדבריו של פרלס עצמו (1997 CLARKSON) הוא לא המציא תיאוריה חדשה אלא חשף וגילה תיאוריה עתיקה. מדובר אם כן בדרך ארגון שונה לאלמנטים קיימים, כך שנוצר בפועל גשטאלט חדש, שהדגשים בו הן על משמעותן הכוללנית של התנהגויות ותופעות נצפות, כמייצגות באופן בלתי אמצעי מחשבות, רגשות ותחושות פיזיות. כדי להבין ו/או להגדיר את החוויה יש להתייחס אליה כמכלול ולא באופן נפרד.
נארנג’יו (1982 NARANJO ) טוען כי תיאוריית הגשטאלט היא יותר אמנות מאשר תיאוריה באשר עקרונותיה מתבהרים יותר בדרך של חוויה והתנסות מאשר בדרך של דיבור הסבר ופרשנות, שפרלס מכנה אותם ABOUTISM . גם צינקר ( 1978 ZINKER) מקדיש ספר לתהליך היצירתי של תיאוריית הגשטאלט, שבו הוא מרבה להמשיל את עבודת המטפל לתהליך עבודתו של האמן היוצר בחומר, הקשוב לתחושות-עצמו, בוחן ומתנסה באופן אינטואיטיבי ופעיל, ומתוך אחריות אישית, והופך שותף לתהליך שבו הוא מלווה את המטופל.
אפילו בסגנון הכתיבה המדעית חלק פרלס על האינטלקטואלים השמרנים בני תקופתו: עקרון האוניברסאליות בתפישת העולם של הגשטאלט באה לידי ביטוי בסגנון כתיבתם הפופולרי של הספרים הקלאסיים המסבירים את התיאוריה והגישה הטיפולית, ואומצו בדרך כלל על ידי כותבים מאוחרים יותר ועד לזמננו. ספריו של פרלס עצמו (1969, 1976, 1977, 1979, PERLS) כמו אלה של פולסטר ופולסטר (1987,1985,1977,1974 POLSTER AND POLSTER), של צינקר ( 1978, 1994 ZINKER), פדר ורונאל (1980 FEDER AND RONALL), ובעברית אלה של ליבליך (1982 ) וסרוק ורבינוביץ (1983) כתובים כולם בסגנון חפשי ואישי מאד, בשפה יום-יומית, שווה לכל נפש, תוך הקפדה על הסברים פשוטים וברורים של הקונספטים המורכבים. לעיתים נקראים הספרים כשיחה בין הכותב לקורא, משובצים בדוגמאות ובקטעי המחשה רבים וגם בהצעות מודרכות להתנסות, בתרגילים פשוטים שביצועם ימחיש את כוונת התיאוריה המופשטת. קהל היעד המוצהר של ספרים אלה הם כל אדם מתעניין, ואמנם הם קריאים ונגישים לא רק לאנשי מקצוע.

קיים קשר ישיר בין התיאוריה של הגשטאלט לבין שיטת הטיפול הנגזרת ממנה, המיישמת בפועל ובאופן אינטגרטיבי את עקרונותיה התיאורטיים (1999 WALTER). פגן ושפרד (1970 FAGAN AND SHEPHERD) מציעים לראות את התיאוריה כ"רקע" לתרפיית הגשטאלט שהתגבשה מתוכה, והפכה ל"דמות" משמעותית. רוב ההתערבויות על פי תיאוריית הגשטאלט מתמקדות בטיפול ומתבצעות במסגרת פרטנית או קבוצתית. הן מכוונות ליצור שינוי בתפישת האדם את עצמו ואת יחסי הגומלין שלו עם סביבתו. השינוי התפיסתי אמור ליצור גם שינוי בתחושה, בהתנהגות ובמחשבה ולהביא לשינוי בדפוסי הקשר עם הסביבה. מטרת הטיפול היא יצירת השינוי והמודעות היא האמצעי, שדרכו יכול הפרט לבחור לעשות את השינוי. עקרון דומה ניתן להחיל על זוג, משפחה, קבוצה, קהילה וארגון.
תיאורטיקנים בני זמננו הוסיפו לגוף הידע התיאורטי של תורת הגשטאלט חשיבה המרמזת על הפוטנציאל הגלום ביישום התיאוריה למישורי התערבות חברתיים. קיימים מספר דיווחים בשדה החינוך (1979 PETZHOLD, דרום, 1989 ) הניהול והארגון (1987 NEVIS ,לוין אצל בר-גל ,1989) אך נשמעת גם ביקורת על מיעוט תרומתם של תיאורטיקנים ומטפלים גשטאלטיינים בשדה הפסיכולוגיה החברתית, BROWN,1985, LICHTENBERG AND LUKENSMEYER ,1995) ) על הזנחת האספקטים החברתיים והקהילתיים ועל ההתרכזות המוגזמת בטיפול פרטני.בשנים האחרונות ניתן להתרשם משינוי מהותי גם בנושא זה, בעקבות עבודות מחקר ומספר ספרים חשובים שעוסקים כולם בפוטנציאל האפשרי של תיאוריית הגשטאלט ובמספר ניסויים שהוכיחו את תרומתה של התיאוריה להעצמתן של קבוצות מודרות, קבוצות מיעוטים ושוליים ובשינוי חברתי שניתן להניע אותו בהסתמך על תיאוריה זו. (לוי, 2003, Melnick and Nevis, 2011,Schulthess and Anger,2009).


©ד"ר נורית לוי, 2011

ביבליוגרפיה
ברן, א., (1970). משחקיהם של בני אדם,תל אביב, הוצאת רשפים.
גולדשטיין, ק., (1963). בתוך: לאזרוס: אישיות והסתגלות, תל-אביב, הוצאת גומא.
דרום, ד., (1989). אקלים של צמיחה, תל-אביב, ספרית הפועלים.
וולהיים, ר., (2001). פרויד,הוצאת דביר, תל-אביב.
לוין, ק., (1947). בר-גל, ד. (עורך) (1989) יישוב קונפליקטים, ירושלים, הוצאת כתר.
ליבליך, ע., (1982). חיילי בדיל על חוף ירושלים, תל-אביב, הוצאת שוקן.

מגי, ב., (1999). הפילוסופים הגדולים, מבוא לפילוסופיה המערבית, תל-אביב, ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות.
סאטיר, ו., (1979). המשפחה המודרנית: לחיות יחד, תל-אביב, ספרית הפועלים.
סארטר, ז.פ., (1988). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, ירושלים, הוצאת כרמל.
סלור, א., (1998). יונג, תל-אביב, זמורה-ביתן.
סרוק, ש., רבינוביץ, ג.,(1983). אדם ומלואו: האתגר, תל-אביב, הוצאת טברסקי.
פרנקל, ו., (1981), האדם מחפש משמעות, הוצאת דביר, תל-אביב.
קאמי, א., (1978). המיתוס של סיזיפוס, תל-אביב, עם עובד.
קאמי, א., (2001). הזעקה למיתוס, נתניה, שמעוני הוצאה לאור
קנדינסקי, ו., (1994). על הרוחני באומנות בייחוד בציור, ירושלים, מוסד ביאליק.
קרייטלר, ה., וקרייטלר ש., (1980). פסיכולוגיה של האמנויות, תל-אביב, ספרית הפועלים.
רוג'רס, ק., (1973),. חופש ללמוד, תל-אביב, ספריית הפועלים.

Adler, A., (1927). The Practice and Theory of Individual Psychology, New York, Harcourt.
Bartalanffy, L.Von., (1968). General System Theory,Allen Lane, Penguin Press.
Bartalanffy, L. von, (1972). in:Beishon, J., and Peters, G., (Ed.), General System Theory - A Critical Review, London, Systems Behavior, Open University Press.
Berger, G., (1999). Why We Call It Gestalt therapy, The Gestalt Journal, Vol. XXII ,(1);
21 –35.
Brown, J., Lichtenberg, P., Lukensmeyer, C., Miller, V.M. and Polster, E., (1993). The implication of Gestalt Therapy for Social and Political Change, The Gestalt Journal, Vol. XVI, no.(1):7 – 53.
Clarkson, P., (1989). Gestalt Counseling In Action, London, Thousand Oaks , New Delhi, Sage Publications.
Clarkson, P., MacKewn ,J., (1999). Fritz Perls, London, Thousand Oaks, New Delhi Sage Publication.
Fagan, J., and Shepherd, I.L.,(Eds.) (1970). Gestalt Theory Now: Theory, Techniques, Applications, New York, Harper Colophon.


Frankel, V.E., (1959/1964). Men’s Search For Meaning, London, Hodder and Stoughton.
Feder, B., Ronall, R., (Eds), (1980). Beyond the Hot Seat: Gestalt Approaches to Group, New York, Brunner/Mazel.
Freud, Z., (1949). An Outline of Psychoanalysis, New York, W.W. Norton & Co.
Greenberg, J.R., and Mitchell, S.A., (1983). Object Relation in Psychoanalytic Theory, Cambridge MA and London, Harvard University Press.
Goldstein, K., (1939). The Organizm, Book 6, New York, America Books.
Hall, C.S., and Lindzey, G., (1957). Theories of Personality, New York, John Wiley
& Sons, Inc.
Heidegger, M., (1962). Being and Time, New York, Harper and Row.
Hjelle, L.A., Zeilgler, D.J., (1985). Personality Theories, New York, McGrow-Hill.
Horney, K., (1939). New Ways of Psychoanalysis, New York, Norton.
Horney, K., (1937). The Neurotic Personality of Our Time, New York, Norton.
Kofka, K., (1935). Principles of Gestalt Psychology, New York, Harcourt, Brace and World.
Kohler, W., (1947/1970). Gestalt Psychology :An Introduction to New Concepts in Modern Psychology, New York, Liveright.
Lewin, K., (1951). Field Theory In Social Science, Selected Theoretical Papers, D. Cartwright (Ed.), New York, Harper
Lichtenberg, P., (1999). Undoing The Clinch Of Oppression, American University Studies Series, VIII Psych. Vol. 21, Peter Lang, N.Y.. Bern, Frankfurt A..M., Pairs.
Maslow, A., (1968). Towards A Psychology of Being, New York, Van Nostrand.
May, R., (1950). The Meaning of Anxiety, New York, Norton.

Moreno, J.L., (1946/1964). Psychodrama ,Vol. 1 (rev. ed.), New York, Beacon House.
Miller, M.V. (2000). The Myth of We, The Gestalt Journal , Vol.XXIII No.(1)
Naranjo, C., (1993). Gestalt Therapy:The Attitude and Practice of an Atheoretical Experientialism, Navada City CA, Gateways/Idhhb,Inc.:18-21 .
Nevis , E., (1987). Organizational Consulting: A Gestalt Approach, Gardner Press, New York.
Perls, F, (1970).Four Lectures in: Fagan, J., and Shepherd, I.L.,(Eds.), Gestalt Theory Now: Theory, Techniques, Applications, New York, Harper Colophon:14-38
Perls, F.S., (1979). Planned Psychotherapy, Gestalt Journal, 2 (2):5-23.
Perls, F.S., (1969). Ego, Hunger and Aggression, New York, Vintage Books.
Perls, F.S., (1969). Gestalt Therapy Verbatim, Moab UT, Real People Press.
Perls, F.S., (1976). The Gestalt Approach & Eye Witness to Therapy, New York, Bantam Books.
Perls, F.S., (1991).Living on the Boundary, Highland, New York, Gestalt Journal Publications.
Perls, F.S., Hefferline, R. F., Goodman, P., (1951/1969). Gestalt Therapy: Excitement and Growth in Human Personality, New York, Julian Press.
.Petzhold, H., Broen, G.I., (1977). Gestalt Pedagogik, Konzepte Der Integrativen Erziehung, Munchen, Pfeiffer.
Polster, E., (1985). Imprisoned in the Present, Gestalt Journal, 8 (1): 5 – 22.
Polster, E., (1987). Every Person’s Life is Worth a Novel, New York, W.W.Norton.
Polster, E., (1993). Individuality and Communality, British Journal of Gestalt, Vol.2 No.1
.
Polster, E., Polster, M., (1974). Gestalt Therapy Integrated, New York, Vintage Books.
Reich, W., (1960). Selected Writings, An Introduction to Orgonomy. New York, Farrar, Strauss and Giroux.
. Rock, I.,Palmer, S., (1990). The Legacy of Gestalt Psychology, Scientific American,
(December):48-61.
Smuts, J., (1926). Holism and Evolution, New York, Macmillan.
Walter, H.J.P., (1999). Why Do Gestalt Therapy and Gestalt Theory Have To DoWith Each Other, The Gestalt Journal, Vol. 22, No.1,Spring:45 - 68
Wertheimer, M., (1944). Gestalt Theory, Social Research, 11(1): 78 - 99.
Zahm, S., (1998), Therapists Self Disclosure in the Practice of Gestalt Therapy, The Gestalt Journal, Vol . XXI, No. 2: 21 - 52 .
Zinker, J,. (1994). In Search of Good Form, San Francisco, Jossey - Bass Publishers.
Zinker, J., (1978) . Creative Process in Gestalt Therapy, New York, Vintage Books.
ד"ר נורית לוי מנהלת אקדמית ומרצה בתכנית הכשרה בגשטאלט במכון הישראלי לגשטאלט